“ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם",”

“בפעם הראשונה מצחיק בפעם השניה מעיק בפעם השלישית מספיק. - ג'ורג' ברנרד שואו* לאמא שלי היתה חברה מדרום אפריקה. בדרום אפריקה, כך סיפרה החברה, הייתה לה המון עזרה בבית. היה מי שניקה, מי שנהג במכונית והסיע לכל מקום, מי שטיפל בילדים, מי שתיחזק וסידר. התפקיד שלה כאימא היה לשוחח עם הילדים, לשמוע את המצוקות שלהם, להיות שותפה בחוויות, ולסייע להם בשיעורי הבית. סעיף שיעורי הבית, אגב, לא היה”

“את הספר הזה קראתי כשרוב הזמן חיוך על פני. להלן חלק מהתקציר בגב הספר: "זהו סיפורו המצחיק עד דמעות של אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים וסוערים. זו אמורה להיות תחנתו האחרונה עלי אדמות - אבל גופו בריא ומסרב לבגוד בו, ולאכזבתו הגיע יום הולדתו המאה. בבית האבות מכינים לכבודו אירוע רב-רושם ומשתתפים, אבל אלן נמלט ממסיבת יום ההולדת שלו עצמו. כשעובר אורח מבקש ממנו להשגיח לרגע על מזוודה מסתור”

“**** טוב, "מצחיק עד לדמעות", זה לא. מה שכן, "הזקן בן המאה..." הוא ספר בהחלט חריג בנוף הספרות העכשווית, בעיקר כזו שיצאה מסקנדינביה וכוללת בעיקר רציחות מזוויעות, סוטים, קור מקפיא, אפרוריות ורוע. זה ספר משעשע, מחוייך, שלמרות תכניו הוא לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות, המתאר את קורותיו של זקן בן מאה שנים בעל היסטוריה מפוארת שפוסע מחוץ לחלונו בקומה הראשונה בבית אבות בשוודיה ונמלט ממנו, כי אינו חפץ”

“ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם",”

“בפעם הראשונה מצחיק בפעם השניה מעיק בפעם השלישית מספיק. - ג'ורג' ברנרד שואו* לאמא שלי היתה חברה מדרום אפריקה. בדרום אפריקה, כך סיפרה החברה, הייתה לה המון עזרה בבית. היה מי שניקה, מי שנהג במכונית והסיע לכל מקום, מי שטיפל בילדים, מי שתיחזק וסידר. התפקיד שלה כאימא היה לשוחח עם הילדים, לשמוע את המצוקות שלהם, להיות שותפה בחוויות, ולסייע להם בשיעורי הבית. סעיף שיעורי הבית, אגב, לא היה”

“את הספר הזה קראתי כשרוב הזמן חיוך על פני. להלן חלק מהתקציר בגב הספר: "זהו סיפורו המצחיק עד דמעות של אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים וסוערים. זו אמורה להיות תחנתו האחרונה עלי אדמות - אבל גופו בריא ומסרב לבגוד בו, ולאכזבתו הגיע יום הולדתו המאה. בבית האבות מכינים לכבודו אירוע רב-רושם ומשתתפים, אבל אלן נמלט ממסיבת יום ההולדת שלו עצמו. כשעובר אורח מבקש ממנו להשגיח לרגע על מזוודה מסתור”

“**** טוב, "מצחיק עד לדמעות", זה לא. מה שכן, "הזקן בן המאה..." הוא ספר בהחלט חריג בנוף הספרות העכשווית, בעיקר כזו שיצאה מסקנדינביה וכוללת בעיקר רציחות מזוויעות, סוטים, קור מקפיא, אפרוריות ורוע. זה ספר משעשע, מחוייך, שלמרות תכניו הוא לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות, המתאר את קורותיו של זקן בן מאה שנים בעל היסטוריה מפוארת שפוסע מחוץ לחלונו בקומה הראשונה בבית אבות בשוודיה ונמלט ממנו, כי אינו חפץ”