"אני היא הדרך והדרך היא אני"
הכל לבן.
הגבעות שוויתרו על הזיזים שבהן ונכנעו למעטה השלג הרך, האבנים בצידי השביל שהפכו לרמיזות בלבד, העצים חסרי העלים שנדמו יותר לפטריות שלג גדולות. השמיים לבנים. האוויר לבן. רך וקפוא ולבן ומלא בפתיתי שלג שנופלים מטה בקווים ישרים ללא כל רוח שתערבל אותם. שקט מוחלט שורר סביב. שקט שמופר רק על ידי הדקלום המונוטוני השקט.
"אני היא הדרך והדרך היא אני"
האוסף צעד לאט משאיר קו ישר של עקבות בשלג העמוק. הוא היה לבוש בפרוות דוב לבנה, כובע פרוות דב לראשו וקשת לבנה עשויה עץ שקמה מולבן ואשפת חיצים מצופה אף היא בפרווה לבנה על גבו אם לא היה בתנועה אי אפשר היה להבחין בו גם אם היית עומדת מטר לידו. הוא היה הופך לשלג. לחלק מהנוף. חלק מהדרך. אבל הפעם הוא נע. הוא נע בתנועות חתול גמישות למרות שראה כבר חורפים רבים ורגליו צעדו באינסוף של שלג. הוא היה צריך להגיע אל המקום בו הוא ימצא אותה ויאסוף אותה. זה אף פעם לא פשוט. לקחת נערה או נער מביתם, להפריד אותם ממשפחתם. חלקם הגדול מתמודד עם זה בקושי. נאנק ומשלים עם רוע הגזרה. עם הכאב. חלקם הקטן לא עומד בזה ומסיים את חייו. חלק קטן עוד יותר, חלק ממש ממש קטן, משגשג ומלבלב ופורח והופך לאור לבן מסנוור בוהק כמו השמש. אולי היא תהייה כזו. אחת מאלף. אחת מאלפי אלפים.
"אני היא הדרך והדרך היא אני"
רשרוש קל שבקלים נשמע מבין העצים והאוסף השתופף בתנועה חדה והתמזג עם השלג. במהלך תנועתו לעבר הקרקע המושלגת הקשת כבר הייתה בידו ועל המיתר המתוח שלה כבר היה מונח קצהו האחורי של חץ שנשלף במהירות, קצה הנוצות של זנב החץ מלטף את אצבעותיו.
פתיתי השלג המשיכו לצנוח מטה לאט והאוסף הקפוא במקומו הבחין בארנב לבן שיצא מבין העצים. הארנב דילג, עצר, רחרח את האוויר, דילג כמה דילוגים נוספים ועמד עכשיו כמה מטרים מהאוסף שהתרומם באיטיות, החזיר את החץ למקומו בתנועה חלקה והעביר שוב את הקשת לגבו. הארנב הביט בו ורחרח את האוויר הקר והאוסף הוציא פתק קטן מכיס מעיל הפרווה שלו, הביט בו בתשומת לב ואחר כך פנה לעבר הארנב.
"האם ידוע לך במקרה מקום מגוריה של משפחת ג'ופרימיד? זה צריך להיות לא רחוק מכאן." קולו של האוסף היה עמוק כמו באר.
הארנב רחרח.
"בוודאי שבני אדם" האוסף המשיך "שמעת פעם על משפחה של ארנבים או איילים עם שם כזה?"
הארנב הטה את ראשו ורחרח שוב.
"הממ.. אני מניח שאכן מגיעה לך תמורה עבור המידע. אין ארוחות חינם בדיוק כשם שאין מידע חינם." האוסף הכניס את הפתק בחזרה לכיס המעיל והוציא בחזרה את ידו שאחזה הפעם לא בפתק אלא בירק דמוי קולרבי קטן וסגול. הארנב התקרב אל האוסף בכמה דילוגים מהירים ורחרח את הירק.
"לא, אין לי כרוב ירוק. זו לא העונה." האוסף הסביר בסבלנות.
הארנב רחרח שוב, הרים את ראשו והביט לעבר אחת הגבעות המושלגות במרחק והאוסף חייך והניח את הירק על השלג ליד הארנב. "תודה רבה לך גברתי. מסרי דרישת שלום ללהקה. בריאות ושפע, שפע ובריאות." הוא המשיך לצעוד ולחדש את שרשרת העקבות הארוכה מאחוריו המתמלאת בשלג לאיטה.
הארנבת רחרחה שוב את הירק, אספה אותו בפיה ונעלמה בחזרה לתוך היער בכמה דילוגים מהירים.
"אני היא הדרך והדרך היא אני" הוא המהם לעצמו צועד בדרכו לעבר הכפר בו מתגוררת המשפחה שבמהרה יחרב עליה עולמה.
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
פעם, מזמן.
הספרנית הכירה אותה היטב ולא הכירה אותה בכלל.
בכל פעם שהייתה נכנסת לספרייה היא הייתה מרימה את עיניה ממסך המחשב ושולחת לעברה מבט בוחן כדי לחפש סימנים חדשים שיעידו על מה שעברה בימים האחרונים, מאז הביקור הקודם. הילדה הזו, עם העיניים העצובות, רזה כמו מקל, מעולם לא השאירה את הפרטים שלה וכשניסתה לדלות ממנה פעם קצת מידע כדי לפתוח לה כרטיס קורא כדי שתוכל לקחת ספרים גם הביתה היא ברחה החוצה והופיעה בחזרה רק חודש אחר כך. היא ידעה שאם תדווח משהו לשירותי הרווחה ועובדת סוציאלית תגיע לפגוש את הילדה היא תיעלם ולא תחזור לספרייה לעולם.
היא למדה להתנהל איתה והילדה הרשתה לעצמה רמה מסוימת של קירבה ללא חשיפת פרטים. היא כמעט אף פעם לא דיברה. ברור היה לה שהיא עוברת דברים שילדים לא צריכים לעבור. הסימנים היו ברורים. גם אלו שלפעמים הייתה מופיעה איתם על גופה וגם אלו שהפגינה בהתנהגות שלה. חוסר האמון בכל מה שמקיף אותה. בכל בני האדם שסביבה.
היא הייתה מגיעה בדרך כלל לקראת הצהריים, נכנסת קודם לשירותים, הולכת למתקן המים לשתות מים קרים, ואחר כך לוקחת לה ספר מאחד המדפים, מתיישבת בפינה הרחוקה של אולם הקריאה וקוראת אותו במשך שעות.
לאט לאט היא התקרבה אליה.
בבוקר, בבית, היא הייתה מכינה שני כריכים עם חביתה. אחד לה ואחד לילדה. בצהריים היא הייתה ניגשת אליה, מקפידה להגיע מולה כך שתראה אותה באה ולא תיבהל.
"בואי נעשה הפסקת אוכל."
הן היו הולכות לחדר השמור לעובדי הספרייה שתפקד גם על תקן מטבחון ופינת קפה. הספרנית הייתה מוזגת לילדה כוס חלב מהמקרר הקטן שליד הכיור ונותנת לה כריך אחד ולמרות שניתן היה לראות את הרעב בעיניים של הילדה היא לא הייתה מתנפלת על הכריך. הן היו יושבות ביחד ואוכלות כמעט כל יום ומדברות על הספרים שהילדה הייתה קוראת. על זה היא כן הסכימה לדבר.
בהתחלה היא קראה ספרי לימוד של כיתות נמוכות. כאלו עם אותיות גדולות ואיורים אבל במהלך השנה בה הילדה הגיעה לספרייה קצב הקריאה שלה השתפר במהירות והיא קראה כבר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני המיועדים לגילאים מבוגרים יותר. הילדה הוקסמה מהעולמות הרחוקים והמסעות במרחב ובזמן, והספרנית, שהבינה שהעולמות הרחוקים האלה הם המפלט שלה מהעולם של כאן ועכשיו, הייתה ממליצה לה על ספרים שידעה שהילדה תאהב. אסימוב. דילייני. היינלין. וונגוט.
באחד הימים כשסידרה בבוקר ספרים שחזרו מהשאלה היא נתקלה בספר הישן במהדורה הישנה בעברית ארכאית של שנות החמישים ולקחה אותו איתה לעמדת המחשב. בצהריים, כשהן ישבו ביחד ואכלו את כריכי החביתה שלהן היא הניחה אותו על השולחן.
"מכירה את הנסיך הקטן?"
"לא." הילדה לקחה את הספר ורפרפה במהירות בדפיו המאוירים והמנוקדים. "זה לילדים קטנים." היא הביטה בספרנית והושיטה לה את הספר בחזרה.
"מי שכתב אותו הוא טייס שמת במלחמת העולם השנייה. הוא כתב את זה שנה לפני שהמטוס שלו התרסק במדבר והוא נעלם. אני חושבת שתאהבי אותו. תני לו סיכוי."
"טוב." הן סיימו לאכול והילדה חזרה לפינה הרחוקה של אולם הקריאה, ישבה על הכיסא ברגליים משולבות והתחילה לקרוא.
הספרנית המשיכה לטפל בספרים כדרכן של ספרניות ואחרי שעתיים בערך יצאה לסיבוב בספרייה וכשעברה באולם הקריאה והביטה בילדה היא נעצרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה בוכה. היא התיישבה על הכיסא ליד הילדה וזו סובבה אליה את מבטה.
"זה ספר עלי. הוא כל כך עצוב. אני מרגישה שכתבו אותו רק בשבילי." היא בקושי הצליחה לדבר, השתתקה, העבירה יד וניגבה את עיניה.
"אני שמחה שאת אוהבת אותו. גם אני מאוד אוהבת את הספר הזה. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בערך בגילך. לפני הרבה שנים."
"אני יכולה לקחת אותו איתי? להשאיר אותו אצלי לתמיד?"
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ביקשה משהו כזה.
"כן." אם הייתה יכולה היא הייתה מחבקת את הילדה, מלטפת את שיער ראשה, מניחה יד על ידה. היא ידעה שהיא לא יכולה לגעת בה.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
"יש ימים שהייתי רוצה להתעורר מישהי אחרת. עם חיים אחרים. מאוהבת. מאושרת. עם עבודה רגילה של אנשים רגילים בלי כל השחור הזה מסביב שמושך אותי פנימה. להפסיק לגעת במוות כל הזמן."
הן ישבו משני צדי שולחן המתכת במטבחון של המכון לרפואה משפטית ושתו קפה.
"מה עוצר אותך מלעשות את זה?" אליס קמה לעבר המדפים לחפש משהו לאכול.
"אני."
"אז אל תעסיקי את עצמך בזה. כולנו חושבים לפעמים שהיינו יכולים לחיות גרסה משוכללת יותר של החיים שלנו. אם את חושבת על זה פה ושם ולא הופכת את זה לאובססיה את דווקא מתנהגת כמו בנאדם רגיל. כולנו רואים בטלוויזיה וברשתות החברתיות חיים מושלמים של אחרים וזה גורם לנו לחשוב שמשהו דפוק אצלנו. בתמונות באינסטגרם כולם מחייכים. המצלמה נסגרת והחיוך נעלם."
"אני לא ברשתות החברתיות ואין לי טלוויזיה."
"אז אולי הגיע הזמן שתתחילי. אל תתעסקי בעבודה כל הזמן. תפגשי אנשים. תבלי. מה את אוהבת לעשות שלא קשור במז"פ?"
"אני רצה בים."
"עם מי?" אליס הסתובבה וחזרה עם חצי חבילה של עוגיות אוראו והושיטה אותה לעבר דפנה.
"איתי." היא לקחה עוגייה. "וקוראת ספרים. אני אוהבת לקרוא."
"אז הגיע הזמן שתתחילי לגוון. תעשי שטויות. את בגיל המתאים."
"ואת מאושרת?" דפנה הביטה לתוך עיניה.
"עד כמה שאפשר ילדה, עד כמה שאפשר."
הן גמרו את חבילת האוראו והקפה.
"ואם כבר מדברים על תחביבים, סתכלי על זה." אליס הרימה את שרוול החולצה שלה חושפת זרוע מלאה בקעקועים. אחד מהם היה גדול וטרי, העור סביבו עדיין אדמדם. דפנה רכנה להביט בו מקרוב.
"את לא נורמאלית."
אליס התחילה לצחוק.
"דינוזאור?"
"הייתי קצת שיכורה."
"פאקינג טי רקס?"
"טוב, קצת הרבה שיכורה."
"אפשר לגעת?"
"ברור. זה לא יימחק." אליס צחקה. "זה אף פעם לא יימחק."
דפנה העבירה את קצות אצבעותיה על העור החיוור של אליס מזנבו של הדינוזאור ועד שיניו החדות.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
העור של אליס חיוור במיוחד כאילו היא נמנעת בכוונה מלצאת החוצה לאור השמש. דפנה בטוחה שטבועים בה גנים של ערפד. הן יושבות במטבחון של המכון לרפואה משפטית, על השולחן מולן שני ספלי קפה. אליס לבושה בחלוק בד דק ירקרק של רופאי המכון, לכיס החלוק שלה מוצמד בקליפס תג העובד עם תמונה שצולמה מזמן ודפנה במדי התכלת של משטרת ישראל. למטבחון ניסו לשוות מראה קצת פחות עגמומי משאר המכון והקטינו למינימום את כמות אריחי הקרמיקה הלבנים וכיורי הנירוסטה המבריקים אך מכיוון שהקבלן שבנה את המקום כנראה ניסה לחסוך או סתם התעצל המטבחון מורכב מאותם האריחים ומאותה הנירוסטה רק בכמויות פחותות. בכל פעם שדפנה פותחת שם את המקרר באחד מביקוריה הרבים במקום הזה היא מופתעת מחדש לגלות שליד גביעי הקוטג' וקרטוני החלב אין חלקי גופה בשקיות ראיות ממוספרות עם טוש שחור כמו זו שהן הוציאו ממקרר בחדר אחר לא רחוק משם לפני כמה דקות.
העור החיוור של אליס ממוסגר בתספורת קארה מדויקת. פוני גזור כאילו עם סרגל. מסגרת של שיער שחור התוחמת שפתיים עם פירסינג של כדור כסף עגול קטן בצידן השמאלי ועיני תכלת קרירה.
"שקט פה." דפנה מפיגה את הדממה.
"כן. פחות עמוס מהרגיל. קצת מתאבדים, תיקי התעללות, פה ושם רצח. תקופה רגועה." אליס מרחרחת את אדי הקפה העולים מהספל שלה "אין פה סוכר, נכון?"
"רק קפה שחור."
"יופי." אליס שותה מהקפה ומרימה את גבותיה בתנועת אישור של טעים. "יותר טוב ככה. כשהתחלתי פה עוד הייתי בהתלהבות של סטודנטית שרק גמרה את הלימודים." היא מצביעה על התמונה הצעירה על תג העובד שלה. אותו קארה. אותן עיניים. עדיין בלי הפירסינג. "זה עבר לי מהר."
"למה?"
"אלפיים ואחת התחילה."
"באלפיים ואחת כבר עבדת פה?" דפנה כבר בת עשרים ושמונה וגיל שלושים המתקרב נראה לה מפחיד. היא עדיין תופסת את עצמה כילדה. אם אליס כבר עבדה במכון באלפיים ואחת היא בטח כבר מתקרבת לחמישים. ממש באה בימים למרות שהיא לא נראית כזאת זקנה.
"כן. התחלתי באלפיים. בוגרת טרייה. במרץ אלפיים ואחת היה הפיגוע הראשון שלי. הפיגוע בצומת הרצל ושוהם בנתניה. יום ראשון, קצת לפני תשע בבוקר, מחבל מתאבד עם חגורת נפץ בפינת רחוב עמוסה בהולכי רגל. שישים נפצעו. שלושה הגיעו לכאן. ארבעה כולל מה שנשאר מהמחבל."
"אז התחיל הגל של הפיגועים, נכון?" דפנה שותה מהקפה שלה.
"כן. רק באלפיים ואחת הגיעו לפה שמונים וארבע גופות. הדולפינריום, מסעדת סבארו והמדרחוב בירושלים, קו שש עשרה בחיפה. באלפיים ושתיים זה כבר קפץ למאתיים עשרים וחמש גופות. זו הייתה השנה של האוטובוסים. התחלתי לעבוד בטיימינג הכי גרוע שיכולתי לארגן לעצמי. כבר חשבתי לעזוב. השנה של האוטובוסים הייתה הכי נוראית. מטענים ענקיים ופיצוצים במקומות סגורים. היו לנו גופות שכל מה שנשאר מהן היה יכול להיכנס לקופסת גפרורים. חלק מהנפגעים זיהינו רק על בסיס די אנ איי." היא מרחרחת שוב את אדי הקפה מהספל שלה "את בטוחה שלא שמת פה סוכר? זה קצת מתוק לי."
"בטוחה." באלפיים ואחת עשרה דפנה הייתה בת אחת עשרה. היא זוכרת בעמימות את המצב הביטחוני שהיה אז, כותרות בעיתונים עם תמונות אוטובוסים ופנים ושמות של הרוגים. זיכרון עמום. אז, היא הייתה עסוקה יותר במלחמת ההישרדות הפרטית שלה. לא הייתה לה את הפריבילגיה להתעניין בדברים שקרו מחוץ למעגל האלימות הפרטי שבו גדלה כילדה.
"מה שכמעט גרם לי לעזוב זה התגובות של המשפחות. לא הגופות. עם המתים אני מסתדרת יופי." אליס שותה מהקפה ומניחה את הספל בחזרה על השולחן. סירנת אמבולנס נשמעת מרחוק ומשתתקת. ציוץ של ציפורים.
"אני זוכרת שמאחת הגופות כל מה שנשאר זו חתיכת כתף עם קעקוע של שתי הגבעות עם הכוכב למעלה מהעמוד האחרון של הנסיך הקטן. מכירה את הציור הזה?"
"כן." דפנה שותה גם היא מהספל שלה, עוטפת אותו בשתי כפות הידיים שלה, נותנת לחום הקפה להבריח קצת את צינת המכון לרפואה משפטית.
"שיערנו שזה של נערה בגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה. משהו כזה. היינו צריכים זיהוי של המשפחה בשביל לחסוך את כל שאר הבדיקות ולקבל זיהוי מהיר אבל איך את מראה כזה דבר להורים של ילדה בת שש עשרה?"
ולמי מראים את פרק היד הקטוע שמחכה להן על שולחן הנירוסטה הקר תחת תאורה לבנה חזקה של חדר הנתיחות הפתולוגיות הסמוך? יד חתוכה במדויק מעט מעל מפרק כף היד. ציפורניים עם לק סגול עם נצנצים. קצות ציפורניים מכורסמים בלי הרבה מקום לאיסוף די אנ איי במקרה שהיא התנגדה. דפנה מריחה את אדי הקפה העולים מהספל שלה.
"סידרנו על שולחן נתיחה מגבות בצורה של גופה. ידיים. רגליים. גוף. ראש ממגבת מקופלת. שמנו את החתיכה של הכתף במקום המתאים וכיסינו את הכל בסדין. קשרנו את הסדין בצורה כזו שגם האבא או האמא או כל מי שיגיע לזהות אותה לא יוכל להרים את הסדין אם פתאום הוא ירגיש את הצורך לעשות את זה וחתכתי מלבן בסדין בדיוק מעל הקעקוע והדבקתי עם אגד רפואי את הסדין מסביב למלבן. שלא יזוז. התזנו מסביב עם מטהר אוויר להעלים את הריח של בשר שרוף וחומר נפץ. האבא היה זה שנכנס לזיהוי. מבט אחד על הקעקוע והוא אמר שזו היא. שאל אם אפשר להתקרב ולראות את הפנים שלה. אמרנו לו שעדיף לו שהזיכרון האחרון שהוא רואה יהיה הקעקוע. שתי הגבעות והכוכב לא נפגעו מרסיסים." היא לוגמת שוב מספל הקפה שלה. "באלפיים ושש פחות או יותר הפסיקו הפיגועים. שנים לקח לי להיפטר מהציפייה לריח השרוף בכל פעם שהגיעה גופה חדשה."
דפנה עוצמת את עיניה ומדקלמת "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו. זהו אותו נוף המתואר בעמוד הקודם אולם ציירתיו שנית למען תתבוננו בו כראוי. כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ. ומכאן נעלם."
"זה מה שכתוב בנסיך הקטן בעמוד עם הגבעות והכוכב?"
"כן." דפנה עונה. אבל היא חושבת שהנוף העצוב ביותר בעולם הוא דלתות הנירוסטה הגדולות של חדרי המקררים פה במכון. והיד של הנסיכה הקטנה המחכה להן על השולחן בחדר הסמוך.
נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים
מתי מתחיל סיפור? אני מתלבט. איפה להתחיל? ביום בו נאספו כולם כדי לצאת למסע? למרות ש'נאספו' היא לא המילה הנכונה. נלקחו תהייה מילה נכונה יותר. נלקחו מבית ההורים שלהם בניגוד לרצונם יהיה אפילו תיאור מדויק עוד יותר. אבל הרי זה לא מתחיל שם. לפני כל התרחשות יש את זו שקדמה לה ולפניה יש את זו שקדמה גם לה. עד היכן לחזור אחורה בזמן? הרי הדברים שאני עומד להעלות על הכתב קרו בהחלט וברצוני להישאר נאמן לאמת. קרהווינד נלקחה כשהייתה בת ארבע עשרה אבל הסיפור שלה מתחיל עוד לפני כן. הוא מתחיל כשהוריה נתנו לה את חייה ואת שמה שהתאים לה במיוחד. רוח דרומית – KéréWind. אני חושב שאתחיל את הסיפור ביום קיץ אחד. ביום קיץ בו קרהווינד הייתה בת שנתיים וחצי בערך ועדיין לא הצליחה לבטא את שמה. בגיל ההוא היא קראה לעצמה 'וִוין' והכינוי הזה דבק בה גם אחר כך כדרכם של כינויים. הייתה זו שעת צהריים והאוויר עמד במקום ללא תנועה. השמש זרחה חזקה בשמיים כחולים מעל לצמרות העצים הגבוהים וקבוצת האמהות הייתה שקועה בטיפול בערוגות הירק של הכפר מנכשות עשבים סוררים, מסירות עלים שהתייבשו משיחי העגבניות ומעדכנות זו את זו בנושאים בהם צריך להתעדכן. על כר דשא לא רחוק מהן שיחקו הפעוטות, תמיד במרחק ראייה וריצה מהירה. קרהווינד הייתה אחת מהפעוטות. היא הייתה עסוקה במעקב אחר חיפושית שחורה קטנה שטיילה על עלה ארוך ודק של עשב ירוק אבל בבת אחת היא זנחה את החיפושית והפנתה את ראשה בתנועה חדה לעבר קבוצת האמהות, ממנה אל צמרות העצים ובחזרה למטה אל ערוגות הירק. קרהווינד התחילה לצרוח חזק ככל שיכלה. לא יללה של חוסר שביעות רצון או של רצון בתשומת לב. אלו היו צרחות אימה. צרחות שגרמו לאמא שלה, רומיילי, לעזוב הכל ולרוץ אליה מיד. לאחר מספר צעדי ריצה מהירים נשמע רעש חזק מאחוריה. רומיילי הביטה לאחור וראתה את הענף. ענף האקליפטוס הענק שנפל, החטיא אותה ונחת בדיוק במקום בו עמדה לפני כמה שניות רכונה מעל לשיח כרובית. אם היא הייתה נשארת שם לא היה לה סיכוי. קרהווינד הפסיקה לצרוח בשנייה בה ננעץ הענף בשיח הכרובית וריסק אותו. היא החזירה את מבטה לעבר החיפושית הקטנה השחורה שעדיין עשתה את דרכה על עלה העשב והושיטה לעברה את אצבעה הקטנה כדי שתעבור מקצהו של העלה אל ידה.
קרהווינד הרימה בתנועת ניצחון את ידה עליה טיילה החיפושית. "אמא! זה מדגדג." היא צחקה.
מתי מתחיל סיפור? הסיפור שלנו מתחיל באותו הרגע בו קרהווינד ראתה את העתיד ושינתה אותו בפעם הראשונה או בעצם בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה במודע בגיל שנתיים וחצי בערך. מהיום בו נולדה היא ראתה את העתיד מתרחש לפני שהתרחש. את הדברים קורים לפני שקרו. באותו יום ובאותם צהריים חמים של שמש צהובה מעל צמרות עצים גבוהים הייתה הפעם הראשונה בה היא שינתה את מהלך הדברים ואכן ראוי שזו תהייה ההתחלה.
נכתב לפני 6 שנים ו-11 חודשים
שן, שן, תינוק קטן
אבא הלך לשדות
אימא הלכה לעבודה
השד עם הפנים השחורות
מחכה על גג ביתך
שן בשלווה
נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים
אולטרהסאונד לאבטיח:
---------------
אפי הוא מלך בלבחור אבטיחים.
בחיים לא תתפוס אותו בסופר. הוא יספר לך ששם זורקים את השאריות של השוק, את הירקות לעצלנים. לאלו שאין להם זמן או כוח ללכת לדבר האמתי.
וגם בשוק צריך לדעת לאן ללכת. לא כל מוכר ירקות שם מתמחה באבטיחים.
וצריך גם לדעת לאיזה שוק ללכת.
לפני שלוש עשרה שנים הם עזבו את ירושלים למודיעין ועדיין אפי קונה אבטיחים רק בבסטה שמול מעדני צדקיהו בשוק מחנה יהודה.
קודם כל הוא מסתכל על מרקם הצבעים של האבטיח ומחפש נקודות חולשה. כתם חיוור גדול מדי, גבעול קטום בזווית לא טובה, פסים שלא מסתדרים יפה. ואחר כך הוא מרים את האבטיח ומרגיש את המשקל ביחס לגודל. ככה אפשר לדעת אם האבטיח יהיה קמחי או לא. בסוף הוא טופח עליו בעדינות ומקשיב להד החוזר מדפנות האבטיח. זה אולטרה-סאונד של אבטיחים.
הערב אפי חזר הביתה עם האבטיח המושלם. זה היה אבטיח ענק שהתחבא לו בחלק האחורי של הארגז ואפי הבחין בו במקרה. הוא עבר בצורה מושלמת את כל הבדיקות ואפילו המוכר סירב בתחילה למכור לו את האבטיח בטענה ש"הוא לא נראה טוב" אבל אפי ידע מצוין שהמוכר רצה את האבטיח הזה לעצמו ובגלל זה ניסה לשכנע אותו לא לקנות.
הצעקה מהמטבח הקפיצה אותו החוצה מהמקלחת עטוף במגבת שזרק על עצמו במהירות.
רונה עמדה מול האבטיח עם סכין ביד.
"האבטיח זז."
"מה?"
"הוא זז. כשהחזקתי אותו בשביל לחתוך הרגשתי משהו זז בפנים."
על השיש היה זרוק האבטיח שרונה השליכה בבהלה כשהרגישה את התנועה. הוא נסדק מעט ושלולית קטנה של מיץ אבטיח נקוותה מתחתיו. שני חלקי האבטיח משני צדי הסדק שנוצר בו נעו בתנועות קצובות, מתרחקים ומתקרבים זה לזה.
אפי פחד שיש שם דבורים או חרקים. הוא אלרגי לדבורים. אבל לא היה שום זמזום מכיוון האבטיח והתנועות שלו עשו רושם שמשהו יותר גדול מתחבא בפנים. אפי התקרב. הוא הרחיב מעט את הסדק באבטיח והרחיק את שני החצאים זה מזה כאילו פתח ביצה גדולה ועצר כאשר ראה רגל קטנה וורודה מציצה החוצה.
זו הייתה רגל של תינוק.
היא הייתה מכוסה בחתיכות אדמדמות של אבטיח והתפתלה במאמץ.
אפי שם בצד את הסכין והמשיך לפתוח את האבטיח בידיו, מפרק אותו בעדינות כדי לא לפגוע בתינוק. כשרוב האבטיח כבר היה מפורק הם שמו לב שזו תינוקת. וחבל הטבור שלה היה מחובר לאבטיח בצד של הגבעול. איפה שיש את הצ'ופצ'יק בקצה של האבטיח.
אפי פירק את שארית האבטיח והוציא ממנו תינוקת קטנה שמצמצה אליו בעיניים ירוקות.
"טוב, מה עושים אתה עכשיו?"
"מה זאת אומרת מה עושים אתה עכשיו? היא שלנו!" רונה לקחה את התינוקת וערסלה אותה בידיה. היא ניקתה אותה עם מגבת מטבח משאריות האבטיח והורידה כמה גרעיני אבטיח שדבקו לשיערה העדין.
בינתיים גלי יצאה מהחדר "יו אימא! מה זו התינוקת הזו?"
"זאת אחותך החדשה." חייכה אליה אימא.
"מה? היא יצאה לך מהבטן פה במטבח?"
"לא חמודה, היא יצאה מתוך אבטיח גדול. הנה השאריות שלו פה על השיש."
"מגניב!" גלי התלהבה "לא ידעתי שתינוקות באים מאבטיח."
"לא סתם אבטיח. זה אבטיח שאבא בחר!" אפי התגאה. הוא טעם משאריות האבטיח שנותרו על השיש. באמת אבטיח מעולה.
רונה התחילה לקמב"ץ את העניינים כהרגלה. "טוב, קפוץ לסופר פארם. אנחנו צריכים חיתולים, סימילאק, מגבונים ומוצץ. ותביא מהמחסן את הארגז עם הבגדים של גלי כשהייתה תינוקת."
"איפה הארגז?"
"בארון למעלה. כתוב עליו: גלי / בגדים / שנה ראשונה."
אפי נסע לסופר פארם נרגש, לא כל יום אתה מוצא תינוקת בתוך אבטיח. בדרך הוא הספיק לתכנן בראש איך לקחת חופשה דחופה מהעבודה ולרשום את התינוקת במשרד הפנים. אבל איך לעשות את זה בלי לידה בבית חולים? ואיזה חיסונים נותנים לילדה שיצאה מתוך אבטיח? ומה אם היא תגדל להיות איזה מפלצת? אבל היא נראית כל כך חמודה... ואיך היא בכלל הגיעה לאבטיח הזה? ומה נספר לחברים ולמשפחה? את האמת. אין מה להסתיר את זה אם זה מה שבאמת קרה.
כשחזר הביתה רונה הכינה סימילאק לתינוקת והיא סירבה לאכול, נרתעת מטעם החלב בצרחות רמות.
אפי חיפש באינטרנט ומצא מאמר על זוג אוסטרלים שהקימו עמותה המסבירה איך לטפל בילדי אבטיח. מסתבר שיש כמה עשרות מקרים כאלו שהתגלו בעולם והעמותה נותנת עצות שימושיות וגם יש להם כנס שנתי.
"רונה, אין טעם לתת לה חלב. כתוב פה לשים לה בבקבוק מיץ אבטיחים או בננה מרוסקת במים וסוכר."
לתינוקת החדשה הם קראו לילך. זה היה שם ששלושתם אהבו.
אפילו במשרד הפנים הצליחו לרשום אותה אחרי שהגיעו למח' יולדות עם מיילדת ששכרו וסיפרו שזו הייתה לידה בג'קוזי בבית. אף אחד לא בדק באמת שיש להם ג'קוזי בבית ולילך נרשמה במשרד הפנים וגם קיבלה את כל החיסונים חוץ מצהבת כי ילדי אבטיח לא חשופים למחלה הזאת. ככה אמרו בעמותה.
החיים חזרו למסלולם וכולם התרגלו שהם כבר משפחה של ארבע נפשות. גם למורה של גלי הם הסבירו את הסיפור אחרי שהתקשרה אליהם בדאגה ואמרה להם שגלי מספרת בכיתה שמצאו את אחותה התינוקת בתוך אבטיח.
לילך ינקה במרץ מיץ אבטיחים ובננות מרוסקות עם מים וסוכר וגדלה להיות תינוקת חקרנית וחייכנית.
אבל היא לא דיברה.
גם כשהייתה כבר בפעוטון בגיל שנתיים וחצי היא עדיין לא הוציאה מילה מפיה.
רונה ואפי כבר היו ממש מודאגים.
"אולי משהו לא בסדר?"
"אולי בכל זאת צריך לעשות לה איזשהן בדיקות מיוחדות?"
באתר של העמותה לילדי אבטיח היה כתוב שאין סיבה לדאגה אבל בכל זאת, הורים תמיד יהיו מודאגים. או לפחות האימא.
ויום אחד אפי שוב חזר הביתה משוק מחנה יהודה עם האבטיח המושלם.
"את לא מאמינה איזה אבטיח מצאתי" הוא אמר לרונה בגאווה "אפילו מוצלח יותר מזה שלילך הייתה בתוכו."
הוא הניח את השקיות מהשוק על רצפת המטבח ולילך הקטנה שבדיוק יצאה מהחדר של הבנות דילגה אל ערימת השקיות, מצאה את זו שהכילה את האבטיח הגדול, התיישבה מול האבטיח, הפשילה את השקית מצדדיו, חיבקה אותו בשתי ידיים קטנות חיבוק חזק, ובקול פעמונים אמרה את המילה הראשונה שלה
"אימא"
נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים
דפנה ישנה בתחתונים בלבד. בתחילת הקיץ התל אביבי הלח והחם היא עלתה על כיסא וסידרה את השמיכות המקופלות על המדף הגבוה בארון חדר השינה בדירה השכורה שלה מכיוון שאין לה בהן צורך עד החורף. בדירת שני החדרים שהיא שוכרת יש מזגן רק בסלון וגם הוא שבק חיים לפני שבוע. כשהתקשרה לבעלי הדירה הסתבר לה שהם בטיול גמלאים מאורגן בסין. 'נטפל בזה מיד כשנחזור בעוד חמישה שבועות' הם עדכנו לפני שניתקו את השיחה. מאוורר רצפה שהיא קנתה דאג לפזר את הלחות בצורה שווה בחדר ולפחות צינן קצת את הגב שלה בכך שעזר לזיעה להתאדות בקצב מהיר יותר. קצב התאדות נוזל תלוי בסוג הנוזל, טמפרטורה, שטח הפנים וזרימת האוויר מעל שטח פני הנוזל. בתנאים זהים אצטון יתאדה מהר יותר מבנזין שיתאדה מהר יותר מכלורופורם. היא זוכרת בעל פה את טבלת מקדמי קצב התאדות נוזלים. היא חולמת עכשיו והעיניים שלה זזות מתחת לעפעפיים הסגורים והזיעה שעל הגב שלה המורכבת ממים בתוספת נתרן, אשלגן, סידן ומגנזיום מתאדה לחלל החדר ומתערבבת בלחות הכללית של הדירה ודרך החלונות הפתוחים גם עם העיר תל אביב עצמה. היא יודעת שהגוף שלה מאבד 600 מיליליטר של מים המתאדים דרך העור ביום רגיל שזה קירור בעצמה של 17 וואט. בימי קיץ כאלה בלי מזגן הגוף שלה עובד קשה יותר כדי לקרר את עצמו. לפחות פי שלוש. היא מסתובבת שמאלה וישנה על הצד עכשיו בתנוחה עוברית חושפת כתם זיעה על הסדין. לפעמים ניתן להשתמש בזיעה לזיהוי פלילי. כמו טביעת אצבע. זיעה יכולה להכיל גם כמויות זעירות של אבץ, נחושת, ברזל, כרום, ניקל ועופרת ואצל כל אחד המינון שונה. נוזלי הגוף, תאי העור, טביעות האצבע, שערות, מהרגע בו אנחנו יוצאים מהגוף שהנביט אותנו תשעה חודשים ועד לרגע בו אנו נרקבים והופכים להרכבים כימיים אחרים לאחר שניים וחצי מיליארד פעימות לב אנחנו משאירים שביל בלתי נפסק של עצמנו בכל מקום בו אנו עוברים. 'דרך הלבנים הצהובות' היא קוראת לזה. היא לא כיוונה השכמה להיום בבוקר. אתמול היא יצאה מהמעבדה רק באחת עשרה בלילה ואחרי שעה וחצי של נסיעה מהמטה הארצי בירושלים עד הדירה השכורה המתפוררת שלה ברחוב הנביאים היא נפלה ישר למיטה. הנייד שלה מצלצל בבוקר. עדיין חצי ישנה היא חושבת שזו השכמה ומשתיקה אותו. אחרי כמה שניות הוא מצלצל שוב. היא מביטה במסך ושמו של ראש הצוות שלה מתנוסס ליד השעה. חמש וחצי.
"סמי?"
"דפי, אל תגיעי היום למטה הארצי."
"אתה מלאך. אני חוזרת לישון."
"אני מתכוון שאת צריכה לקום עכשיו ולהגיע לקריית אונו."
"חמש וחצי בבוקר."
"פגע וברח, בחורה צעירה הרוגה."
"שיט."
"יש לך ערכה באוטו?"
"כן. איפה זה?"
"טרומפלדור עשרים וחמש. קריית אונו."
"אני אגיע לשם לפני שהם יזהמו את כל הזירה. אתה בדרך?"
"כן, מתלבש ויוצא מירושלים עוד כמה דקות. עוד שעה ומשהו אני אגיע."
"ניפגש שם."
היא מתיישבת במיטה ומתמתחת תוך כדי פיהוק ואחר כך עומדת באמבטיה מתחת זרם של מים קרים כדי להעיר את עצמה. היא צריכה להיות חדה. אסור לפספס שום פרט. דרך הלבנים הצהובות מתחילה הפעם בטרומפלדור עשרים וחמש בקריית אונו בשעת בוקר מוקדמת והיא תתחיל ללכת בה עוד מעט.
נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים
פעם היא הייתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן מאנשים ונשאר רק שלה והיא הייתה יכולה לרוץ מהר בלי לעקוף אנשים שהלכו לאט או סתם ישבו על החול מתחת לשמשיות שלהם בקיץ עם צעצועי פלסטיק צבעוניים של הילדים שלהם פזורים על החול. בחורף היא יכלה לרוץ על קו המים, הרגליים שלה משאירות טביעות מהירות על החול הרטוב בנקודה שהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפיה של הקומקום הרותח כמו שאבא שלה היה עושה לה כשהייתה קטנה. תמיד זה היה ככה אם היא לא הייתה מתנהגת יפה והיא אף פעם לא התנהגה יפה. אם הייתה יודעת איך מתנהגים יפה היא הייתה עושה את זה והיד שלה ושאר הגוף שלה אולי היו עם פחות סימנים היום. בהתחלה היא עוד ניסתה, כשהייתה ממש קטנה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם זה היה קורה שוב ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה לזה שיקרה ויעבור כבר. גלי הים משמיעים מימינה את הרעש המרשרש שלהם. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן רותחים במאה מעלות וקופאים באפס והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה שאת שניהם היא מכירה כל כך טוב. הגשם יורד והאדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, האדמה שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון והאספלט והזכוכית והפלדה המכסה אותה, מנסה שוב להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים שזורמים מתחת למדרכות בתעלות ניקוז שנשפכות לים. קר בחוץ אבל הגוף שלה חם והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנים שמלטפים את החול מתעלמת משברי הצדפים שדוקרים את כפות רגליה היחפות.
הכל אפור. דהוי. גם הכאב.
נכתב לפני 8 שנים ו-8 חודשים
