bloggy
הי!

מה נשמע?

אני ניר.

הספר הראשון שלי תורגם לאנגלית, פולנית, רומנית וטורקית ונמכר להנאתו ברחבי העולם. השני כבר אחרי עריכה וייצא לעולם אי שם בתחילת 2018.

כותב את השלישי.



» דירג 0 ספרים
» כתב 1 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 21 שעות
» קיבל 22 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של bloggy

1.

מסע אל העבר : המאה העשרים ; בזכות החירות
קציעה טביביאן


התחלתי לקרוא לפני 3 שנים ו-9 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 1 מבין 1 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

טוב, בתור אחד שכותב החלטתי לא לבקר עבודה של אחרים. מין עיקרון מטופש שאני דבק בו בשנים שאני נמצא פה באתר. אבל הי! העיקרון הזה... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

**** סחתיין. שאפו. בראוו. כל הכבוד. עשית את זה. מגיע לך. אתה גאון. מדהים שעושים מזה סרט, או סדרה. והכתבות המפרגנות בעיתונ... המשך לקרוא
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


הודיעו שיש עבודות לשיפור התשתית ברכבת. אני עושה את הדרך מחיפה לתל אביב באוטובוס מספר 910. בתחנה עומדים עשרות אנשים. כולם ... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


וואוו איזה ספר, אני לא יודעת איך להתחיל בכלל לתאר את הספר הזה ואת מה שעבר עליי בזמן קריאתו. הספר הזה פשוט מזעזע, מטלטל, קשה... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה


תמהני עד כמה אפשר לנצל ולסחוט משהו או מישהו כדי להרוויח כסף. קראתי את הספר הזה ונבהלתי. חוץ מהשם אנה פרנק והשתלשלות האירוע... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


דֶּלֶת הַקְּסָמִים אם מתחשק לך לפעמים לקפוץ לעָבָר דרך דלת הקסמים, סטיבן קינג ייתן לך מפתח, תיכנס ותהיה אורח. ... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


לפני שאני מפרסמת את הביקורת הזאת, אני בודקת אם דלת המקלט המבוטן שלי סגורה כראוי, אם יש לי מלאי מספיק של מים מינרלים ומספיק ... המשך לקרוא
45 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 חודשים


bloggy עוקב אחרי
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

מתי מתחיל סיפור? אני מתלבט. איפה להתחיל? ביום בו נאספו כולם כדי לצאת למסע? למרות ש'נאספו' היא לא המילה הנכונה. נלקחו תהייה מילה נכונה יותר. נלקחו מבית ההורים שלהם בניגוד לרצונם יהיה אפילו תיאור מדויק עוד יותר. אבל הרי זה לא מתחיל שם. לפני כל התרחשות יש את זו שקדמה לה ולפניה יש את זו שקדמה גם לה. עד היכן לחזור אחורה בזמן? הרי הדברים שאני עומד להעלות על הכתב קרו בהחלט וברצוני להישאר נאמן לאמת. קרהווינד נלקחה כשהייתה בת ארבע עשרה אבל הסיפור שלה מתחיל עוד לפני כן. הוא מתחיל כשהוריה נתנו לה את חייה ואת שמה שהתאים לה במיוחד. רוח דרומית – KéréWind. אני חושב שאתחיל את הסיפור ביום קיץ אחד. ביום קיץ בו קרהווינד הייתה בת שנתיים וחצי בערך ועדיין לא הצליחה לבטא את שמה. בגיל ההוא היא קראה לעצמה 'וִוין' והכינוי הזה דבק בה גם אחר כך כדרכם של כינויים. הייתה זו שעת צהריים והאוויר עמד במקום ללא תנועה. השמש זרחה חזקה בשמיים כחולים מעל לצמרות העצים הגבוהים וקבוצת האמהות הייתה שקועה בטיפול בערוגות הירק של הכפר מנכשות עשבים סוררים, מסירות עלים שהתייבשו משיחי העגבניות ומעדכנות זו את זו בנושאים בהם צריך להתעדכן. על כר דשא לא רחוק מהן שיחקו הפעוטות, תמיד במרחק ראייה וריצה מהירה. קרהווינד הייתה אחת מהפעוטות. היא הייתה עסוקה במעקב אחר חיפושית שחורה קטנה שטיילה על עלה ארוך ודק של עשב ירוק אבל בבת אחת היא זנחה את החיפושית והפנתה את ראשה בתנועה חדה לעבר קבוצת האמהות, ממנה אל צמרות העצים ובחזרה למטה אל ערוגות הירק. קרהווינד התחילה לצרוח חזק ככל שיכלה. לא יללה של חוסר שביעות רצון או של רצון בתשומת לב. אלו היו צרחות אימה. צרחות שגרמו לאמא שלה, רומיילי, לעזוב הכל ולרוץ אליה מיד. לאחר מספר צעדי ריצה מהירים נשמע רעש חזק מאחוריה. רומיילי הביטה לאחור וראתה את הענף. ענף האקליפטוס הענק שנפל, החטיא אותה ונחת בדיוק במקום בו עמדה לפני כמה שניות רכונה מעל לשיח כרובית. אם היא הייתה נשארת שם לא היה לה סיכוי. קרהווינד הפסיקה לצרוח בשנייה בה ננעץ הענף בשיח הכרובית וריסק אותו. היא החזירה את מבטה לעבר החיפושית הקטנה השחורה שעדיין עשתה את דרכה על עלה העשב והושיטה לעברה את אצבעה הקטנה כדי שתעבור מקצהו של העלה אל ידה.

קרהווינד הרימה בתנועת ניצחון את ידה עליה טיילה החיפושית. "אמא! זה מדגדג." היא צחקה.

מתי מתחיל סיפור? הסיפור שלנו מתחיל באותו הרגע בו קרהווינד ראתה את העתיד ושינתה אותו בפעם הראשונה או בעצם בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה במודע בגיל שנתיים וחצי בערך. מהיום בו נולדה היא ראתה את העתיד מתרחש לפני שהתרחש. את הדברים קורים לפני שקרו. באותו יום ובאותם צהריים חמים של שמש צהובה מעל צמרות עצים גבוהים הייתה הפעם הראשונה בה היא שינתה את מהלך הדברים ואכן ראוי שזו תהייה ההתחלה.
נכתב לפני שבוע
שן, שן, תינוק קטן
אבא הלך לשדות
אימא הלכה לעבודה
השד עם הפנים השחורות
מחכה על גג ביתך
שן בשלווה
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
אולטרהסאונד לאבטיח:
---------------


אפי הוא מלך בלבחור אבטיחים.

בחיים לא תתפוס אותו בסופר. הוא יספר לך ששם זורקים את השאריות של השוק, את הירקות לעצלנים. לאלו שאין להם זמן או כוח ללכת לדבר האמתי.

וגם בשוק צריך לדעת לאן ללכת. לא כל מוכר ירקות שם מתמחה באבטיחים.

וצריך גם לדעת לאיזה שוק ללכת.

לפני שלוש עשרה שנים הם עזבו את ירושלים למודיעין ועדיין אפי קונה אבטיחים רק בבסטה שמול מעדני צדקיהו בשוק מחנה יהודה.

קודם כל הוא מסתכל על מרקם הצבעים של האבטיח ומחפש נקודות חולשה. כתם חיוור גדול מדי, גבעול קטום בזווית לא טובה, פסים שלא מסתדרים יפה. ואחר כך הוא מרים את האבטיח ומרגיש את המשקל ביחס לגודל. ככה אפשר לדעת אם האבטיח יהיה קמחי או לא. בסוף הוא טופח עליו בעדינות ומקשיב להד החוזר מדפנות האבטיח. זה אולטרה-סאונד של אבטיחים.

הערב אפי חזר הביתה עם האבטיח המושלם. זה היה אבטיח ענק שהתחבא לו בחלק האחורי של הארגז ואפי הבחין בו במקרה. הוא עבר בצורה מושלמת את כל הבדיקות ואפילו המוכר סירב בתחילה למכור לו את האבטיח בטענה ש"הוא לא נראה טוב" אבל אפי ידע מצוין שהמוכר רצה את האבטיח הזה לעצמו ובגלל זה ניסה לשכנע אותו לא לקנות.

הצעקה מהמטבח הקפיצה אותו החוצה מהמקלחת עטוף במגבת שזרק על עצמו במהירות.

רונה עמדה מול האבטיח עם סכין ביד.

"האבטיח זז."

"מה?"

"הוא זז. כשהחזקתי אותו בשביל לחתוך הרגשתי משהו זז בפנים."

על השיש היה זרוק האבטיח שרונה השליכה בבהלה כשהרגישה את התנועה. הוא נסדק מעט ושלולית קטנה של מיץ אבטיח נקוותה מתחתיו. שני חלקי האבטיח משני צדי הסדק שנוצר בו נעו בתנועות קצובות, מתרחקים ומתקרבים זה לזה.

אפי פחד שיש שם דבורים או חרקים. הוא אלרגי לדבורים. אבל לא היה שום זמזום מכיוון האבטיח והתנועות שלו עשו רושם שמשהו יותר גדול מתחבא בפנים. אפי התקרב. הוא הרחיב מעט את הסדק באבטיח והרחיק את שני החצאים זה מזה כאילו פתח ביצה גדולה ועצר כאשר ראה רגל קטנה וורודה מציצה החוצה.

זו הייתה רגל של תינוק.

היא הייתה מכוסה בחתיכות אדמדמות של אבטיח והתפתלה במאמץ.

אפי שם בצד את הסכין והמשיך לפתוח את האבטיח בידיו, מפרק אותו בעדינות כדי לא לפגוע בתינוק. כשרוב האבטיח כבר היה מפורק הם שמו לב שזו תינוקת. וחבל הטבור שלה היה מחובר לאבטיח בצד של הגבעול. איפה שיש את הצ'ופצ'יק בקצה של האבטיח.

אפי פירק את שארית האבטיח והוציא ממנו תינוקת קטנה שמצמצה אליו בעיניים ירוקות.

"טוב, מה עושים אתה עכשיו?"

"מה זאת אומרת מה עושים אתה עכשיו? היא שלנו!" רונה לקחה את התינוקת וערסלה אותה בידיה. היא ניקתה אותה עם מגבת מטבח משאריות האבטיח והורידה כמה גרעיני אבטיח שדבקו לשיערה העדין.

בינתיים גלי יצאה מהחדר "יו אימא! מה זו התינוקת הזו?"

"זאת אחותך החדשה." חייכה אליה אימא.

"מה? היא יצאה לך מהבטן פה במטבח?"

"לא חמודה, היא יצאה מתוך אבטיח גדול. הנה השאריות שלו פה על השיש."

"מגניב!" גלי התלהבה "לא ידעתי שתינוקות באים מאבטיח."

"לא סתם אבטיח. זה אבטיח שאבא בחר!" אפי התגאה. הוא טעם משאריות האבטיח שנותרו על השיש. באמת אבטיח מעולה.

רונה התחילה לקמב"ץ את העניינים כהרגלה. "טוב, קפוץ לסופר פארם. אנחנו צריכים חיתולים, סימילאק, מגבונים ומוצץ. ותביא מהמחסן את הארגז עם הבגדים של גלי כשהייתה תינוקת."

"איפה הארגז?"

"בארון למעלה. כתוב עליו: גלי / בגדים / שנה ראשונה."

אפי נסע לסופר פארם נרגש, לא כל יום אתה מוצא תינוקת בתוך אבטיח. בדרך הוא הספיק לתכנן בראש איך לקחת חופשה דחופה מהעבודה ולרשום את התינוקת במשרד הפנים. אבל איך לעשות את זה בלי לידה בבית חולים? ואיזה חיסונים נותנים לילדה שיצאה מתוך אבטיח? ומה אם היא תגדל להיות איזה מפלצת? אבל היא נראית כל כך חמודה... ואיך היא בכלל הגיעה לאבטיח הזה? ומה נספר לחברים ולמשפחה? את האמת. אין מה להסתיר את זה אם זה מה שבאמת קרה.

כשחזר הביתה רונה הכינה סימילאק לתינוקת והיא סירבה לאכול, נרתעת מטעם החלב בצרחות רמות.

אפי חיפש באינטרנט ומצא מאמר על זוג אוסטרלים שהקימו עמותה המסבירה איך לטפל בילדי אבטיח. מסתבר שיש כמה עשרות מקרים כאלו שהתגלו בעולם והעמותה נותנת עצות שימושיות וגם יש להם כנס שנתי.

"רונה, אין טעם לתת לה חלב. כתוב פה לשים לה בבקבוק מיץ אבטיחים או בננה מרוסקת במים וסוכר."

לתינוקת החדשה הם קראו לילך. זה היה שם ששלושתם אהבו.

אפילו במשרד הפנים הצליחו לרשום אותה אחרי שהגיעו למח' יולדות עם מיילדת ששכרו וסיפרו שזו הייתה לידה בג'קוזי בבית. אף אחד לא בדק באמת שיש להם ג'קוזי בבית ולילך נרשמה במשרד הפנים וגם קיבלה את כל החיסונים חוץ מצהבת כי ילדי אבטיח לא חשופים למחלה הזאת. ככה אמרו בעמותה.

החיים חזרו למסלולם וכולם התרגלו שהם כבר משפחה של ארבע נפשות. גם למורה של גלי הם הסבירו את הסיפור אחרי שהתקשרה אליהם בדאגה ואמרה להם שגלי מספרת בכיתה שמצאו את אחותה התינוקת בתוך אבטיח.

לילך ינקה במרץ מיץ אבטיחים ובננות מרוסקות עם מים וסוכר וגדלה להיות תינוקת חקרנית וחייכנית.

אבל היא לא דיברה.

גם כשהייתה כבר בפעוטון בגיל שנתיים וחצי היא עדיין לא הוציאה מילה מפיה.

רונה ואפי כבר היו ממש מודאגים.

"אולי משהו לא בסדר?"

"אולי בכל זאת צריך לעשות לה איזשהן בדיקות מיוחדות?"

באתר של העמותה לילדי אבטיח היה כתוב שאין סיבה לדאגה אבל בכל זאת, הורים תמיד יהיו מודאגים. או לפחות האימא.

ויום אחד אפי שוב חזר הביתה משוק מחנה יהודה עם האבטיח המושלם.

"את לא מאמינה איזה אבטיח מצאתי" הוא אמר לרונה בגאווה "אפילו מוצלח יותר מזה שלילך הייתה בתוכו."

הוא הניח את השקיות מהשוק על רצפת המטבח ולילך הקטנה שבדיוק יצאה מהחדר של הבנות דילגה אל ערימת השקיות, מצאה את זו שהכילה את האבטיח הגדול, התיישבה מול האבטיח, הפשילה את השקית מצדדיו, חיבקה אותו בשתי ידיים קטנות חיבוק חזק, ובקול פעמונים אמרה את המילה הראשונה שלה

"אימא"
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
דפנה ישנה בתחתונים בלבד. בתחילת הקיץ התל אביבי הלח והחם היא עלתה על כיסא וסידרה את השמיכות המקופלות על המדף הגבוה בארון חדר השינה בדירה השכורה שלה מכיוון שאין לה בהן צורך עד החורף. בדירת שני החדרים שהיא שוכרת יש מזגן רק בסלון וגם הוא שבק חיים לפני שבוע. כשהתקשרה לבעלי הדירה הסתבר לה שהם בטיול גמלאים מאורגן בסין. 'נטפל בזה מיד כשנחזור בעוד חמישה שבועות' הם עדכנו לפני שניתקו את השיחה. מאוורר רצפה שהיא קנתה דאג לפזר את הלחות בצורה שווה בחדר ולפחות צינן קצת את הגב שלה בכך שעזר לזיעה להתאדות בקצב מהיר יותר. קצב התאדות נוזל תלוי בסוג הנוזל, טמפרטורה, שטח הפנים וזרימת האוויר מעל שטח פני הנוזל. בתנאים זהים אצטון יתאדה מהר יותר מבנזין שיתאדה מהר יותר מכלורופורם. היא זוכרת בעל פה את טבלת מקדמי קצב התאדות נוזלים. היא חולמת עכשיו והעיניים שלה זזות מתחת לעפעפיים הסגורים והזיעה שעל הגב שלה המורכבת ממים בתוספת נתרן, אשלגן, סידן ומגנזיום מתאדה לחלל החדר ומתערבבת בלחות הכללית של הדירה ודרך החלונות הפתוחים גם עם העיר תל אביב עצמה. היא יודעת שהגוף שלה מאבד 600 מיליליטר של מים המתאדים דרך העור ביום רגיל שזה קירור בעצמה של 17 וואט. בימי קיץ כאלה בלי מזגן הגוף שלה עובד קשה יותר כדי לקרר את עצמו. לפחות פי שלוש. היא מסתובבת שמאלה וישנה על הצד עכשיו בתנוחה עוברית חושפת כתם זיעה על הסדין. לפעמים ניתן להשתמש בזיעה לזיהוי פלילי. כמו טביעת אצבע. זיעה יכולה להכיל גם כמויות זעירות של אבץ, נחושת, ברזל, כרום, ניקל ועופרת ואצל כל אחד המינון שונה. נוזלי הגוף, תאי העור, טביעות האצבע, שערות, מהרגע בו אנחנו יוצאים מהגוף שהנביט אותנו תשעה חודשים ועד לרגע בו אנו נרקבים והופכים להרכבים כימיים אחרים לאחר שניים וחצי מיליארד פעימות לב אנחנו משאירים שביל בלתי נפסק של עצמנו בכל מקום בו אנו עוברים. 'דרך הלבנים הצהובות' היא קוראת לזה. היא לא כיוונה השכמה להיום בבוקר. אתמול היא יצאה מהמעבדה רק באחת עשרה בלילה ואחרי שעה וחצי של נסיעה מהמטה הארצי בירושלים עד הדירה השכורה המתפוררת שלה ברחוב הנביאים היא נפלה ישר למיטה. הנייד שלה מצלצל בבוקר. עדיין חצי ישנה היא חושבת שזו השכמה ומשתיקה אותו. אחרי כמה שניות הוא מצלצל שוב. היא מביטה במסך ושמו של ראש הצוות שלה מתנוסס ליד השעה. חמש וחצי.

"סמי?"

"דפי, אל תגיעי היום למטה הארצי."

"אתה מלאך. אני חוזרת לישון."

"אני מתכוון שאת צריכה לקום עכשיו ולהגיע לקריית אונו."

"חמש וחצי בבוקר."

"פגע וברח, בחורה צעירה הרוגה."

"שיט."

"יש לך ערכה באוטו?"

"כן. איפה זה?"

"טרומפלדור עשרים וחמש. קריית אונו."

"אני אגיע לשם לפני שהם יזהמו את כל הזירה. אתה בדרך?"

"כן, מתלבש ויוצא מירושלים עוד כמה דקות. עוד שעה ומשהו אני אגיע."

"ניפגש שם."

היא מתיישבת במיטה ומתמתחת תוך כדי פיהוק ואחר כך עומדת באמבטיה מתחת זרם של מים קרים כדי להעיר את עצמה. היא צריכה להיות חדה. אסור לפספס שום פרט. דרך הלבנים הצהובות מתחילה הפעם בטרומפלדור עשרים וחמש בקריית אונו בשעת בוקר מוקדמת והיא תתחיל ללכת בה עוד מעט.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
פעם היא הייתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן מאנשים ונשאר רק שלה והיא הייתה יכולה לרוץ מהר בלי לעקוף אנשים שהלכו לאט או סתם ישבו על החול מתחת לשמשיות שלהם בקיץ עם צעצועי פלסטיק צבעוניים של הילדים שלהם פזורים על החול. בחורף היא יכלה לרוץ על קו המים, הרגליים שלה משאירות טביעות מהירות על החול הרטוב בנקודה שהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפיה של הקומקום הרותח כמו שאבא שלה היה עושה לה כשהייתה קטנה. תמיד זה היה ככה אם היא לא הייתה מתנהגת יפה והיא אף פעם לא התנהגה יפה. אם הייתה יודעת איך מתנהגים יפה היא הייתה עושה את זה והיד שלה ושאר הגוף שלה אולי היו עם פחות סימנים היום. בהתחלה היא עוד ניסתה, כשהייתה ממש קטנה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם זה היה קורה שוב ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה לזה שיקרה ויעבור כבר. גלי הים משמיעים מימינה את הרעש המרשרש שלהם. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן רותחים במאה מעלות וקופאים באפס והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה שאת שניהם היא מכירה כל כך טוב. הגשם יורד והאדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, האדמה שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון והאספלט והזכוכית והפלדה המכסה אותה, מנסה שוב להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים שזורמים מתחת למדרכות בתעלות ניקוז שנשפכות לים. קר בחוץ אבל הגוף שלה חם והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנים שמלטפים את החול מתעלמת משברי הצדפים שדוקרים את כפות רגליה היחפות.

הכל אפור. דהוי. גם הכאב.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
"אני מאמינה ביקומים מקבילים. לא האמנתי עד לפני חמש דקות אבל עכשיו אני בטוחה בזה." יעל נראתה נרגשת. אני יודע את זה כי השפתיים שלה נהיות קצת יותר אדומות כשזה קורה.

"בטוחה במה?"

"ביקומים מקבילים. יש לי את ההוכחה ביד." היא הכריזה ודחפה מול הפנים שלי את הטלפון הנייד שלה.

"מה זה?"

"תסתכל."

"זו מפה."

"זה גוגל מָפְּס. תסתכל על הקו הכחול. המסלול שמצויר על המפה."

"פה הסתובבת עכשיו?"

"לא. זה כל העניין."

"אני לא מבין."

"אוי, איזה איטי אתה." היא נדנדה את הראש בתנועת ייאוש והקוקו שלה התנדנד לה על הגב ימינה ושמאלה. חשבתי 'זנב סוס. בגלל זה קוראים לזה זנב סוס.' אבל לא אמרתי את זה ליעל.

"תסתכל, כל המסלול הזה פה באיפון אבל לא עשיתי אותו. תכננתי לעשות אותו אבל לא הספקתי כי פגשתי אותך פה במקרה ואז הייתה התפצלות."

"התפצלות?"

"כן. בין יקומים מקבילים. ביקום אחד לא ראיתי אותך והמשכתי להסתובב במנהרת הכותל ואחר כך הלכתי לשירותים ואחר כך קניתי גמל קטן מעץ בחנות מזכרות וביקום אחר, שזה היקום בו אנחנו נמצאים עכשיו, נשארתי לדבר אתך."

"אז למה ביקום הזה שבו אנחנו מדברים יש לך את המסלול על המסך של האיפון?"

"זליגה. זה זלג בין שני היקומים. אני יודעת שזה בדיוק המסלול שהייתי עושה אם לא היינו נפגשים פה עכשיו. במסלול של גוגל הייתי בשירותים וביקום הזה אני מרגישה עכשיו שאני צריכה פיפי. זה ברור. זה 'דז'ה וו', אתה יודע, כשאתה נמצא במקום כלשהו בפעם הראשונה אבל מרגיש שכבר היית שם פעם? זה בדיוק זה."

ביקום מקביל היינו יכולים להיות חברים. אפילו נאהבים. הרגשתי הרגשה משונה. כאילו כבר הייתי שם פעם אבל לא.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
*

ביום שדייוויד בואי מת ראיתי פרק בעונה האחרונה של אמריקן איידול. הם אומרים שהעונה ה15 היא האחרונה בהחלט. האולפן שלהם היה בבניין גבוה ומהחלונות אפשר היה לראות מלמעלה פארק שעשועים עם רכבת הרים שבדיוק עברה שם ובקרון השני, מניפה ידיים למעלה ישבה ג'ניפר גרין שיצאה לבלות עם אחותה אחרי הניתוח והן לא סיפרו על זה כלום לאף אחד כדי שיתנו לה לעלות כי אחרת הם בחיים לא היו מסכימים בגלל התפרים. למטה מארק הצביע על הרכבת ומשך בחולצה של אימא שלו שהייתה טרודה במחשבות על פתיחת השנה הבאה בחטיבה, היא צריכה להכין מערכי שיעור משלה. להביא משהו מיוחד לילדים. משהו רק ממנה. היא רוצה שהם יזכרו אותה. שתהייה לה משמעות בחיים שלהם. קרון הרכבת עשה לופ שלם והצרחות של היושבים בתוכו לא נשמעו בכלל באולפן הממוזג של אמריקן איידול שם ניגנה בגיטרה נערה יפה עם שיער שחור גולש. רק ראו נצנוץ של שמחה בעיניים של האחות של ג'ניפר שמזמן לא הייתה בלונה פארק. בשנה הבאה היא עולה לחטיבה.
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
*

"פיות מחורבנות!"

זה היה באיזה קורס שבו שלחו אותנו לשמור עשרים וארבע שעות על כמה מבנים מלאים בחומר נפץ באמצע שום מקום ליד מצפה רמון. הנ.נ. הוריד אותנו שם עם כמה ארגזי מנות קרב והבטיחו לחזור ולאסוף אותנו למחרת בצהריים ואחרי שאכלנו מעדן לוף עם נגיעות טחינה וחלבה על מצע של טונה בשמן מקופסת שימורים דולי עשה את המשמרת הראשונה ואני הלכתי לישון וסיכמנו שכל ארבע שעות נתחלף.

צרור של יריות העיר אותי.

"מה קרה? מלחמה??" צעקתי לדולי וזינקתי לתפוס מחסה.

"פיות מחורבנות!"

דולי החליף מחסנית ברובה ה M16 שלו וכיוון אותו שוב לעבר אחד ממחסני התחמושת.

פיה קטנה עם כנפיים שקופות ושמלה לבנה נחתה על גג המחסן מוציאה לו לשון קטנה וורודה.

שמתי את היד שלי על הרובה שלו מוריד את הקנה לעבר האדמה. "אתה דפוק? אתה תפוצץ פה את שנינו! הכל פה מסביב זה מחסני תחמושת."

"אבל זאת פיה."

"אז מה."

"אלה הכי גרועות. נראות לך קטנות אבל אוכלות כמו חזירי בר. מחסלות שדות שלמים של תות בכמה שעות." דולי נאבק להרים בחזרה את קנה הרובה שלו ולכוון אותו לעבר הגג. כמושבניק שורשי היה בלתי נתפש מבחינתו לתת לפיות להסתובב סביבו חופשי. "אני תופס אותה ואת שתי החברות שלה פה על הגג ומוסיף בשר לתפריט שלנו."

"גבר, הכל פה מלא ארגזים של רימונים וטילי לאו וחנ"מ ולך תדע מה עוד. אם אתה פוגע במשהו פה בתוך המבנים זה הסוף של שנינו. תכין לה מלכודת במקום."

"מלכודת?"

"מלכודת."

דולי הניח בחוסר רצון את הרובה שלו בצד, אסף ארגז תחמושת ריק והשעין אותו עם הפתח לכיוון האדמה באלכסון על מקל קשור לכבל ח-10 ארוך שמצא זרוק בסביבה. מתחת לארגז הוא שם מלון חצוי לשניים ושכב במארב מחזיק את קצה הכבל בידו בערך עשרים מטר מהארגז.

הוא חיכה.

וחיכה.

ואחרי חצי שעה בערך נכנסה הפיה מתחת לארגז והתחילה לאכול את המלון. דולי משך בכבל בחוזקה והוא נתקע מתחת אבן והארגז לא נפל אלא רק זז קצת והפיה המשיכה לאכול את המלון. דולי משך את הכבל כמו משוגע והכבל נקרע. הפייה גמרה חצי מלון אחד ועברה לחצי השני. דולי קם מהמארב שלו ורץ לעבר הארגז והפייה ברחה. היא הצטרפה לשתי החברות שלה ושלושתן התגלגלו מצחוק על הגג של מחסן התחמושת ועשו תנועות מגונות לעברנו.

"אני אחורר אותך!" הוא צעק ורץ שוב אל הרובה אבל הצלחתי לעצור אותו בזמן.

דולי התיישב על הקרקע. "פאק. אם היו פה תותים זה בטוח היה עובד. וגם אלה קטנות. זריזות. אם הן היו מהסוג הגדול, כמו אלו שיש ביפן. הייתי תופס אותן בשנייה."

הפיה התעופפה לה לתוך מחסן התחמושת דרך החלון ויצאה ממנו אחרי דקה, עפה במהירות החוצה, הסתובבה שוב לכיווננו, הוציאה לשון ונעלמה עם שתי החברות שלה.

אחרי האשפוז, כשחזרנו למחלקה אז סיפרו לנו שבטח כשהיא עפה פנימה היא נחתה על ארגז רימונים פתוח ושלפה ניצרה של רימון אחד עם שתי הידיים. בגלל שהיא קטנה כזאת היא בטח הייתה צריכה לתת קונטרה עם הרגליים ולהתאמץ.

ודולי אמר "ואללה זה בטח מה שהיא עשתה, הבתזונה."
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
*

השמיים היו שחורים כפחם, ללא כוכבים, וירח מלא האיר באור רפאים לבן את פתיתי השלג הנופלים כמעט בקווים ישרים. האוויר היה יציב ושקט. ללא רוח. הקרקע הייתה מכוסה בשכבה עבה של שלג לבן מואר באור הירח והנהר נראה כמו נחש שחור גדול מתפתל בלבן שמסביבו. היא פסעה בשקט בשלג משאירה אחריה שביל ארוך של טביעות רגליים נמתחות ממעבר לגבעות, משם הגיעה ועד לנהר אליו היא הולכת. היא מגיעה עד לגדת הנהר ונעצרת. הגופות הצפות על המים נעצרות בקטעים בהם הנהר מתעקל ואוסף סחף ומתחברות לגוש אחד. מאחורי הגבעות שהגיעה מהן בערה הירושימה באור כתום שהשווה לגבעות שמסביב גוון של שקיעה שלא נגמרת. היא לא רצתה להביט לאחור אל העיר הבוערת אבל הרגישה שהיא לא לבד, הסתובבה לאחור וראתה את שניהם קרובים אליה. עומדים שני מטרים מאחוריה. המלאך שילב את כנפיו מאחורי גבו ועורו זרח כאילו הוא מחזיר ממנו את אור הירח. כמו השלג. בידו הוא החזיק את ידה של ילדה קטנה בשמלה לבנה ושניהם כמעט שנבלעו בלבן של השלג מסביב רק עיניה השחורות המלוכסנות של הילדה ועיני התכלת הזוהרות של המלאך בלטו בלבן שמסביב. פתיתי השלג סביבם המשיכו לרדת בקווים ישרים ונבלעו בדממה בשכבת השלג שעל הקרקע.

"קייקו?"

"כן."

“私は今夢を見ていますか?”

"כן. את חולמת עכשיו."

"אני מצטערת." היא ירדה על ברכיה, הצמידה את כפותיה זו לזו וקדה עד שמצחה כמעט נגע בשלג הרך. יד קטנה נגעה בעדינות בכתפה. היא התיישרה בדממה, עדיין על ברכיה. דמעות זלגו במורד לחייה. "אני כל כך מצטערת."

"אני יודעת." ידיים קטנות ליטפו את פניה והעיניים השחורות הסתכלו עמוק לתוך נשמתה.

"אני סולחת לך."

"זה לא הגיוני. איך תוכלי אי פעם לסלוח לי?"

"אני סולחת לך. זו הפעם האחרונה שתראי אותי. את יודעת מה את צריכה לעשות. גל גדול מתקרב. עוד מעט הוא מגיע."

הילדה והמלאך פנו אחורה, החלו לצעוד יד ביד ונבלעו לתוך השלג היורד והיא הרגישה את החור השחור שנפער מזמן בלב שלה מתחיל להיסגר ולהיעלם. הנשימה שלה קלה יותר. היא יודעת מה היא צריכה לעשות. היא קמה והתחילה לצעוד לכיוון הגשר הנמתח אל מעבר לנהר.
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שאהבתי במיוחד אישית 8 777 לפני 7 שנים ו-1 חודשים

» סך הכל 8 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של bloggy שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא אור לפני חודשיים
2. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא סבסטיאנה לפני חודשיים
3. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא שרוןבן לפני 3 חודשים
4. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 4 חודשים
5. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא Mero לפני 5 חודשים
6. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא חני לפני חצי שנה
7. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא רץ לפני 7 חודשים
8. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא כרמליטה לפני 7 חודשים
9. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא צילה לפני 7 חודשים
10. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 7 חודשים
11. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא הנסתרת לפני 7 חודשים
12. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא חגית לפני 7 חודשים
13. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא אַסְיָה לפני 7 חודשים
14. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא yaelhar לפני 7 חודשים
15. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא לפני 7 חודשים
16. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא Tuval לפני 7 חודשים
17. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 7 חודשים
18. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא אנקה לפני 7 חודשים
19. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא וונדי פן לפני 7 חודשים
20. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא הכוורן לפני 7 חודשים
21. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 7 חודשים
22. הוראות אחרונות / ניר חצרוני טוב, בתור אחד שכותב החלטתי ל... המשך לקרוא אפרתי לפני 7 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ