ביקורת ספרותית על אחת שאלתי מאת משה אופיר
ספר מעולה

---

ככלל אני לא אוהבת אנשים מוארים. לפחות לא בסמוך למועד בו גילו את האור. זה כולל חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, טבעונים או אצי מרתון. המשותף לכל אלו הוא שהם משוכנעים בצדקת דרכם, חסרי ספקות ותהיות, ובעיקר מרגישים שחובה עליהם להפיץ את הבשורה באופן כפייתי לכל הסובבים אותם. איכשהו אני מוצאת את עצמי עם הגיל יודעת פחות וספקנית יותר.

מסיבה זו לא התלהבתי לקרוא ספר העוסק בגבר דתי שמתחזק והופך לחרדי, ולבסוף יוצא בשאלה. (כל זה כבר נמצא על הכריכה האחורית כך שאין כאן שום ספוילר). חשבתי שאקרא כאן ביקורת נוקבת חד צדדית ופלקטית על העולם החרדי, לצד האלהה של התרבות החילונית, כך שלא התלהבתי לקרוא את הספר. יצא שהגעתי איכשהו לאירוע השקה של הספר לפני כשנה. במהלך הערב קרא אופיר קטעים מספרו. יותר משהקשבתי התבוננתי בו. הוא נראה לי הרבה יותר אבוד ותוהה ומחפש מאשר מואר. החלטתי לתת לספר הזדמנות. שנה חיכה לי הספר על המדף, מחכה לרגע שיהיה לי כוח לקרוא ספר "כבד".

הספר כתוב היטב. הוא רהוט וקולח ושפתו עשירה, וגם עושה שימוש מבריק בטקסט המקראי ובספרות בכלל. ענר קומרה, גיבור הספר, שהוא כנראה גירסה די מדוייקת של אופיר עצמו, הוא בן למשפחה ירושלמית דתית שמחליט בנערותו להתחרד. הוא הופך לבחור ישיבה במשך עשר שנים ועם הזמן בוחל בחייו ובאמונתו מתפקר ועובר לתל אביב. אבל גם שם אין לו מנוח והוא מנסה לברוח מחייו, הפעם כחילוני.

אופיר אמנם מבקר את החברה החרדית אך גם מהחברה החילונית אינו חוסך את שבט לשונו, אפילו להיפך. בעוד שבביקורתו את החברה החרדית ניכרים גם הרבה אהבה וגעגועים לקהילה התומכת, הרי שביקורתו את החברה החילונית התל-אביבית היא שוצפת וקוצפת ללא שום חמלה.
ההשוואה שעושה אופיר בין הקהילה החרדית לזו החילונית היא מרתקת ומאירת עיניים. הדמיון שהוא מוצא בין שתי הקהילות שלכאורה שונות כל כך מן הסתם יכעיס את שתיהן.
"בעיקר חששתי שאם לא אבלע בעצמי את תל אביב, תבלע היא אותי. למרות שאין לי שום נטייה אישית להתגולל בקרב ההמון, להיות מושפע או להיצמד להרגלים חברתיים, עדיין היה בעיר משהו כל כך סוחף, טוטאלי, עדרי וכופה, שגרם לי לחשוש מפניה. אמנם הצלחתי להתמודד עם החברה החרדית, שהיא, לכאורה בכל אופן, מסוגרת יותר, כופה ומוחלטת יותר, אך שם הכפייה נעשתה בכפייה, דבר שבקלות אתה מוצא בעצמך כוחות להתנגד לו. כאן הכפייה נעטפה בחופש כביכול, בפנים נאות ומסבירות... והשטן שמגיח מאחור בלי שימת לב, הוא המסוכן שבעתיים."

אופיר לא מהסס לשחוט פרות קדושות של החברה החילונית. תיאורו החי המתובל בהומור מושחז של האבל בתל אביב אחרי רצח רבין הוא פשוט מבריק. גם תיאוריו את הרוחניות החילונית מצחיקים וסרקסטיים. "שכן מהבניין שממול שב מהודו, מואר למחצה, כינס סביבו עדר מאמינים ועסק איתם ברוחניות שכללה גם את משנתו של רבי נחמן מברסלב, שאליה התוודע שם על גדות הגנגס...גם ההסבה על כריות ומזרנים, שהיתה רוחנית, הפכה מהר מאוד לגשמית...אם רק היה ניתן לי לכל הרוחות כיסא רגיל וגשמי הייתי שוכח ממנו ומן החומר מהר מאוד. אחר כך דיבר אותו מלומד על תחלואי הגוף ועל כל מני שיטות ריפוי שגם הן, כך טען, מבית מדרשו של הרבי מאומן כמו גם של האינדיאנים אשר על גדות האמזונס. רציתי לספר למסובים שרבי נחמן מברסלב, שונא הרופאים המושבע אגב, נפטר למיטב ידיעתי בגיל שלושים ותשע משחפת. הוא כנראה טופל, אם אכן טופל, בחוסר יעילות בידי רשויות הרפואה האוקראיניות של המאה השמונה-עשרה, שגם מאתיים שנה אחר כך לא התפרסמו בעולם בכישוריהן המובחרים."

הביקורת העיקרית שלי על הספר, שבגללה התלבטתי אם לתת לו את הכוכב החמישי, היא שהוא יותר אוסף של קטעים פילוסופיים או פובליציסטיים מאשר יצירה ספרותית. אופיר הוא מטיף זועם שמיטיב לנסח את משנתו, אך כושל בלאחד אותה לכדי רומן. הספר נכתב מהראש הרבה יותר מאשר מן הבטן, והוא דומה לפלפול תלמודי, מובחר אמנם, מאשר לסיפור. בחלקים נרחבים מהספר לא הצלחתי להזדהות עם הגיבור, אפילו בתהפוכות הגדולות ביותר שעברו עליו. זה בעיקר נכון בחלקו הראשון של הספר המתאר את ענר כבחור ישיבה. נדמה כאילו אופיר עצמו מפחד להתחבר אל דמותו החרדית שזנח בעברו הרחוק, וכך נשאר ענר החרדי דמות מנותקת ותלושה שקשה להתחבר אליה. חבל שאופיר חושש לתת לקורא להבין לבד, ומרבה להאביסו במסקנות בלבד. אילו היה מוותר על חלק מהסיפור, בעיקר ממעט בהתפלמסות, ובמקום זה מפרט מאורעות מסויימים ולא מפחד להרגיש היה מתקבל ספר של הרבה יותר מחמישה כוכבים.

אגב, הספר לא מופיע במבצעים של צומת וסטימצקי ולכן, כפי ששין שין כתבה בביקורתה, כמעט שלא מוכר, לפחות לא בסימניה. מקווה שהצלחתי להמשיך את מה ששין שין התחילה, ולנסות לשכנע לקרוא ספר שלא מופיע בארבע במאה.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אחת שאלתי