“אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על שמיכות פוך?

אבי שרד בארון בלי שמיכות אבל עם ספרים. ככה הוא למד לקרוא בפולנית. אני חושבת שהוא היה שנתיים בארון, אבל אני לא בטוחה. הוא גם היה בבור, בגטו, ברח מהגטו מחופש לילדה, הוחבא במרתף של ביתו שהפך למפקדה של הגסטאפו, היה במנזר. אני מכירה אנקדוטות, חסר לי רצף הזמן. מה היה קודם? כמה זמן? היכן סבתי הייתה בכל השנים הללו? איך אבא וסבתא מצאו אחד את השני אחרי המלחמה?
מעולם לא שמעתי את הסיפור כולו. בתחילה אבי סרב כי הייתי קטנה מדי. את מה שסיפר, סיפר כאילו מדובר בהרפתקאות מלהיבות ורחוקות. זה היה מחושב, כדי ש"לא אהפוך לדור שני קלאסי שחי את השואה בעצמו".

אחר כך כבר לא שאלתי. זה כאב מדי. ניילנתי את עצמי מהשואה ולא קראתי שום ספר בנושא מזה יותר מעשרים שנה. ואז נתקלתי בספרה של רוית ראופמן. לא היה לי מושג על מה הספר. פשוט נתקלתי בו בספריה הדיגיטלית והוא היה פנוי ולא היה לי משהו אחר לקרוא. כשגיליתי שזה "ספר שואה" כבר היה מאוחר מדי, הייתי עמוק בתוך הסיפור. ראופמן כותבת את סיפורה הלא יאמן של בת אמא וסבתא, האם הוחבאה מגיל 7 בבור קטנטן למשך שנתיים על ידי נוצריה זרה שבדיוק איבדה ילד. הסבתא נשארה בחיים בנסיבות שגם הן לא תאמנה, בתקווה קלושה לחזור ולמצוא את בתה בחיים. גיבורת הספר היא הנכדה שגדלה בקיבוץ, המספרת על יחסיה הטעונים עם אמה, כשסיפורה ארוג בקורותיהן של האם והסבתא. תעלומת העלמו של חבר הנעורים של הגיבורה מרחפת על פני הספר עד שנפתרת בסופו הלא יאמן. הייתי כותבת לא אמין אלמלא הייתי מכירה סיפורים פחות מסתברים. אלו החיים שלא יאמנו, במיוחד בתקופה ההיא.

ראופמן כותבת נפלא. הגיבורה שהיא פסיכולוגית (כמו ראופמן עצמה) מנתחת את מטופליה אך עיוורת למה שמפעיל את אמה. היא כותבת על תפקיד סיפור השואה כמפתח בהצלחת ההשרדות עצמה. היא מטיבה לספר על ההשלכות של קורות הדור הראשון על הדור השני. ספר קשה לקריאה וגם קריא מאוד וקולח באותה נשימה.

במהלך הקריאה הרגשתי את הסכין חותכת בבשר. הניילון נקרע. מי שלא היה שם לא יוכל להבין לעולם. הרגשתי גם אשמה. הנה אני, קוראת סיפור שואה של מישהו אחר, בעוד שאת סיפורו של אבי אני מכירה רק בחלקו. ביד ושם ממתין לי סיפורו המוקלט של אבי במסגרת פרוייקט שפילברג. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אותו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בכורתי.

אולי אחרי הספר הזה אעזור את הכוחות לעשות זאת. אני קצת סולחת לעצמי, כי "לרגל הנסיבות" אני שפויה. ואולי אפילו אגייס את הכוחות כדי לכתוב את סיפורו של אבי ומשפחתי. הספר של ראופמן הוא בדיוק הספר שהייתי רוצה לכתוב.”

“יש הרבה דמיון בין אנשים וספרים. יש את אלו הבולטים, המככבים, ויש את השקטים. יש את אלו שמיד כובשים אותך, ויש את השקטים יותר, שבלי לשים לב, אתה פתאום מגלה שהם עשו דרכם לליבך בשקט בשקט. כמו הספר הזה. יש משהו בכתיבה הצנועה שלו שהצליח לכבוש אותי. ומה זו כתיבה צנועה בעצם. זו כתיבה שיודעת לתת מקום לדמויות שלה. דווקא בגלל שהדמויות כל כך מלאות בנוכחות, וכל אחת מהן היא טיפוס, והן שעושות לא רק את הסיפור, אלא לכזה מלא בעוצמה. אם הייתי אימוג'י, הייתי זה עם הפה הפעור.



נגה היא פסיכולוגית מצליחה, נשואה, ויש לה שני ילדים בוגרים. הספר מביא את סיפורה של נגה, ומערכת יחסיה הטעונה עם אמה. החל מילדותה המוקדמת בקיבוץ בגולן, הסיפור נע קדימה ואחורה, ומגיע עד ילדותה של האם ניצולת השואה, ומספר את סיפורה של הילדה שהיתה, שנאלצה להתחבא בתוך בור באדמה, וסבלה חרפת רעב וקור.



נראה כי נגה חיה את החיים הרגילים, כשלצד אלה היו לה עוד חיים. חיים נעדרים. נעדרי אם, שהיתה לצידה בגופה אך לא ברוחה. נעדרי אב שהיה שולח לה גלויות צבעוניות מרחבי העולם, נעדרי אחים ואחיות שהיו גדולים ממנה ועזבו את הבית, נעדרי אהוב נעוריה שיום אחד פשוט נעלם. לא היה, ונראה כי מעולם לא היה. והשאיר אחריו ריק אחד גדול שהתמלא בכאב שכיסה את כל כולה. ונגה, כמו אחת שנעה בתוך חלל אחד גדול וחיפשה ללא הרף נקודת אחיזה בזמן שהכל נשמט ממנה.


זהו סיפור על משפחה ומשפחתיות, על אהבה, על העדרה, על פיוס וסליחה הכתוב בהמון חמלה והבנה לנפש האדם.



מאוד מאוד מומלץ.”

“ראשית אומר שהספר מצוין נוגע בחיים ובנקודות הרגישות של רבים מהישראלים, ילדים של שורדי השואה. העלילה כולל סיפורי שלושה דורות שמשקפים מאד את ההסטוריה של הישראלים שהוריהם שרדו את השואה. דור של ישראלים שעברו גהנום , הגיעו לארץ השתלבו בחיים כאן אם בקיבוץ אם בעיר למדו ,עבדו, בנו משפחה כאילו כלום לא היה, השתדלו להיות הישראלים החדשים בכדי לא להטריד לא להבהיל את ילדיהם את הסביבה ולא להטריד את המדינה בעברם השחור. החברה לא הבינה אותם ילדיהם גדלו כ"דור שני לטראומה" מבלי להבין מה זה בדיוק, הגדרה שניתנה רק שנים רבות מאוחר יותר.
המספרת היא בת קיבוץ האחות הקטנה ל4 אחים הבוגרים ממנה בשנים רבות, פסיכולוגית בהשכלתה ועיסוקה, אביה פרופסור שעזב את הבית אבל מספר שהוא נעדר לחול בעניני עבודה. אחיה בוגרים ממנה בשנים רבות וכבר לא בקיבוץ, והיא מחפשת ומוצאת אהבה בחיקו של צעיר בודד המגיע לקיבוץ ומאומץ עי אימה. בתוך העלילה היא מתחשבנת עם ההורים עם הקיבוץ עם האחים. וכל זאת תחת הרגשה שמסתירים ממנה סודות ובאמת אלה מתגלים רק בהיותה אישה מבוגרת , לאחר מות אימה. סוד לגבי העבר של האם סוד לגבי ההתנהלות של האב. סוד לגבי האח המאומץ. כשהסוד יוצא לאור פתאום הרבה ארועים בחייה מקבלים פרוש אחר.
אין קשר בין התקציר בסוף הספר לסיפור עצמו ויתכן שזו הסיבה שכה מעטים קראו אותו.”

“לפני כחודש קיבלתי מחברתי תמר מתנה, את הספר לרגל הנסיבות, עם הקדשת הסופרת, לאחר שהשתתפה בערב עם הסופרת רוית ראופמן בזכרון יעקב.
תמר סיפרה שהמפגש היה מאד מעניין ומרגש והיא, ביודעה כמה אני אוהבת לקרוא, החליטה לקנות לי אותו.
התחלתי בו ביום לקרוא בו (מבלי לקרוא שום ביקורת או אפילו את ה-blurb (התקציר/פרסומת על גב הספר שלא מצאתי לו מילה תואמת בעברית), מבלי שהיה לי מושג על מה הספר). למחרת אמרתי לתמר שמהמעט שקראתי זה ספר על חיים בקיבוץ, עוד נושא שאני אוהבת עקב ההיסטוריה המשפחתית שלנו אך גם חשבתי לעצמי - כנראה עוד מישהי שהחליטה לדהור על הצלחת יעל נאמן והיינו העתיד שלה.
לא המשכתי בקריאת הספר כי המתינו לי ספרים מהספריות שזמן ההחזרה שלהם נשף על עורפי וכרגיל... הספרים הפרטיים שלי בסופו של דבר תמיד נדחקים הצידה וממתינים לימים בהם ה-due date של הספריות עוד רחוק.
בביקורי ביום שישי האחרון בספרייה גיליתי אותו כספר קולי והחלטתי לעבור פורמט ולהנות ממנו במהלך נסיעותי לעבודה (שעה וחצי שעתיים לכל כיוון מספקות הרבה זמן שמיעה), התחלתי לשמוע אותו ו... נשאבתי!
היום סיימתי אותו, כשאת השלוש השעות האחרונות שמעתי כבר בבית, כי כבר פשוט אי אפשר היה להפסיק.

לא אכביר במילים על הספר עצמו, אני משאירה למי שיחליט לקרוא את הספר לגלות לבד. רק אתקן את הרושם הראשוני שלי וזה ממש לא עוד ספר על חיים בקיבוץ וכן אשתף אתכם שבשעת השמיעה האחרונה של הספר לא הפסקתי לרעוד - תופעה חדשה לגמרי מבחינתי.

ולסיום - רוית ראופמן, תודה ששיתפת אותנו בסיפור המרגש הזה, מורידה בפניך וביחוד בפני מי שהספר מוקדש לה את כל הכובעים האפשריים.

מומלץ בחום ושוב תודה לחברתי תמר שחשפה אותי לספר הזה!”