****






“The trouble with fiction is that it makes too much sense, whereas reality never makes sense.”

הציטוט שלעיל, מפיו של אלדוס האקסלי, הוא מדוייק להפליא בעיניי, ובחרתי להניח אותו כבר די מזמן בעמוד הבית שלי כאן בבלוג. אמנם לא בטוח שה"בעיה" היא בספרות - ייתכן שדווקא במציאות הבלתי אפשרית שלנו יש לתלות את האשמה, אבל נדמה לי שבמציאות איננו נוהגים להטיל ספק - הרי היא פשוט שם, ויצירות ספ

<mark>דן יוספן</mark> יודע לכתוב. הוא גם יודע לספר סיפור.
הספר עוסק בצירופי מקרים, בגמול ותגמול. במובן הזה הוא חביב מאד. כי מי מאיתנו לא רוצה להפוך את "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"? כולנו מחכים לגמול. עדיף בעולם הזה אבל חלק מאלה שמחכים לגמול מוכנים להסתפק בשור הבר או ב 72 בתולות, גמול השמור לבעליו, לפרעון לא מיידי. ואנחנו הקוראים מריעים לדמויות שרקח הסופר, כאלה שהלואי ועולמנו היה מכיל יותר מהן: מתיידדים בקלות, מ

גילוי נאות:
את <mark>דן יוספן</mark> הכרתי דרך האתר "סימניה". אני נהנית תמיד לקרוא את סקירותיו הנהדרות והמעמיקות. במסגרת היכרותנו הוצע לי על ידי דן לקרוא את ספרו הנוכחי ונעניתי בשמחה. הספר נחת על שולחני בליווי הקדשה חמה ומרגשת. דן תודה רבה מעומקי ליבי.

ועכשיו לספר: הסיפור מתחיל בגד שמביט בתאומים זהים העוטים על גופם לבוש זהה. הם ליקקו גלידה להנאתם, והבלונים שאחזו בידיהם "ברחו" והתעופפו מעליהם בססגוניותם

"בכאב מצאתי אושר, באור גדול מצאתי חושך [...]
והמרחק מגעגוע, הוא המרחק משיגעון [...]
אני עוצם את העיניים, בין מציאות לבין חלום.
ומי יזכור שלא אהיה כאן?
ומי ייקח אותי אליו?
אני עוצם את העיניים וזה נעים, נעים עכשיו [...]
עד ניצחון אחד קטן." (עילי בוטנר)

https://youtu.be/yaB88Y_

<mark>דן יוספן</mark> יודע לכתוב ולספר סיפור. זו לא אמירה מקורית במיוחד. שמו לזה לב לפני ואני רק מהדהד את זה. אני רק מוסיף שבעיני זה לא עניין של מה בכך. שליטה לשונית והרצת אצבעות על המקלדת לא מבטיחה סיפור רהוט או סיפור בכלל.
שני דברים לא קטנים עמדו לזכותו של הספר:
א. כבר בהתחלה היתה תחושה שזו כתיבה מסוג הכתיבה הקסומה של אפלפלד. כתיבה צנועה, שקטה, פרקים קצרים יחסית ולא מעיקים, הכל בהיר ונהיר.
ב. הספרים החביב

כל סופר יוצר בספרו הראשון את הדמות הראשית בצלמו ובדמותו. ולכן הבבואה שנשקפת אלינו מן הספר היא בבואתו שלו. אולי היא שונה במקצת, אולי היא נצבעת בצבעים אחרים, אולי יצק בה תכונות שונות משלו עצמו, אבל את המאוויים והתשוקות, את הצער הכי כמוס שלו הוא יוצק בדמות שייצר.

גד, גיבורו של <mark>דן יוספן</mark>, איננו יוצא מכלל זה. גד התאלמן שש עשרה שנים לפני האירועים המתרחשים בספר. אשתו נהרגה בתאונת דרכים. שש עשרה שנה הו

כשנוסעים לחיפה, כבר בפאתי *ג'יסר-א-זרקה רואים מגדל באופק. תמיד חשבתי שזהו מגדל הטכניון יען כי הטכניון הוא מוסד אקדמי חשוב, נחשב, רם ונישא ומתאים לו לשכון במרומי ההר, ועוד עם מגדל.
אבל לא.
זהו המגדל של אוניברסיטת חיפה, והיא אעפס דווקא לא מתברגת מי-יודע-מה במדרג המוסדות האקדמיים.


ועכשיו נשאלת השאלה:
אם האקדמיה היא מגדל השן,
ואם באוניברסיטת חיפה יש מגדל,
האם המגדל בנוי משן?

מי שיוכל

כאדם חרדתי אני מנסה לשקול את מלוא המשמעות של כל החלטה שלי, ולהלקות את עצמי על כל החלטה שהתבררה כשגויה.
אם רק לא הייתי מסכימה לחגוג את יום ההולדת של הגדולה במתחם טרמפולינות, ואילו לא הייתי מאשרת לקטנה לקפוץ עם הגדולים, היא לא הייתה שוברת את הרגל בפעם הראשונה, ואז לא היתה שוברת את הרגל בפעם השניה.
"ואיך את יודעת שלא היה יותר גרוע?" שאלה הקטנה למשמע הגיגי. "אולי אם לא היית מאשרת לי לקפוץ עם הגדולי

*****
הכול יהיה בסדר / <mark>דן יוספן</mark>
*****


יש תיסמונת כזו, שהיא לא באמת קיימת ואני סתם המצאתי אותה (כלומר, היא לא ממש מוכרת באופן מדעי ורישמי מצד מומחים לתיסמונות), וקראתי לה "תיסמונת הסופר הסימנייתי".
זו מן תיסמונת כזו, שמישהו מ'סימניה' צועד צעד אחד קדימה ומוציא ספר לאור. עד כאן הכל בסדר, ואפילו מצויין. התיסמונת מתחילה לתת את אותותיה ברגע שאנשים מתחילים לכתוב ביקורות על הספר, וכאן מתחילה הבעיה