“גלית דיסטל אטבריאן. בקיצור: גדא. גדא גדא, אבל ביש גדא. ביש ביש גדא גדול שנקרא, למשל, אם-סי-די-די. מה זה אם-סי-די-די? ילדים שנמצאים על הגבול בשלוש חזיתות: חזית רגשית, חזית שכלית וחזית תקשורתית. או בתרגום לשפה של בני אדם: גם אוטיסט, גם מפגר וגם חולה נפש? (עמ' 518) הבן אדם ש"תירגם" את זה לשפה של בני אדם הוא ענבל, שהיא המספרת בספר הזה והאמא של הילד עם האם-סי-די-די. אם-סי-די-די הוא רק אחת”

“שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה גלית דיסטל אטבריאן על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן,”

“וואו !!!! כרגע סיימתי את הספר "טווס בחדר המדרגות", ואני גומרת ורצה לספר לחברה... (-; ראשית, אני רוצה להודות לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, על השבוע המרתק, שהיא העניקה לי. אה, וגם תודה למוכרת מצומת ספרים, נוי המתוקה, שהמליצה לי עליו ((: לא יכולתי להניח אותו מהיד. הספר הזכיר לי קצת את "טירת הזכוכית", אך הפעם בגירסה ישראלית, בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן. מסופר שם על שלושה אחים: איב, סאן ולורן”

“אגרוף לבטן הרכה. תארו לעצמכם ספר שלוקח כמה מהפחדים והסיוטים הכי גדולים שלכם, מהילדות, מהזוגיות, מההורות, אורז אותם לסיפור אחד ריאליסטי עד כאב, ומגיש לכם אותו למסע ארוך ועמוק לתוך נפשכם פנימה? זה מה שהרגשתי שהספר הזה עשה לי. לכן קשה לי להעריך אותו בצורה אובייקטיבית. הוא פרט על כל נים ונים בנפשי, קראתי אותו כמו מישהו שחולם סיוט בלילה. כאילו אני בתוך שינה טרופה רווית צער ומועקה. אחרי כל פרק, הייתי צ”

“גלית דיסטל אטבריאן. בקיצור: גדא. גדא גדא, אבל ביש גדא. ביש ביש גדא גדול שנקרא, למשל, אם-סי-די-די. מה זה אם-סי-די-די? ילדים שנמצאים על הגבול בשלוש חזיתות: חזית רגשית, חזית שכלית וחזית תקשורתית. או בתרגום לשפה של בני אדם: גם אוטיסט, גם מפגר וגם חולה נפש? (עמ' 518) הבן אדם ש"תירגם" את זה לשפה של בני אדם הוא ענבל, שהיא המספרת בספר הזה והאמא של הילד עם האם-סי-די-די. אם-סי-די-די הוא רק אחת”

“שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה גלית דיסטל אטבריאן על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן,”

“וואו !!!! כרגע סיימתי את הספר "טווס בחדר המדרגות", ואני גומרת ורצה לספר לחברה... (-; ראשית, אני רוצה להודות לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, על השבוע המרתק, שהיא העניקה לי. אה, וגם תודה למוכרת מצומת ספרים, נוי המתוקה, שהמליצה לי עליו ((: לא יכולתי להניח אותו מהיד. הספר הזכיר לי קצת את "טירת הזכוכית", אך הפעם בגירסה ישראלית, בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן. מסופר שם על שלושה אחים: איב, סאן ולורן”

“אגרוף לבטן הרכה. תארו לעצמכם ספר שלוקח כמה מהפחדים והסיוטים הכי גדולים שלכם, מהילדות, מהזוגיות, מההורות, אורז אותם לסיפור אחד ריאליסטי עד כאב, ומגיש לכם אותו למסע ארוך ועמוק לתוך נפשכם פנימה? זה מה שהרגשתי שהספר הזה עשה לי. לכן קשה לי להעריך אותו בצורה אובייקטיבית. הוא פרט על כל נים ונים בנפשי, קראתי אותו כמו מישהו שחולם סיוט בלילה. כאילו אני בתוך שינה טרופה רווית צער ומועקה. אחרי כל פרק, הייתי צ”