נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

בת 21 ממגדל השן

חשבון מעודכן יותר מתוחזק בgoodreads:
https://www.goodreads.com/user/show/3497553



» דירגה 391 ספרים
» כתבה 123 ביקורות
» יש ברשותה 215 ספרים
» מוכרת 14 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-5 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני חודש
» קיבלה 631 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של נערה עם קעקוע דרקון

» מדף הספרים (4 מתוך 215)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 391)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 123 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אין דבר שימנע ממני מלהעניק לאיש ששב מן המתים חמישה כוכבים. סיפורו המפעים ריתק אותי, אף על פי שכפי שציינתי זה מקרוב, אני נרת... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-6 חודשים


פיללתי לקרוא את הספר הזה מזה שש שנים, כנראה שזוהי תקופת ההמתנ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


אני יודעת שאיימי מתעבת ביקורות ספרים חדות מילה, במיוחד כאלה שמתחילות ונגמרות ב'טוב' או 'רע'. אף על פי כן, הייתי אומרת שGone Girl ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


*ספוילר** אני בוחרת לדלג בשלב הזה על הניסיון להבהיר את הקונספט המשגע, כי הסבירו אותו טוב לפניי ואני מרגישה כי קטונתי. ברוב... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


"אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה מספריו האחרים של ג'ון גרין שקראתי, "מחפשים את אלסקה" וPaper Towns. זה היה חביב, אבל כמות הקלישאות שכל... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


ספוילרים יתוחמו ב*..** עשרים העמודים הראשונים הזכירו לי את "ח... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-7 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

"אנחנו יודעים שאתן רוצות להיות טובות, ושהאופי הנשי הוא זה שמקשה עליכן, אנחנו סולחים לכן על כך" אז, את הזבל הזה (בערך) כל בת מ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


כבר זמן רב שרציתי לקרוא את "אשמת הכוכבים" כדי להבין ממה נובעת ההתלהבות הרבה, אז זנחתי את הקלאסיקה שאני קוראת עכשיו והתחלתי... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


בכתיבת ביקורת על ספר שנחשב לקלאסיקה, האם צריך להתחשב ברקע שלו ובזמן כתיבתו או לשפוט אותו כפי שהוא כיום? בנעורי התחלתי לקר... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכ... המשך לקרוא
48 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


מנקודת המבט שלי, ספר טוב הוא ספר שאני ממשיכה לחשוב עליו גם הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו. והספר הזה הוא בין הספרים הבודדים ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-3 חודשים


זהו.ה20 ביוני הגיע,ואיתו סיום הלימודים.סיימתי 12 שנות לימוד!! וזה נראה לי ולשאר חבריי לכיתה כמו סוג של חלום.״זה אמיתי?זה באמת... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-4 חודשים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» דילמות באתיקה רפואית / רפאל כהן-אלמגור
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

1
גשם רועש טפטף בעוז על גגות בתי הכפר הקטן והירוק. שבילי בוץ עמוקים שערדליים שקעו בהם הובילו אל תחנת רכבת קטנה, ממנה ניבטו שני דמויות. האחת- גבר, שידו אוחזת במטריה. בעוד האישה שעימו עוטפת בזרועותיה שני תינוקות קטנים ובהירי שיער. ניכר בהם שהגיעו אל התחנה לפני זמן לא מועט וכי שחכה סבלנותם שכן הפעוטות בכו ורעדו כנאבקים בסופה, האישה התבוננה כה וכה, כמחפשת דבר מה, אך מסך הגשם הסתיר מעיניה את מראה הבריות ששעטו אל התחנה כסוסי פרא שזה עתה יצאו לחופשי מידי שוביָם.
קול שקשוק גלגלים מתכתי נשמע מרחוק ולזוג הוא זה קול הגאולה. הרכבת שקרבה ובאה הקימה רעש רב והקהל הרב שהתאסף שם ניסה להגיע אל הקרונות במהירות האפשרית, לפני שיתמלאו ונהג הקטר ייסע לדרכו, ואילו הזוג נדחקו בסוף התור, ספקו כפיהם והביטו למרום כמתפללים שיימצא עבורם מקום על החשמלית. לבסוף, כאשר עלו, ננעצו בהם זוג עיניו הנוקבות והחשדניות של הכרטיסן עב הבשר. הוא נהם "מה זה?" והצביע על שמיכות הצמר שביניהן ערסלה האישה את התינוקות. לאחר שענתה לו בשקט והרגיעה את הפעוטות הרכים העביר אותה על הסף, כמעט ונחנקת מרב צפיפות אך מוגנת ע"י ידו החמה והגדולה של האיש אשר איתה.
לאחר כשעת נסיעה שקטה, ירד הזוג מן הרכבת ברציף ריק. האדם שקיבל אותם בתחנת הרכבת עצמה נראה זעוף וקודר, כמחקה את השמיים האפרוריים שהשקיפו ממעל. על יד דוכן הכרטיסים, ישב אדם אחר – קודר לא פחות ובדק את הכרטיסים שלהם.
בשעה מאוחרת בערב, הגיעו למקום קטן ומיושב שנראה כחלקת שמים זעירה מצופה כוכבים זוהרים, כשאורות נעימים נשקפים מפתחי כל בית. בקצה אחד, דרומית לכפר ניצב בית רחב ידיים ושחור. אלמלא הכירה הגברת את הבית, הייתה משוכנעת כי בית רפאים עטור גג רעפים הוא זה, לבן קירות ואפוף מסתורין. אולם, ידעה כי זהו ביתה מעתה והלאה.
האישה פתחה את הדלת והתבוננה בבית. אחר כך הסתובבה אל האיש שליווה אותה עד כה ואמרה לעברו בחיוך מאולץ:" תודה לך, ג'ורג', על הליווי. אתה יכול ללכת עכשיו, ואנא מסור את תודתי העמוקה לאשתך על ששמרה על ביתנו." והוא ענה בשקט:" אעשה זאת. האם תסתדרי לבדך, גברת ונואר?" היא הנהנה בראשה ונכנסה. הבית היה מאורגן, מעוצב ורהיטיו החדשים עמדו דומם, כמחכים לבעלי הבית החדשים שלהם.
אחרי פסיעות אחדות במסדרון הבית, פתחה האישה את דלת אחד החדרים והשכיבה את זוג התינוקות - בנותיה הקטנות - במיטתן הקטנה, ליטפה את לחייהן והביטה בהן בשנתן; קתרין ישנה בשלווה,ללא ניד ותזוזה, היא דמתה במראה לאימה: תכולת עיניים, חומת שיער ובהירת עור, ילדה יפהפייה. איימי שלצידה הזיזה את ידיה ללא הרף וחבטה באוויר, הלוך וחבוט, וחוזר חלילה בלא הפוגה. ריסיה הארוכים והעבים חיפו על עיניה הקטנות החומות ועורה הכהה צבע את שערה בשחור. שתיהן היו דומות לה, אך היא חיכתה שאיימי תחדל מלצלוף באוויר, ואז פרשה למיטתה.

בשעת לילה מאוחרת נשמע דפיקה חלושה בדלת, ולאחר מכן נכנס בהפתעה אל הבית אדם לבוש מדי צבא מלוכלכים, ראשו עטור התלתלים מורכן ופניו חרושות קמטי דאגה קטנים. הוא התיישב על כיסא קטן שניצב במבואה, נאנח ואז שמע קול בכי חרישי.
האישה הישנה נעורה לקול בכייה של אחת מבנותיה ודידתה בעייפות אל חדרן, הסמוך לחדרה. היא הגניבה מבט אל חדרן ומיד כיסתה את פיה בידיה, נדהמת למראה אדם זר, שגבו מופנה אליה, הרוכן אל עריסתה של איימי ומלטף אותה בעדינות. היא רצה אל המטבח בשקט ונטלה סיר מתכת. אחר כך שבה אל חדרן של בנותיה והתכוננה לחבוט בו, אך בו ברגע הסתובב האיש ובחיוך של הפתעה נטל את הסיר מידיה, אמר:" שרה!" וחיבק אותה בחום. לרגע אחר של חשש נרתעה אך לא היה לה מקום לספק! בעלה האהוב חזר הביתה! היא חיבקה אותו בחזרה, מתענגת על כל רגע במחיצתו ומנשקת את לחייו בהתרגשות.
היא לא דיברה. הוא שתק. אבל שניהם צעקו מאושר, בתוככי ליבם, ולא שבעו מלהביט זה בזה, לא להאמין למראה עיניהם אז לחייך בחום בידיעה שזה לא חלום, אלא אמיתי ממש.
וכך, שקעו בשינה עמוקה מרובת חלומות טובים וכשחיוך נסוך על פניהם הקורנות נרדמו במיטתם הגדולה, כפי שהיו עושים מימים ימימה.
בבוקר,עת הקיצה שרה, ניגשה אל מדף נמוך שהותקן סמוך למסדרון החוצה את הבית וחטפה מבטים אל תמונות שנמצאו שם. במסגרת הראשונה, עטורת פרפרי הכסף חייכה אליה דמות אימה המנוחה. נזכרה בה בחיוך, אימה הטובה מתה ממחלה קשה בשנה האחרונה. מהמסגרת השנייה חייכה אליה היא עצמה: שחורת שיער, בהירת עור ותכולת עיניים. מהמסגרת השלישית- עטופת מעטה צדפים בהירים, ניבטו אליה ילדותיה- איימי וקתרין, מחייכות ועליזות.
היא מיהרה להכין את ארוחת הבוקר ולערוך את שולחן העץ הקטן
היא פנתה אל חדרה והתיישבה לכתוב לאביה מכתב, שנוסחו:

אבי היקר!
זמן רב לא ראיתיך, חיי השתנו בשנה האחרונה. כל הדרכים נחסמו ועל כן מנעו ממני לצאת אל בית החולים בו אתה שוכב. הבטחתי כי אבוא לבקרך בחג ראש השנה החדשה, לשמח אותך, אך אמא מתה וההלוויה שלה התעכבה עקב החג. לאחר מכן הלכתי להתפלל לשלום בנותיי. כבר מזמן לא נכנסתי בשערי בית הכנסת בעיירתנו הקטנה.
האם אתה זוכר אותי? כאשר חלית בפרקינסון, הייתי בת 18 וכעת הנני עומדת לפני גיל ה- 40. עשרים ואחת שנים עברו מאז ובמשך המחלה איבדת את זיכרונך. חודשים ארוכים הייתי מיוסרת בכאבך, סועדת אותך בימי מחלתך. וכשהייתה אמא- אז טיפלנו בך כפליים. אמנם חל שיפור מסוים במצבך האנוש, אך הוא הידרדר במהרה משום שלא באתי.
אבא, אני מפחדת כי מחלתך תשתלט על גופך השברירי ותשבור אותך בייסורים. במות אמא הרגשתי חצוית נפש. לא אוכל לסבול עוד אבדות, בייחוד לאחר שנולדו לי בנות קטנות. אתה לא ראית אותן, אך אני מקווה כי תראה במהרה את קתרין ואיימי.
התחתנתי, יש לי שתי בנות, יש לי אב ורחש רע ואורב עולה באוויר.
אני מפחדת.
ביתך האוהבת- שרה ונואר ורן.

אז הניחה שרה את העט ועטפה את הגיליון. אחר אצה אל משרד הדואר וביקשה שיעבירו את מכתבה אל בית החולים "לה- פואר" בלונדון. וכששבה אל ביתה, החליטה ללכת מדי ערב אל המשרד עד שיגיעו מכתבים אל ש"ו.

ואז, אחרי שנים ספורות, החלו ההפצצות של מלחמת העולם השנייה על אנגליה.
בשנת 1939, שתי האחיות היו בנות 10.

2
היה זה ערב חמים, נדיר לשלהי מרץ 1940, הבנות הגיעו לשנתן האחת עשרה. לקראת השעה שש ורבע בערב, בהישמע קול סכינים החותכים את האוויר, מיהרו לרדת אל המקלט הסמוך לביתן כאילו היה זה דבר שגרתי, שרה ירדה בזריזות של תן אל המקלט. ההפצצות שרקו מעל לראשה פרוע השיער. עיניה הדומעות אדומות ועייפות, בנותיה שקטות מאד, היא מזדרזת לחבק אותן, לעטוף אותן בהגנה ובחום אימהי לו לא זכו במשך זמן רב.
הן היו בנות אחת עשרה והשנה - שנת מלחמה - גרמה לאימן צער עמוק. עצם המחשבה שבנותיה נולדו לגורל מלחמה ולא לשלום פגע בה והעיב על שמחתה. אביה הבריא זה כבר מייסוריו, אך צל המוות, כך ידעה, יעטוף אותו בקרוב. קרוב אפילו משציפתה.
במשך הלילה שהו במקלט רחב הידיים ושרה בכתה חרישית יחד עם איימי וקתרין.
בעודה מזילה דמעה ומוחה את רעותה הרהרה בדבר בכייה. על מה היא בוכה? בכתה על עצמה, על גורל בנותיה ואביה, בעלה- שגויס לצבא ועל המלחמה השחורה שמתרחשת מאחורי גבה.
את הלילה בילו בפחד במקלט והפצצות שרקו מעל ראשיהן במהירות. מדי פעם עוד ניתן היה לשמוע אש מתלקחת, צווחות ויללות, כאשר פגעה פצצה בבית או בחנות.

שרה נזכרה באליהו, סוחר האמנות היהודי שגר בהמשך הרחוב. הוא חי יחד עם אישתו, מארי, ושני ילדיהם – אהרון וקייטי. תחת ביתם עמדה חנותו של הסוחר ובה הוצעו למכירה מיני ציורים מתקופות עתיקות, פסלונים קטנים ויפים, ספר תנ"ך עתיק יפהפה שהיה מעוטר בסלסולים של זהב והמרשים מכולם - היה ציור אדיר מימדים המתאר את עקדת יצחק. לא פעם עצרה שרה בפתח חנותו ובחנה את הציור מקרוב ואחרי שהתפעלה, התבוננה בתווית המחיר שהוצמדה למסגרת התמונה ונאנחה. המחיר היה סביר לכל הדעות עבור תמונה מדהימה שכזאת, אך לשרה לא היה את הכסף וגם לא את האומץ לגזול מאליהו את בבת עינו. לא פעם שאלה אותו אודות הצייר, אך הוא מעולם לא הסכים לגלות.
ואולם, ביום קיצי אחד של שנת 1932 פרצו לחנותו הסגורה של אליהו שני שודדים צעירים וניסו לגזול את התמונה הנהדרת. אך בדיוק באותו רגע הבחין בהם שוטר לונדוני ועצר אותם לפני שהספיקו להניח את ידם על מבוקשם, אך הגנבים פרצו בוויכוח עם השוטר, ומשזה הזמין עוד שני שוטרים על מנת לסייע לו לעצור אותם כהלכה פרצו שני הצעירים בצעקות, שאמנם לא הרתיעו את השוטרים אך הקימו מהומה.
ברגע ששמע את הקטטה, ירד אליהו במדרגות, בדרך לחנותו וכאשר ראה קהל אנשים קטן מתקבץ על יד חנותו, פילס דרכו ביניהם וקרא:
" אני בעל החנות!" ואז הוסיף, בראותו שהחנות הנעולה שלו נפתחה:
" מה הולך פה, אדוני השוטר?" ואחד מהם התנדב להסביר. אליהו מיד התבונן בצעירים בעגמת נפש, כאילו הוא אביהם המאוכזב מהם, וכידוע לכל שכניו – בפני מבטיו של אליהו קשה מאד לסרב למשהו, והצעירים מיד הרימו את ידיהם אל ראשיהם, כאילו התגוננו בסופת ברקים שהתחוללה בשמיים, וקראו:" אנחנו מתנצלים, אדוני!" אחד מהם אף נטל את ידו של אליהו ונשק לה:" אנחנו באמת מצטערים, אדוני, לא נשוב עוד אל חנותך." ובראותו את מבטם של הסוחרים הרבים, מהחנויות השכנות שבאו לראות על מה ההמולה, הוסיף בעקשנות:" וגם לחנויות שלכם לא נפרוץ! לשום חנות. רק, אנא, לא התכוונו!"
משראה שהסוחרים, מלבד אליהו, מכווצים את עיניהם שהבעה של לא- מאמינים- לך- ולעולם- לא- נאמין החוויר ופנה להפציר בשוטרים:" לא! אל תאסרו אותי! אממ.. תאסרו אותו," הצביע על ידידו לפשע, "הוא האשם!"
אליהו הבחין במצוקתם של הצעיר וידידו, ופנה אל השוטרים בשקט:
"אולי הוא דובר אמת, שוטרים נכבדים. אולי הוא באמת לא התכוון והייתה זו רק תאווה של רגע?"
השוטר הזעיף פנים לנער שאחז בזרועותיו החזקות ואז סינן:" לא, אדוני, איננו יכולים לעשות כן. זה החוק."
"אולי", הציע אליהו. "אולי יש להם בעיות כלכליות בבית והם באה כדי לבקש שוחד על גנבותיהם?"
הבחורים האזינו ומיד צעקו:" הוא צודק! הוא צודק!"
אך השוטרים לא האמינו להם. כעבור חצי שעה של הפצרות ביקש אליהו:" בפעם האחרונה, שוטרים, אנא, שחררו אותם." ואז הוסיף, בשקט, "החנות היא שלי ואני אדם יהודי. אני מאמין שאפשר לתת להם הזדמנות נוספת, ו...אם ישובו אליי – או אל כל חנות אחרת בכוונות זדוניות – תוכלו להושיבם בכלא ויהי מה!"
השוטר קימט את אפו אך חזר בו ואמר:" בסדר." ואחרי כן, בליווי איומים, שיחרר את הצעירים.
לאט לאט, התפזר קהל הסקרנים וששב לעיסוקיו.
אך, חודשים מעטים אחרי האירוע הזה, שבו הגנבים אל חנותו של אליהו, וכאילו חמדו להם לצון - שכן חשבו כי מזלם הטוב יגרום לאליהו לשחרר אותם.
אולם, הפעם הזאת הייתה אחת ויחידה, שכן אליהו מצאם שנית, הזעיק את המשטרה והם נשלחו לשנת ייסורים בכלא.
אחרי העלאת הזיכרונות הללו, נזכרה בפצצה שהחריבה את עולמו של אליהו. בשבוע שעבר היא נפלה על ביתם, הרגה את בנו ואישתו, החריבה את החנות על כל אשר בה בעזרת שריפה איומה ונוראה, והותירה את אליהו וביתו, קייטי, חסרי כל. מאז השריפה כנראה שברחו מלונדון, כי אף אחד לא שמע עליהם מאז.
היא הזדעזעה מעצם המחשבה שגם התמונה הנפלאה נשרפה ואז החליפה את מחשבותיה העגומות בספר ילדים אופטימי ונרדמה על הדרגש השלישי שניצב במקלט.

בבוקר הקיצה בעדינות ושבה לביתה. הנורא מכל הגיע.
שליח מסר לה מכתב דק, שצפן בין שורותיו את הגרוע מכל.
במילים אחדות קרע חברו ליחידה של בעלה את השלווה המתוחה שאחזה בה לרגעים מספר.
כי אין לה עוד בעל לחבק.
ואין גופה לקבור.
היא לא ידעה את אשר תעשה. מעולם לא ציפתה לרגע קשה כל כך בחייה רווי הקשיים. היא לא בכתה, רק קפצה את פיה והניחה לרגליה לרוץ סביב לבית, לחצות את השער, לרוץ כברת דרך ולהניח יד חמה על שכמו של השליח.
הוא הסתובב במהירות, התבונן באישה שעיניה הביעו טירוף ואיפוק אף יחד ואף שלא קרא את המכתב שמסר לה דקות קודם לכן הזדרז לחבקה והמעיט במילים, שכן מי יוכל נחם אלמנה צעירה כל כך?
*
באותו היום גמלה בה ההחלטה לא להפקיר את בנותיה לגורלה העזוב של המלחמה הקשה, והיא חשבה לשלוח אותן לפנימיות. הרחק מאירופה וממנה. איימי אמורה להישלח למצריים. ואילו קתרין תוכננה להישלח לסין, על אף מלחמת סין-יפן השנייה. היא חששה לבנותיה עד מאד, גם לא ידעה אם תראה אותן שנית. סין ומצריים הן ארצות זרות ומפחידות. ומי יודע אם תסתדרנה שם?
אך, במשך הלילה הרגיעה עצמה, והתיישבה לכתוב מכתב לחברותיה, ששהו באותו הזמן בארצות הנכר האלו. ביקשה מהן כי ידאגו לבנותיה וילוו אותן, תמיכה זו תהיה נחוצה משום שהן כה קטנות וכבר עליהן להיפרד מאימן. ביקשה כי יעדכנו אותה בהקשר למצבן של הילדות ושפעה כתיבה, שהלכה והרחיקה לגבולות האדומים ביותר של הסכנות האפשריות, אך הביעה את תקוותה שחברותיה יוכלו לעזור לבנות להתמודד איתן באומץ לב.
היא קיוותה כי חברותיה הטובות ביותר- מריאנה ואמיליה תדאגנה לבנות ותענינה לבקשותיה בחיוב.
התשובות הגיעו תוך חודש, רווי מתח וחרדה לקראת הלא נודע. שרה ידעה לבטח כי בנותיה לא יחבבו כלל וכלל את רעיון הנסיעה האפשרית הרחק מאימן וארצן. אך ניסתה להעביר את החודש בנעימים, כי מי יידע מלבדה את החשש שאוחז בה? אז נשברה שרה, התשובות החיוביות הגיעו, וביגון אפל נאלצה להיפרד מיקירות נפשה.

החברה הראשונה שהסכימה הייתה נוואל אמליה בוק עברה, שהתייתמה מהוריה האמידים והמפנקים שופעי המותרות בגיל 10.
אז היא ומשפחתה חיו בצרפת, היו לה 12 אחים- והיא המספר 13, שלפי אמונתם, הפך לסמל ליום שצופה שחורות בעתידו של אדם. בילדותה, לימדו אותה אחיה הבוגרים, ז'ול ומרטין, את הרז המוכיח כי המספר 13 הוא המקולל והארור ביותר, שבימים גרועים ממיט משמיים על אדם אסונות כבדים ואפילו מוות; לפיכך, היה מרטין, אחיה הבכור, מלגלג עליה ומכנה אותם בכינויי גנאי חריפים.
לעומתו, ז'ול שיתף אותה בסודותיו תמיד, ועודה זוכרת את הצהרתו של הלה, בהכרזה חגיגית זו- שלוותה בכל כללי הטקס; החל הנחת ידו הימנית על ספר התנ"ך, ואת השנייה על ליבו וכלה בקריאת פרק מסוים בתנ"ך מיד בהגיע הקץ לנדרו- כי כך אמר:
"הנני, ז'ול רז'או בוק, מכריז היום חגיגית על הקמת ארגון בינלאומי ללמידה וחינוך לכל ארצות העולם! בעוד ידי על ספרו הקדוש של אלוהים והשנייה על ליבי, מקור חיי, נשבע אנכי להקים את חמ"ה- חינוך מדינות העולם!!!
על מסמך זה, שבידו של אחי הבוגר, מר מרטין ברן בוק עברה, המכיל את כל הפרטים הנדרשים להקמת ארגון רשום ופעיל, אחתום מיד בידי הימנית, לאות כבוד, הצהרה והבטחה חגיגית!"
מילים אלו נצרבו בזיכרונה כל כך חזק שכמעט פתחה את פיה ללחישת "אמן", כאילו אך התפלל וזימר אחיה, כשהוא קורא מתוך ספר התנ"ך עב- הכרס.
פעם אחת, עברה ברחוב מגוריה ומעדה מאבן. בדיוק כשחשבה שבשמלתה החדשה יידבק אבק הרחוב ופנייה יהרסו, ילדה אחרת- בת גילה, ככל הנראה- צפתה במתרחש ומיהרה לעזור. אחר כך, במקום לסוב על עקביה ולשוב אל החברה שציפתה לה, הושיטה לה את ידה והציגה את עצמה. מאז הן הפכו לחברות לכל דבר, בעצם- כמעט לשלישיה: אמיליה, הילדה שעזרה לה וחברתה. כאשר הכירה אותן, אמרו לה כי היא נחמדה ואף את שמותיהן הזכירו: מריאנה גארי ושרה ונואר. אך באותה שנה אירעו בחייה שני אסונות, מתנקשים פרצו לביתם ורצחו את הוריה ושמונה מאחיה; וחברתה, שרה, עזבה לאנגליה. אולם, כעת נותרו בליבה רק מרטין וז'ול, כולם עברו לביתה של הדודה ממצריים והפכו לאנשים מיצריים לכל דבר. בהתחלה שנאה את המקום, אבל לאט לאט התחילה לדבר בשפת המקום באופן רציף ושטף, ואילו הצרפתית שבפיה הלכה ודעכה עד שנשכחה מליבה לגמרי, מלבד מילים בסיסיות: שלום, חבר, אמא, אבא, ילד, בית ספר, מורה ובית; ואילו אחיה שימרו בליבם את הצרפתית המובהקת שלהם, בידיעה שיזדקקו לה בהמשך.

כעת, ברגעים אלו ממש, הייתה אמליה בדרכה לצרפת, היא עתידה להגיע לשם בעוד יומיים בערך. בעוד שרה, חברתה משכבר הימים מצפה לה בקוצר רוח.
בזו אחר זו היה על שרה להיפרד מאהובותיה. ה-2 בינואר סימן רעות. כך גם ה-7 לחודש הזה.
בבוקר הנסיעה והפרידה הראשון הלבישה שרה את איימי בבגדים מחממים וכינסה את הבנות לשיחת חירום בחדרה, היה עליה לתכנן לפרטי פרטים את שתאמר- שמא תפגע בבנותיה ואף בדעתה, כך שלא תרצה לשלוח אותן אל מחוץ לטווח האש. מאות על גבי מאות קילומטרים ממנה ומכל מקום המוכר להן. היא עומדת לתת להן לנסוע למציאות חדשה ואילמת מזו שהכירו עד כה, אך כך התנהל עבורה העולם. והמזל המועט שייתכן לשכון בקרבה, המכווץ מפחד, כמעט אזל.
"בנות", פתחה ואמרה." אתן עומדות לנסוע מכאן אל מקומות רחוקים. מחוץ לאנגליה ולאירופה, לארצות זרות - סין ומצריים." היא לקחה את הגלובוס והצביעה עליהן. תוך דקירה קטנה של צער נוראי בליבה, אך התעשתה והמשיכה: "גרות שם חברותיי הטובות, אתן מכירות אותן; אמיליה ומריאנה תדאגנה לכן עד יעבור זעם ותשובו אליי."
היה לה קשה לספר בשורות כה כאובות ועל כן המעיטה במילים מחשש שתפלוט משהו ללא כוונה.
בסיום ההודעה נותרו בנותיה המומות ועצובות. וכפי שציפתה, הן פצחו מיד במטר שאלות:
"אמא,"בכתה איימי באוזניה." תבואי עימנו? איננו יכולות להיוותר לבד, בלעדייך! בואי, בבקשה!"
לאם הצעירה היה קשה להשיב, אך היא בלעה את רוקה ואמרה בפנים חמוצות:
"לא. לא אוכל לבוא, אסור לנו לצאת מאנגליה. אתן יוצאות רק משום שאתן קטנות ואפשר להבריח אתכן דרכן, הן אינן חיות בשטחי המלחמה המתישה הזו."
בזאת היא ענתה על כל השאלות שיכלו אי פעם לשאול.
השמש החלה לזרוח לאיטה, אך חומה לא ייבש את הדמעות וקרניה המלטפות לא ריככו את לבבן.
לפתע, נקשה יד על דלת הבית.
לבבות כולן החלו להלום בחוזקה, ידעו כי אין מנוס - אך חיפשו אותו בכל דרך אפשרית. ידעו כי האדם המחכה על מפתן ביתם כוונותיו טובות. אך בשום פנים ואופן אינו מסוגל לדמיין את רחשי ליבן.
דפיקות אלו, שנקרו לאוזניהן היו מרתיעות ומרעישות, אך לכל פנים, תמימות למדי.
קתרין ניגשה אל הדלת, ידעה כי "דפיקות טובות" פירושן גם מחמאות. ילדה יפהפייה הייתה, ונהנתה מהמחמאות הרבות שספגה מפי הבריות. כאשר פתחה את הדלת נגלו אליה פנים רחבים ומרופדים של אישה שמנמנה וחמוצה. היא לא נראתה כגברת המחלקת שבחים, או אפילו ברכות מנומסות, בנדיבות מחממת.
"מיס אמיליה עברה." הציגה את עצמה, אך מבטאה הגרוני הסגיר אותה. למרות זאת, נראה שלא הייתה מודעת לכך בכלל, ונראתה בטוחה בעצמה באופן מרגיז מדי. והוסיפה, בראותה שהילדה תוהה על קנקנה, דבר שהבהיר לה בדיוק את המצב:
"מצריים. חברה אמא."
הצרפתית שהייתה שגורה בפיה הייתה עילגת, ועל כן ידעה קתרין מיהי האישה שדפקה על הדלת בעוז.
אימה ואחותה צפו מן הצד והגבירה השנייה, המרופטת יותר התערבה: "אמיליה! מה טוב שבאת לקחת את הילדה." והוסיפה גינונים, מעשה מארחת מנוסה. אף על פי שלא אירחה אדם לרפואה כבר שש שנים, מאז גדלו בנותיה. על אמיליה זה לא השאיר שום רושם, היא רק השיבה בעוינות מעושה, אך בקצרה: "טוב תודה, שרה." האירופאית ניסתה לנהוג כאילו החמיצות לא הפריעה לה, ואף הנעימה את חילופי הדברים, וחייכה בפה מלא. מבטה הראה נכונות לעכב את חברתה, פן תקטוף מידיה המגוננות את ביתה בטרם עת.
לאחר כמחצית השעה, התנצלה מיס עברה והסבירה בשפה עילגת כי אין באפשרותה להתעכב זמן רב והיא רוצה לקחת את הילדה המבוקשת. איימי חומת הפנים תשתלב בקלות בין המצרים, ילידי המקום אליו תישלח.
הגברת הייתה גסת רוח ומשכה את הילדה, הבוכייה מצער הפרידה, בידה בגסות אל הדלת. ללא חפצים או יעד, נקטפה מאימה ואחותה, בלוית גברת לא מוכרת, זרה וקשוחה. 'מה רעה האישה!' חלפה במוחה המחשבה, וידעה כי אין לפקפק באמיתות דבריה. היא עוד הספיקה להדביק נשיקה חטופה על לחי אהובותיה וכבר הייתה בדרכה למקום זר, חדש ולא מוכר.

3
לאחר פרק זמן שארך כמעט שבוע רצוף געגועים בטרם עת, חלה הפרידה הקשה השנייה במספר. ואו אז, שלחה שרה את קתרין לסין הרחוקה ואפופת המסתורין. הילדה חיכתה בפתח הבית למיס מריאנה גארי, שהגיעה כעבור מחצית השעה. בשונה מאיימי, היא נפרדה מאימה כראוי, אך לא הרשתה לעצמה לבכות, הציבה לעצמה את המטרה: עד שתראה שוב את אימה, לא תפגין רגשות מיותרים כדי שמריאנה לא תתהה על קנקנה ותסיק כי היא מפונקת. המשגיחה שלה הפגינה נימוסים מצוינים, אך מתיקותה הייתה כה בלתי נסבלת, שהילדה הקטנה לא חיבבה אותה למן הרגע הראשון שצדה את עינה. אף על פי כן, לקחה עימה צרור בגדים קטן, שתשמור אותו לעת הצורך.
לאחר נסיעה ארוכה ומתישה, שלוותה בגרירת רגליים מצמררת של המגפיים השחורים וההדוקים - אך בלים מעט- שלרגלי קתרין, הגיעו השתיים אל הנמל, ספינתם הגדולה הייתה ושקטה, רק זוג זקנים מלוכסני עיניים ורועדי גפיים הפליגו עימם.
כאשר הגיעו, לאחר שבועות בים וביבשה, לסין - הוקסמה קתרין עד מאד מנפלאותיה של הארץ. לאחר חודשיים כבר ידעה, אם כי בלשון המעטה בלבד, לתקשר עם המקומיים בשפתם ולמדה להכיר את הארץ החשוכה.
ראשית, הראתה לה מריאנה את הבית שלה ברחוב צדדי בעיר גדולה בסין, ביתה היה יפה וחמים, מעט צפוף, אך היה בו מקום לשני חדרים קטנים. כשנכנסה קתרין לבית לראשונה, ראתה כי הוא יתאים למגוריה, אך לפני שהספיקה לסייר בו - הן יצאו לסיור ארוך בן חמש שעות, בו הסבירה לקתרין על אורח החיים, המנהגים והאמונות של בני העם הסיני. כמו כן, דאגה להפנות את תשומת ליבה למלחמת סין- יפן השנייה שהתרחשה בימים ההם, אך עוד לא הניחה את ידה על העיר בה חיו.
במהלך הטיול ראתה קתרין את יופייה של העיר, היא שכנה על יד נהר היאנגצה הארוך וחיו בה אנשים עם תרבות, מנהגים, בתים ושפה שונים מאד בהשוואה לאנגליה.
מריאנה אמרה לה לא לבזבז את ימיה שם לריק, ולכן ציוותה עלייה להעסיק את עצמה בעבודות שונות. לפעמים היא הייתה כותבת על דף נייר את סדר היום שלהן, שקתרין לא אהבה במיוחד משום שלפיו היה עליה לקום מוקדם בבוקר, לצאת לטיול רגלי ארוך שנמשך שעתיים בערך ורק אז לאכול ארוחת בוקר צנועה. לעיתים היו יוצאות לסיורים בעיר, נוסף על טיול הבוקר שלהן ומיד לאחריו היה על קתרין להעסיק את עצמה בעבודות שונות. מריאנה לימדה אותה לתפור, לרקום, להטליא ורבות ממלאכות הבית. בתחילה הילדה נהנתה מכך, אך לאט היא החלה למאוס בשיעורים הללו ואז יצאה לשוטט לבדה ברחובות העיר, בשעה שמריאנה עבדה בבית או אירחה ידידות מקומיות.
היא גילתה שהשיטוטים שלה בעיר נעשים משעממים משום שבחרה לעצמה מסלול קבוע, כדי לא לאבד את דרכה חזרה לביתה של מריאנה. לכן, באחר הצהריים של יום חמישי אחד מיהרה לעקוב אחרי קבוצת ילדות קטנה שנהרה אל נהר היאנגצה, היא רצה בעקבותיהם, אולי תמצא משהו מעניין על גדת הנהר. היא לא ציפתה לזה, אך לפתע הציץ מתוך המים יצור ארוך, חלקלק וגמיש. היא הופתעה, מעולם לא ראתה דבר שכזה. או אז הבחינה בשני ילדים שקופצים מטה מעלה בהתרגשות ומצביעים על היצור תוך כדי קריאות רמות:" באיג'י! באיג'י! באיג'י!"
היא לא הבינה על מה הם מדברים, כיוון שלא ידעה סינית שוטפת באותה עת, אך מן המים זינקה החיה הימית הגדולה ביותר שראתה מימיה! היא התיישבה על גדת הנהר, בוהה בה בעקשנות. אט אט החלו הילדים להתפזר ורק היא נשארה שם, מביטה אל הנהר הארוך ומצפה ליצור. היא אמנם לא ידעה מהו, אך המציאה לו כינוי: "אלוסיב", שפירושו באנגלית חמקמק. לאחר כמחצית השעה, שבמהלכה איבדה את תחושת הזמן, קמה לפתע בקפיצה וכמעט שנפלה אל המים, היא התבוננה בשמיים האדמדמים ומיהרה לביתה של מריאנה; והיא, כמובן, כעסה עליה מאד, וכאשר קתרין ניסתה לתאר לה את היצור היא שלחה אותה לישון בלי ארוחת ערב.
יום אחד, טיילה קתרין עם מיס מריאנה בחוצות העיר ונתקלה בצידה החשוך של סין, שעד עתה נראתה כה מלאת חיים ובטוחה. ראתה טבח ומלקות בעבדים, סחר באנשים חיים וזוועות איומות, שאף אדם, במידה ונשאר שפוי בדעתו אחרי צפייתו במחזה כה נורא, לא יוכל לתאר את הסבל שנחווה ממש לנגד עיניו.
לפתע, בצד הכביש, הבחינה מזווית עינה בחייל נושא נשק עוצר אדם ברחוב ומתחיל להלקותו בשוט עשוי עור. הצלף! הצלף! האיש נותר כפוף בכניעה ועד שלא עבר החייל מעל פניו, לא הפסיק להשתחוות לגבו המעוטר דרגות קצונה, מבטו המופנם והמפוחד העיד עליו רעות, וקתרין הצטמררה ונשכה את שפתיה הורודות בכעס, תוך קמיצת אגרוף מאיימת.
כששבה לדירתן, חשבה לעצמה על כל הרע שאלוהים ברא מנגד הטוב, אך לא חילק בין ברואיו במידה שווה. קתרין תהתה על קנקנו של החייל שעצר, ללא סיבה, אדם ברחוב והחל מלקה אותו. הן אין להרביץ! ועל לא דבר, גרוע פי מאה!
זעמה הרב ליווה אותה במשך כל היום ואגרופיה נקמצו כשראתה חיילים מהלכים בחוצות.
חודשיים חלפו מאז עברה לגור אצל מריאנה. היא כבר החלה לחוש בבית כבביתה שלה, אך תמיד זכרה את אימה ואחותה. ערב אחד, כאשר געגועיה גברו עלייה, חשה מריאנה בזאת וכששבה מהשוטטות שלה שלחה את הילדה להתרחץ ואז ציוותה עליה לבוא לחדר האוכל, שם ציפתה לקתרין הפתעה נעימה.
מכתב מאיימי!
כה השתוקקה לקרוע את המעטפה, לשחרר את המכתב מקיפוליו ולקרוא את אחותה בין השורות. אך מיס מריאנה הוזמנה לארוחת ערב אצל ידידים מהשגרירות הצרפתית בסין, ולקחה עימה את קתרין.
לפני שנכנסו אל הבית, ביקשה ממנה מריאנה לנהוג בנימוס מופתי, בשקט ובחן, כפי שלימדה אותה לפני ארוחת הערב אמש, וכל זאת, כשהילת כבוד עוטפת אותה ומשדרת עוצמה משהו. אף ביקשה כי לא תיפתח את המכתב, וכדי לממש את זה - לקחה את המעטפה הצחורה והכניסה אותה לכיס זעיר ונסתר בשמלה ההדוקה והמבהיקה שלה, שהוכנה על ידי מעצב אופנה ידוע בכישוריו יוצאי הדופן מכל העיר, ושמו הלך לפניו בכל סין, ואף מחוצה לה.
כאשר נכנסו אל הבית המפואר הביטה קתרין בכל בהתפעלות מרובה, אם כי בכבוד הראוי לבעל הבית. בחדר האוכל, בו סעדו, היה ניצב שולחן ארוך- מקצה אל קצה - עמוס מכל טוב וכורע תחת משקלן של תרנגולות צלויות ומאכלים צרפתיים מסורתיים, צלחות צחורות ומבהיקות, כוסות זכוכית גדולות, עיטורי בדולח קטנים על הכיסאות הרחבים ובתווך- מעדנים מוגשים מכל טוב. מדגי ים מבושלים ומוקפצים בשמן עמוק, ועד לעוגת גלידה גבוהה וורודה שהוגשה בתום הסעודה.
המארחת, מדמואזל ולרי ונואר ראן- אלמנה עשירה בשמלה צעקנית ומבריקה בצבע ירוק, נהגה בנימוס קריר ומאסה בכל. על אף ההדר, גערה במשרתיה בכל הזדמנות וחייכה לאורחיה חיוך מאולץ שחשף שיניים ארוכות מבנה ומצמררות בלובנן, מבהיקות כמעט כמו שמלתה. שיערה הארוך והכהה היה מעוטר בסיכות פרפר מזכוכית ועשוי כתסרוקת גבוהה כמגדל. ולגופה תכשיטים כסופים ודקיקים. ענק פנינים מנצנץ ריצד על צווארה הארוך, העשוי מרקם עור מושלם למדי, צמידים מרשרשים וטבעות משובצות אבני חן הושחלו על אצבעותיה, ולראשה עמד נזר, כמלך המשקיף על הנעשה באולם הגדול והמהודר למשעי.
קתרין לא חיבבה אותה למן הרגע הראשון שחזתה במראיה, והבוז הרב שהפגינה לזולתה לא נעם למיס מריאנה כלל.
אחרי הברכות שנשאה הגברת המארחת ועוד אורחים נכבדים, סבבו כולם סחור סחור לשולחן, והתיישבו בשקט ובחינניות. קתרין ניסתה לשלוט בעצמה ולשבת כמו רוב הגבירות, זקופות וגאות, אך כשלה. וברגע כישלונה מיד נשמע צחקוק קטוע הבוקע מפי צעירה בשמלה כסופה, שמיד הסיתה את מבטה לעבר צלחתה. גם קתרין עשתה זאת, אך בו ברגע נפער פיה. על כל צד מונחים כלי האכילה לפי הסדר, מצוחצחים היטב ומסודרים על פי גודל. הצלחת הייתה רחבת מימדים והייתה כה עגולה וחלקה, שקתרין כמעט טבעה בלבן הטהור בו נצבעה הצלחת. היא אף הבחינה בעיטור קטן מידות וזהוב שהיה מוטבע בקצהו של כל כלי- החל מן הכפית ועד לכוסית היין הגבוהה והמבהיקה- כזה היה. זעיר וזהוב. צורתו הייתה כשל טווס בעל מקור מוארך שיצר את האות "V"- ומתחת, בסלסול העשוי מקו דקיק ומתוח בדיוק מופתי ההמשך: ""enuar. כאשר הסתכלה סביבה, צפתה בשלל כלים, רהיטים, תכשיטים וקישוטים שונים ומגוונים עליהם היה מוטבע הסמל של בית האחוזה. 'אחוזת 'ונואר"', חשבה קתרין.'ולרי הוא שם המארחת. ולרי ונואר?' השם נשמע מוכר למדי, אך המשמעות הייתה סתומה בעיניה.
במהלך הסעודה, תחבה קתרין את אצבעותיה לתוך קערת גבינה מתוקה ונימוחה בפה, מיס מריאנה גערה בה על חוצפתה ומיהרה לנקות את ידה המלוכלכת של הילדה, תוך שהיא מזהירה אותה:" אם לא תנהגי בנימוס אמיתי, אלקה אותך כשנחזור! את גורמת די והותר צרות! לא כן?" הילדה המבוישת הרכינה ראשה ושבה לאכול בצורה מופתית וחרישית, כמובן- כדרך האצילות, כפי שלימדה אותה מריאנה.
בתום הסעודה המפוארת, הוגשה לקתרין חתיכה מהעוגה המשובחת. צלחת הזכוכית כבדה ועלייה הפרוסה- מהגבוהה שבפרוסות- וקתרין, שהשתדלה להחזיק את הצלחת והעוגה בקלילות, כנשים האחרות- צנחה תחת המשקל שלחץ על גופה הקטן והשברירי. העוגה נמרחה על הרצפה, השמלות ההדורות של האורחות, פרצופו של אחד מהגברים שהתכופף, על המזון שהוגש ועל הכיסאות בקרבתה. מיס מריאנה נותרה המומה לידה, שמלתה התכולה הפכה בן רגע לורודה וזעמה לא נכבש כתמיד. אל מול האורחים והאורחות, מסכנת את מעמדה הגבוה בחברה, זעקה מיס מריאנה וקוננה על הבגד המפואר: "שמלתי היפה! שמלתי!" מלמלה בזעם ואז נפנתה אל הילדה:" את! ראי מה עשית! לא אוכל להראות את פניי שוב בחברה המוכבדת, ביישת אותי! הלבנת את פניי!" שפע יפחות הומטרו על קתרין הנבוכה עד שהגברת המארחת, ששמעה את הצעקות הגיעה.
הגברת הנוקשה הפגינה חביבות מעולה כאשר ניגשה אל הילדה והוליכה אותה אחריה, ציוותה על משרתיה לנקות את שנעשה, והזיזה וילון קטון שעמד בדרכן. הן נכנסו אל חדר שקירותיו היו מרוצפים בתמונות.
וקתרין אמרה:" גברת...גברת! אני מצטערת!"
אך היא השתיקה אותה בהינף יד והצביעה על תמונה ששלפה מתוך הארכיון.
בתמונה נראתה ילדה קטנה ונאה. שחורת שיער ורכת מבט.
הגברת הציגה אותה כביתה האהובה ,שככל הנראה לעין, מתה." גם היא הייתה עושה שטויות כאלו, התביישתי בה והיא אהבה אותי למרות זאת. גערתי בה ושברתי את ליבה הדומם ואת נשמתה הטהורה. את מזכירה לי אותה, במעשיכן אתן דומות מאד."
היא החלה לספר שלל סיפורים על מעלליה של הילדה. וקתרין הבינה עד מהרה שהגברת מנסה להמחיש לה כי אינה כועסת עלייה כמקודם.
בתום פירוט המעללים, מדמואזל ונואר חבקה את קתרין בידה האחת, ובשנייה מחתה את פנייה במטפחתה. אחרי שניות מעטות, שאלה אותה לשם גבירתה.
"מיס מריאנה משגיחה עליי."
הגברת שאלה שאלות רבות והילדה סיפרה על עצמה רבות.
"ומי אימך?"
"שרה ונואר ורן. אני מתגעגעת אליה אך אנכי בספק אם..."
הגברת אחזה בידיה בחוזקה ופניה הביעו תדהמה: "שרה ונואר ורן? שחייתה בצרפת והיגרה לאנגליה, לעיר לונדון?"
כעת תורה של קתרין להיות מופתעת:" מאין לך?"
"האם זה נכון?" הגברת לא הרפתה מידה.
"כן. היא אימי, היא נולדה למשפחת ונואר, ונישאה לליאון ורן. את מכירה את אימי, גברת?"
"כן. שנים רבות שלא ראיתיה, וכציפור שמתגעגעת לגוזליה הרכים, אשר בן ליל בגרו ועזבו את הקן כמעט לבלי שוב, אני כמהה לראותה."
"למה הכוונה, גברת? את מדברת בחידות, ואינני מנוסה בפתירתן. אנא, גלי לי, בשפה פשוטה ובהירה."
"יקירתי," הזדעזעה הגבירה ונואר. "זהו סיפור חיי כמעט. שבי ואספר לך אותו, הנה לך ספת קטיפה. שבי!"
היא נשמה נשימה עמוקה והחלה לספר.

4
"שמי המלא הוא ואלרי סאן ראן ונואר. נולדתי ב-28 ביולי בשנה שאיני מעיזה להזכירה כיום, אבל היי סמוכה ובטוחה שאני רחוקה מימי הזוהר שלי, להוריי – אנה וג'יימס. משפחתי תמיד השתייכה למעמד האצולה, ולפיכך גם אני.
אני משערת שניתן לדלג על כל שנות ילדותי ונעוריי, אני מניחה שסיפורי הוללותי לא ינעמו לאוזנייך, בעיקר לא כשאת כל כך קטנה. ובכן, האירוע היחיד החשוב לציון הוא יום הולדתי העשרים. או אז נבחר בידי הוריי חתני, אדם צעיר בשלהי העשור השני לחיו משמע מבוגר היה ממני בעשר שנים בערך שלצערי לא עלה בידי להכירו לפנים משום שכלל לא חשתי בנוכחותו, ורק אחרי נישואינו הבנתי כי הוא עצל ושתיין גדול למרות גילו המופלג ביחס לצעירים הטיפשיים שיוצאים לחגיגות לפנות ערב, בכל אופן, שמו המלא היה, אם אני זוכרת במדויק, סר פייר אלפרד בראון ראן. הוא התיימר להפוך, ביום מן הימים, למושל המחוז ואכן הטקס בו נהיה רשמית מושל המחוז נערך ימים ספורים בלבד לאחר מכן, דבר שהבהיר לי ולמשפחתי כולה שנגרמה שגיאה חמורה עת בחר אבי את חתנו, וכי אין באפשרותנו לעשות מאומה מפאת נחיתות מעמדנו כעת, משנתמנה למושל.
חודשים מעטים אחר שובנו מירח הדבש המפואר שלנו, נולדה לנו בת בריאה שהוענק לה השם ויקטוריה אן, לזכרה של סבתי שהשבח לאל עודנה בין החיים, ומרגישה מצוין יחסית לגילה המופלג (איני מסוגלת לגלות את גילה המדויק אך אוכל לומר לך בוודאות שהיא פוסעת בצעדי ענק אל עבר שנתה ה-90) והיא אפילו רוכבת על סוסתה הזקנה בעצמה וללא כל קושי.
באותה שנה פרצה מגפה נוראית באזור מגורינו ורבים אבדו את הוריהם, צאצאיהם ואחרים שקעו באבל כבד מפאת משפחה שלמה שהלכה לבלי שוב. אל לך לחשוב שברחנו בזמן, כיוון שזו טעות חמורה. אדרבא – נשארנו בביתנו והתפללנו שנישאר בריאים בגוף ובנפש. בהתחלה היה נדמה שמישהו למעלה שמע אותן, אך ימים ספורים לקראת תם המגיפה, לצערי, אלוקים לא שעה לבכיי ובקשותיי וגזל את חיי ביתי, ויקטוריה אן.
זה היה אבל כבד. כסף רב לא נותר בכיסנו, תרמנו את רובו בזמן שהמחלה הכתה כל בית בעיר שלנו ובזכותנו אנשים רבים ואסירי תודה, שבזבזו את כספם על "תרופות פלא" ניסיוניות שהוצעו למכירה על ידי רופאים ועוברי אורח, שעוד חיים שם, באותו בית ממש.
ובכן, כמו רבים לפניו, גם בעלי, מושל המחוז האהוד פייר אלפרד בראון ראן, מצא את הדרך היעילה ביותר לדכא את היגון – שתייה. ואכן, כל ערב הוא הלך את הבר או הפאב הקרוב ושיקע את צערו בכוס בירה או אלכוהול שהוצע שם למשתכרים. בחודשים הראשונים ראיתי את המנהג הזה כמגונה וטענתי כי הוא בתור המושל צריך לשמש דוגמא ומודל לחיקוי לאנשים, אך הוא לא היה מוכן לשמוע וכדי לשכוח את דבריי היה חוזר אל בית המרזח הקרוב ביותר ולוגם בקבוק אחר בקבוק של וודקה או שאר משקאות שצרבו את הגרון וניפחו את העיניים עד חשש משמעותי להתפוצצותן.
ערב אחד, שאותו אני זוכרת עד היום, הגיעו אנשים לביתי בבהלה גדולה וסיפרו ששרפה עצומה פוקדת את הבר שנמצא במורד רחוב מגוריי. בהתחלה נבהלתי עד עמקי נשמתי וכבר ראיתי את הגרוע מכל: אלמנה שנראית כמוני בשמלה שחורה, אוחזת פרחים לבנים בידה, עיניה הדומעות מושפלות ואת פניה מעטר שביס אלמנות חלק ושחור, שנוגד את פניה חרושי הקמטים, החרוצים בקמטי דאגה מסביב והחיוורים. כמו רוח רפאים...
אך את דמיוני העגום קטעו דבריו של אחד האנשים, טים שמו:" עלינו למהר, גברת!" עשיתי כמצוותו ורצתי את כל הדרך הקצרה עד לבר. קבוצות האנשים המתגודדים שם והשיכורים שנסו בצרחות דרך הדלת הצדדית נראו ממרחקים ואני הסתובבתי בין כל האנשים וקראתי:"פייר! פייר!" נשים צעירות שמעו את צעקותיי והפנו אותי לאדם כחוש וחיוור שעמד אל מול המבנה הנשרף וצחק ללא הפסק.
אבן נגולה מעל ליבי ומיהרתי לקראתו, אך לפתע, בלא הודעה מוקדמת, הוא הפנה את ראשו אלי כאילו הייתי שם מימים ימימה ושילח בי מבט זדוני. השבתי לו מבט חודר ככל שיכולתי ואו אז הוא זינק אל בין הלהבות ונעלם בעננת עשן.
לא הייתי מסוגלת לנשום, נפלתי על האדמה ונאבקתי לקבל טיפת אוויר, ובסופו של דבר איבדתי את הכרתי ובנות משפחת דאנסי השכנה נשאו אותי על כתפיהן אל ביתי ונשארו עימי ימים מספר עד שהבראתי לחלוטין. הרופא שביקרני טען כי מדובר בהלם בלבד, אך ידעתי שהוא לא מבין. הוא לא יכול לדעת. איש לא ראה את האופן שבו הסתכל עליי בעלי ואיך נעלם אל בין הלהבות, ואיש לא הבין מה אירע לי.
כך עברו הימים. הימים הפכו לשבועות, שהתחלפו לחודשים ולשנים. וכך, שנה לאחר הלילה המפחיד ההוא
הוריי הטובים הכירו לי אדם חדש שאמנם לא היה רם מעלה כמו פייר, מושל המחוז המת, אך היה נעים הליכות, חביב, בן שיחה מצוין ומעל הכול – חבר. ואני אהבתי אותו והוא אותי, מערכת היחסים בינינו הייתה כה מענגת ומעוררת קנאה עד כי רק ארבע חודשים לאחר היום בו נפגשנו לראשונה הודענו כי אנו מתכוננים להינשא זו לזה בבית הכנסת הקרוב. כמובן שהייתה שמחה גדולה, ושנתיים לאחר היום המאושר נולדה לי בת. שרה.
אם אמת את דוברת – היא אימך, ולפיכך – אני היא סבתך."

5
המומה מנוסח הידיעה, כרעה הילדה על ברכיה, והתקשתה להסתגל לרעיון כי הגבירה ונואר הקרירה הינה סבתה. לאחר דקות מעטות של עיכול, פנתה אליה ושאלה לגבי אחזקתה אצל מיס מריאנה.
קתרין ענתה: "מיס מריאנה דואגת לי, היא טובה וחביבה אך לא חמה ולא מבינה. וכי כיצד אוכל לשוב לבית אימי בעוד התרגלתי לשבת בחיקה הרך של מריאנה? הן אימי לא תכירני. מלבד זאת, מכתב מאחותי האהובה, איימי, נמצא בכיס חולצתה ואיני יודעת כלל אם היא תשיב לי אותו. אנא, גברתי, עני לי!"
"אעזור לך להשיב את המכתב, יקירתי. רק סבלנות כמהה תעזור כאן."
הבת ניסתה להתאזר בסבלנות, והגברת יצאה מהחדרון ושבה כשבידה המכתב.
"הנה לך."
לפני הפתיחה, שאלה קתרין את סבתה אם תוכל לשהות אצלה במקום אצל מיס מריאנה. הגברת אישרה זאת בשמחה, והתיישבה לכתוב מכתב אל מיס מריאנה. לאור מנורת השנדליר הבהירה, שהפיצה אור חזק, כתבה הגברת את המכתב, ונכדתה ישבה למרגלותיה וקראה את המכתב שנשלח מאחותה.

קתרין יקרה, אחותי האהובה!
מזל הוא שאספתי את כתובתה של מריאנה מהמדף שבביתנו. אני מתגעגעת אלייך ואל אמא. אני חושבת עליכן רבות. כיצד את מרגישה והאם את מאושרת? מה אמא חושבת? האם היא מצטערת ומתחרטת על ששלחה אותנו? כיצד מריאנה מתייחסת אלייך? איך סין ניראת?
במקביל, אני מצרפת לך תיאור של כל קורותיי מאז דרכה כף רגלי במצרים.
ראשית, מיס עברה התגלתה כקשוחה ביותר. הרי על כל דבר היא גוערת בי. מזלזלת במקומיים והרגשתי לא משתפרת כך. היא לא מבינה אותי ואינה חמה כלפיי. זה קשה!
שנית, מצריים היא ארץ אימה ולה סיפורים רבים. תייר צרפתי אחד שפגשתי באכסניה בה אנו שוהות הלילה, סיפר לי (אגב, שמו ז'ול רז'או) כי פעם המצרים האמינו בחתולים. הוא פרש לפניי מפה ציורית והסביר לי על תורת הציורים שהייתה נהוגה במצריים העתיקה. לפי שהבנתי- הוא הראה לי את האלים הקדמונים. לאחד יש שוט ביד, שדומה לנחש פיתון הנפוץ פה, במצריים (רואים אותו כמעט בכל מקום. ובשל דלותם של האנשים הם יחפים, והנחש יכול להכישם. הם לא שמים אליו לב! כמעט טיפשים!) האל הזה נקרא בשם מיצרי.
ביקרתי בגיזה, ראיתי פירמידות, עליהן אני מצרפת לך תמונה יפה שלי. הן משולשות וצבען הוא בצבע החול. ממש פסלי חול מדויקים. המיצרים הם עם רע ודל ידיעות מכדי לבנות את הפירמידות. אני יודעת כי בני ישראל הקדמונים בנו אותם!
אני מתגעגעת אלייך, ואל אמא - הוי, אינך מסוגלת אפילו לתאר לעצמך את מידתה של החיבה שאני רוחשת לכן!
באהבה, אחותך,
איימי.

נ.ב: מיס עברה שלחה אותי לפנימייה שאכנס אליה מחר בבוקר, כלומר- ב3 למרץ.

בסיום הקריאה נטלה קתרין עט, ונפנתה לכתוב לאימה ולאחותה מכתב.
תוך כדי כתיבתה, הבינה מיד כי איימי לא מחבבת כלל וכלל את הארץ אליה נקלעה. וביקשה לענות על השאלות שציינה בפתיחתה את המכתב. מיד חשבה על כל המילים שהיא עתידה לכתוב לה, ומיהרה להעלותן על הנייר פן תפרחנה מראשה.

6
שרה ישבה ליד החלון, מביטה על האופק ומהרהרת בבנותיה. אחזה בה המחשבה כי מבין הגבעות, יפרצו אליה בריצה שתי בנות עוטות פרצופים מוכרים ובעלי שמות מוכרים- קתרין ואיימי.
לרגעים התחרטה על ששלחה את הבנות רחוק ממקומן הטבעי. הן תחסר להן אמא, ומי יודע כיצד מיס מריאנה ועברה מתייחסות אליהן? אולי הן לא טורחות להשקיע בהן, לא מבינות ולא חמות ואימהיות כלפיהן? אולי עשתה טעות? בנותיה ודאי מפחדות ומתגעגעות עד מאד.
לו רק שלחו מכתב, הייתה קוראת אותן בין השורות, מבינה ותומכת בהן הייתה כותבת אליהן חזרה ומרגיעה אותן. שלא תפחדנה ולא תחשושנה!
מדוע אינן כותבות?
ביקשה להיווכח כי לא שיגרו אליה מכתביהן, וניגשה לתיבת הדואר. אינספור פעמים חיטטה בתוכה ולא מצאה אלא מכתבי הרגעה ממשלתיים שנועדו לערער את ביטחון התושבים שנית.
היא נזכרה בביקורו הדחוף של הרופא בלילה הקודם, אבחונו העיד על מחלה נוראית שהכתימה את אילן היוחסין המפואר שלה. הפרקינסון. הדו"ח הרפואי שאחזה בידה, העיד על שלב פורה בהתפתחות המחלה בגופה והפנה אותה לטיפול דחוף בבית החולים "לה- פואר" שם אושפז אביה. כשעוד היה בין החיים. לא ידעה את הדרך שתגיע לשם. יהא עלייה ללכת בלונדון מן הקצה אל הקצה. לנטוש את ביתה היה הצעד השני. כיצד? ובאם המחלה תקטול אותה? או הבליץ? או אז ישובו בנותיה הביתה, וימצאו חלון שבור ודלת פרוצה. צל המוות העוטף את הבית והמחלה הנוראית תתפשט בגופן. לא יכלה לסבול את עצם המחשבה על בכי יתומות ופחד תמידי.
כאשר שבה לביתה שמעה צלצול פעמון: הדוור הגיע!
מיהרה לחכות שיסתלק מגן הבית, ואזי פרצה אל הגינה באושר עז.
חיטטה בצרור המכתבים העבה וחיפשה מכתבים שיצפנו את בנותיה.
מכתבי הממשלה קדמו לכל, לאחריהן דפי פרסום למכבסות עירוניות, כרזת צבע איומה שפרסמו הגרמנים- אותה זרקה לסל האשפה הגדול. ואז מכתב ועוד מכתב מארצות החושך. סין, מצריים ושוב סין... לרגע התעוררה מחלום מתוק. סין? פעמיים?
חשבה כי טעות היא זו, וכי קתרין שלחה אליה את המכתב פעמיים, עמדה להשליך גם את המכתב הזה לפח, או אז הבינה כי אפשר והמכתבים שונים הם והשאירה את שני המכתבים באמתחתה.
מאז החלו החובות להשתקע בתיבת הדואר, שרה המעיטה להשתמש בנפט, ולכן גילתה כי הערב יורד, ועליה לקרוא את המכתבים בבוקר שלמחרת.
הלילה עבר, ושרה חולמת חלום מתוק על בנותיה, קשה לה להתעורר ממנו.' עד אשר יגיע הבוקר,'הבטיחה לעצמה. 'אקרא את המכתבים'.
ואכן, לקול הפצצות הנשנות, עלה השחר ושרה קפצה ממיטתה. אך מיד התכער מצב רוחה בשל ההפצצה הקשה. ירדה מהר אל המקלט וזרועותיה חובקות את צרור המכתבים, כאילו חבקה את בנותיה. יום הולדתה חל באותו היום, בת 40. ארבעה עשורים מלאו לה מאז יצאה לאוויר העולם, ארבעים שנה הריצה כעת בזיכרונה.
ראשית, צחקה בחלופה על פני ימי הילדות המאושרים. נזכרה בימי אבא ואמא ואחד עשר אחים, ובת יחידה. אביה היה פועל פשוט, ומשכורתו הייתה כטיפה בים הצרכים שלהם. לכלכל ארבע עשרה נפשות, שלושה אווזים וחמור זה לא עניין פשוט כלל וכלל. על כן, החליטו אחיה עוד מגיל צעיר, לעזור לפרנסת המשפחה. הם אמנם הצליחו בזה, אך בדרכים שונות ומשונות. פעם אספו את ביצי האווזים ומכרו אותם בשוק, עד שנשברו על ראשו של בארי, האח החמישי בסדרה, ולכלכו את חליפתו המכובדת של הקונה הטרוד שעמד מולם. בפעם אחרת, הייתה זאת תליית שלט מאיר עיניים על דלת ביתם:" בית ההארחה! הכל כלול!" אנשים מעטים, ובעיקר תיירים, אכן האמינו לשטות הזו. אך מהר מאד מצאו עצמם טובעים בבוץ של אווזים וגוועים ברעב, כשלא היו מוכנים לאכול את מרק האווז שהכינה האם לסעודת הערב. בפעם השלישית רבה עימם, והם חטפו אותה ממיטתה והשכם בבוקר העמיסו אותה על עגלתם הרתומה לחמורם, יחד עם האווזים ונסעו לשוק. בוקר שלם בילו שם, ומכרו את כל האווזים ואף את החמור, שחק להם המזל עד כי השתכרו מעונג וחשו להציע גם אותה למכירה. עד שאביהם הגיע, כעס עליהם ותכנן בקפידה את העונש המגיע להם. אך התכנונים נדחקו מיד לצד, ברגע שחזו כולם באוסף המטבעות המוזהב ששוויו נאמד כ- 400 פרנקים צרפתיים.
לאחריהם, הגיעו ימי בגרותה. באותם ימים יצאה שרה לבילויים בפריז, יחד עם אחיה, ברוב המקרים הייתה מספרת להוריה שהיא לומדת בספריית בית הספר שלה יחד עם אחת מחברותיה הרבות. אז גילתה ששמה לא מודרני מספיק, והחליפה אותו לדייזי. אך כמובן שימים אלו עברו במהרה, שמה חזר לעצמו ותקופת השיגעון הקצרה הזו תמה לעולמים. ימי המכללה דפקו על הדלת, ושרה לא יכלה להבטיח כי תלך ללמוד להיות "דוקטור למדעים" היא מיהרה להתחתן עם פרופסור משכיל לענייני מתמטיקה וספרות, ליאון ורן, אך חצי שנה לאחר ליל כלולותיה נטשה את משפחתה והלכה אחר בעלה לאנגליה, שם השתקעו. וכך עברו שנים תמימות מאז נישואיהם, ואביה נפל מהמחלה הגנטית החזקה שידעה המשפחה והותירה בה צער עמוק. אף ידעה כי סיכוייה גדולים לחלות אף היא במחלה זו. בדיוק מסיבה הרשומה לעיל מתו שלושה עשר בני משפחתה. הוריה, אחיה, יקיריה וקרובים אחרים. בקרוב, כך ידעה, תיפול אף היא ברשתה. היא לא תחמוק מאירועים קשים אילו שעתידים ליפול עלייה בעוד שנים אחדות.
קורות החיים הקצרים הללו נקטעו בעודם טרי
נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים

1
גשם רועש טפטף בעוז על הכפר הקטן והירוק. שבילי בוץ הובילו אל תחנת רכבת קטנה, ממנה ניבטו שני דמויות. האחת- גבר, שידו אוחזת במטריה. בעוד האישה עוטפת בזרועותיה שני תינוקות קטנים ובהירי שיער. ניכר בהם שהגיעו אל התחנה לפני שעות אחדות שכן הפעוטות בכו ורעדו כנאבקים בסופה, האישה התבוננה כה וכה, כמחפשת דבר מה, אך מסך הגשם הסתיר מעיניה את מראה הבריות ששעטו אל התחנה כסוסי פרא שזה עתה יצאו לחופשי.
קול שקשוק גלגלים מתכתי נשמע מרחוק ולזוג הוא זה קול הגאולה. הרכבת שקרבה ובאה הקימה רעש רב והקהל הרבה שהתאסף שם ניסה להגיע אל הרכבת במהירות האפשרית, לפני שתתמלא והנהג ייסע לדרכו, ואילו הזוג נדחקו בסוף התור ונראו כמתפללים שיימצא עבורם מקום על החשמלית. לבסוף, כאשר עלו, ננעצו בהם זוג עיניו הנוקבות והחשדניות של הכרטיסן עב הבשר. הוא נהם "מה זה?" והצביע על פיסות הצמר הרחבות שביניהן ערסלה האישה את התינוקות. לאחר שענתה לו בשקט והרגיעה את הפעוטות הרכים העביר אותה על הסף, כמעט ונחנקת מרב צפיפות אך מוגנת ע"י ידו החמה והגדולה של האיש אשר איתה.
לאחר כשעה שקטה של נסיעה ברכבת, הגיעו הזוג אל התחנה שלה ציפו ונגלה לפניהם מראה מצמרר. בית לבנים עטור גג רעפים, לבן קירות ואפוף מסתורין. האישה חצתה את הגן הקטן והמטופח שהקיף את הבניין סביב- סביב והתבוננה בו בתשומת לב: שלא כמצופה, החלונות נראו מצוחצחים כאילו זה עתה הוברקו, ודלת- הכניסה הצבועה בחום מבריק שובצה לא מזמן במנעולים חדשים. היא נאנחה באושר מהול בחשש- מה, היה זה ביתה מעתה והלאה.
היא פנתה אל האיש שליווה אותה עד כה ואמרה לעברו בחיוך:" תודה לך, ג'ורג', על הליווי. אתה יכול ללכת עכשיו, ואנא מסור את תודתי העמוקה לאשתך על ששמרה על ביתנו." והוא ענה בשקט:" אעשה זאת. האם תסתדרי לבדך, גברת ונואר?" היא הנהנה בראשה:"כן, תודה לך." וסגרה מאחוריו את השער.
האישה פתחה את הדלת המשומנת היטב, נישקה את המזוזה הגדולה והיפה שעל המשקוף והתבוננה בבית פנימה. הבית היה מאורגן, מעוצב ורהיטיו החדשים עמדו דומם, כמחכים לבעלי הבית החדשים שלהם. המבואה הייתה ונשארה, לדעתה, החלק היפה ביותר בבית למרות שמדובר במסדרון ותו לא. אולם, הוא היה מכוסה בשטיחים מקיר אל קיר ושלט מאיר עיניים נתלה יש מאין על הקיר:" ברוכים השבים!" היא נתחייכה ופסעה בצעדים קלים עד למטבח. שולחן האוכל עוד ניצב על כנו וארבעה כיסאות סודרו יפה- יפה סביב לו. מטר או שניים רחוק שם היו שידות העץ הגבוהות ועליהן רביעיית כיריים, כיור – שתחתיו ניצב פח אשפה קטן – מצנם ועוד כלי מטבח שונים שסוד הפעלתן ידוע רק לנשים, בעלות הבית במטבח – החדר היחיד, כנראה, בכל בית באשר הוא שבו אישה מסוגלת לקרוא לו "ממלכתי". ואכן, חדר זה נמצא בבעלותה והיא שולטת בו ביד רמה.
היא העבירה את אצבעותיה על שורת כלי המטבח – מחבת, סיר, תבנית לעוגה ועוד – שנתלו על מוט ברזל מבהיק באמצעות ווים, ונשמה לרווחה. אכן, ממלכתה הפרטית.
היא הדירה את רגליה מן המטבח ומולה נפרש חדר הילדים. בחדר של בנותיה היא חשבה באושר: שתי עריסות – תכולה וצהובה – עמדו שם ושני ארגזי צעצועים ניצבו בסמוך אליהן. היא חייכה ועברה לחדר הבא, חמישה או שישה צעדים והרי היא שם - בחדר המגורים: זוג ספות ירוקות ניצבו בו, סובבות שולחן נמוך וארוך ועליו אגרטל ובו פרחים יפהפיים. סחלבים. מושלם, היא חיככה את ידיה בסיפוק שעה שמבטה עבר אל הרדיו הקטן שניצב שם. כמעט שלחה את ידה והפעילה אותו אך נזכרה בשתי התינוקות שנמנמו על זרועותיה.
אחרי פסיעות אחדות במסדרון הבית, פתחה האישה את דלת אחד החדרים והשכיבה את בנותיה הקטנות במיטתן הקטנה, ליטפה את לחייהן והביטה בהן בשנתן; קתרין ישנה בשלווה,ללא ניד ותזוזה, היא דמתה במראה לאימה: תכולת עיניים, חומת שיער ובהירת עור, ילדה יפהפייה. איימי שלצידה הזיזה את ידיה ללא הרף וחבטה באוויר, הלוך וחבוט, וחוזר חלילה בלא הפוגה. עיניה השחורות והגדולות חיפו על ריסיה הקצרים ועורה הכהה צבע את שערה בשחור, כמו אביהן. העייפות שחשה נסכה באיבריה את הרצון להתמוטט, אך היא חיכתה שאיימי תחדל מלצלוף באוויר, ורק אז פרשה למיטתה.

בשעת לילה מאוחרת נשמע דפיקה חלושה בדלת, ולאחר מכן נכנס בהפתעה אל הבית אדם לבוש מדי צבא מלוכלכים, ראשו עטור התלתלים מורכן ופניו חרושות קמטי דאגה קטנים. הוא התיישב על כיסא קטן שניצב במבואה, נאנח ואז שמע קול בכי חרישי.
האישה הישנה נעורה לקול בכייה של אחת מבנותיה ודידתה בעייפות אל חדרן, הסמוך לחדרה. היא הגניבה מבט אל חדרן ומיד כיסתה את פיה בידיה, נדהמת למראה אדם זר, שגבו מופנה אליה, הרוכן אל עריסתה של איימי ומלטף אותה בעדינות. היא רצה אל המטבח בשקט ונטלה סיר מתכת. אחר כך שבה אל חדרן של בנותיה והתכוננה לחבוט בו, אך בו ברגע הסתובב האיש ובחיוך של הפתעה נטל את הסיר מידיה, אמר:
"שרה!" וחיבק אותה בחום. לרגע אחד של חשש נרתעה אך לא היה לה מקום לספק! בעלה האהוב חזר הביתה! היא חיבקה אותו בחזרה, מתענגת על כל רגע במחיצתו ומנשקת את לחייו בהתרגשות.
היא לא דיברה. הוא שתק. אבל שניהם צעקו מאושר, בתוככי ליבם, ולא שבעו מלהביט זה בזה, לא להאמין למראה עיניהם אז לחייך בחום בידיעה שזה לא חלום, אלא אמיתי ממש.
וכך, שקעו בשינה עמוקה מרובת חלומות טובים וכשחיוך נסוך על פניהם הקורנות נרדמו במיטתם הגדולה, כפי שהיו עושים מימים ימימה.

בבוקר,עת הקיצה שרה, ניגשה אל מדף נמוך שהותקן סמוך למסדרון החוצה את הבית וחטפה מבטים אל תמונות שנמצאו שם. במסגרת הראשונה, עטורת פרפרי הכסף חייכה אליה דמות אימה המנוחה. נזכרה בה בחיוך. אימה, שהקדישה כל שנייה בחייה למען ילדיה הצטיירה במוחה כדמות מטושטשת ותו לא, היא הצטערה על כך מאד ומיהרה למחות דמעה שבצבצה בזווית עינה. אמא.
היא התעשתה. מהמסגרת השנייה חייכה אליה היא עצמה: שחורת שיער, בהירת עור ותכולת עיניים. מהמסגרת השלישית- עטופת מעטה צדפים בהירים, ניבטו אליה ילדותיה- איימי וקתרין, מחייכות ועליזות.
היא פנתה אל חדרה והתיישבה לכתוב לאביה מכתב, שנוסחו:

אבי היקר!
זמן רב לא ראיתיך, חיי השתנו בשנה האחרונה. כל הדרכים נחסמו ועל כן מנעו ממני לצאת אל בית החולים בו אתה שוכב. הבטחתי כי אבוא לבקרך בחג ראש השנה החדשה, לשמח אותך, אך אמא מתה וההלוויה שלה התעכבה עקב החג. לאחר מכן הלכתי להתפלל לשלום בנותיי. כבר מזמן לא נכנסתי בשערי בית הכנסת בעיירתנו הקטנה.
האם אתה זוכר אותי? כאשר חלית בפרקינסון, הייתי בת 18 ובשבוע שזה- עתה תם חגגתי 34. שש- עשרה שנים עברו מאז ובמשך המחלה איבדת את זיכרונך. חודשים ארוכים הייתי מיוסרת בכאבך, סועדת אותך בימי מחלתך. וכשהייתה אמא- אז טיפלנו בך כפליים. אמנם חל שיפור מסוים במצבך האנוש, אך הוא הידרדר במהרה משום שלא באתי.
אבא, אני מפחדת כי מחלתך תשתלט על גופך השברירי ותשבור אותך בייסורים. במות אמא הרגשתי חצוית נפש. לא אוכל לסבול עוד אבדות, בייחוד לאחר שנולדו לי בנות קטנות. אתה לא ראית אותן, אך אני מקווה כי תכיר במהרה את קתרין ואיימי, את נכדותייך.
התחתנתי, יש לי שתי בנות, יש לי אב ורחש רע ואורב עולה באוויר.
אני מפחדת.
ביתך האוהבת- שרה ונואר ורן.

אז הניחה שרה את העט ועטפה את הגיליון. אחר אצה אל משרד הדואר וביקשה שיעבירו את מכתבה אל בית החולים "לה- פואר" בלונדון. כששבה אל ביתה, החליטה ללכת מדי ערב אל המשרד עד שיגיעו מכתבים אל ש"ו.

ואז, אחרי שנים ספורות, החלו ההפצצות של מלחמת העולם השנייה על אנגליה.
בשנת 1939, שתי האחיות היו בנות 10.

2
היה זה ערב חמים, נדיר לשלהי פברואר 1940, הבנות הגיעו לשנתן האחת עשרה. לקראת השעה שש ורבע בערב, בהישמע קול סכינים החותכים את האוויר, מיהרו לרדת אל המקלט הסמוך לביתן כאילו היה זה דבר שגרתי, שרה ירדה בזריזות של תן אל המקלט. ההפצצות שרקו מעל לראשה פרוע השיער. עיניה הדומעות אדומות ועייפות, בנותיה שקטות מאד, היא מזדרזת לחבק אותן, לעטוף אותן בהגנה ובחום אימהי לו לא זכו במשך זמן רב.
הן היו בנות אחת עשרה והשנה - שנת מלחמה - גרמה לאימן צער עמוק. עצם המחשבה שבנותיה נולדו לגורל מלחמה ולא לשלום פגע בה והעיב על שמחתה. אביה הבריא זה כבר מייסוריו, אך צל המוות, כך ידעה, יעטוף אותו בקרוב. קרוב אפילו משציפתה.
במשך הלילה שהו במקלט רחב הידיים ושרה בכתה חרישית יחד עם איימי וקתרין.
בעודה מזילה דמעה ומוחה אחרת, שזלגה על סנטרה, הרהרה בדבר בכייה. על מה היא בוכה?
התשובה לא איחרה לבוא. היא ידעה לבטח מדוע היא שרויה בצער שכזה. היא בכתה על עצמה, על גורל בנותיה ואביה, בעלה- שגויס לצבא ועל המלחמה השחורה שמתפתחת והולכת אל מול פניה.
את הלילה בילו בפחד במקלט והפצצות שרקו מעל ראשיהן במהירות. מדי פעם עוד ניתן היה לשמוע אש מתלקחת, צווחות ויללות, כאשר פגעה פצצה בבית או בחנות.

שרה נזכרה באליהו, סוחר האמנות היהודי שגר בהמשך הרחוב. הוא חי יחד עם אישתו, מארי, ושני ילדיהם – אהרון וקייטי. תחת ביתם עמדה חנותו של הסוחר ובה הוצעו למכירה מיני ציורים מתקופות עתיקות, פסלונים קטנים ויפים, ספר תנ"ך עתיק יפהפה שהיה מעוטר בסלסולים של זהב והמרשים מכולם - היה ציור אדיר מימדים המתאר את עקדת יצחק. לא פעם עצרה שרה בפתח חנותו ובחנה את הציור מקרוב ואחרי שהתפעלה, התבוננה בתווית המחיר שהוצמדה למסגרת התמונה ונאנחה. המחיר היה סביר לכל הדעות עבור תמונה מדהימה שכזאת, אך לשרה לא היה את הכסף וגם לא את האומץ לגזול מאליהו את בבת עינו. לא פעם שאלה אותו אודות הצייר, אך הוא מעולם לא הסכים לגלות.
ואולם, ביום קיצי אחד של שנת 1932 פרצו לחנותו הסגורה של אליהו שני שודדים צעירים וניסו לגזול את התמונה הנהדרת. אך בדיוק באותו רגע הבחין בהם שוטר לונדוני ועצר אותם לפני שהספיקו להניח את ידם על מבוקשם, אך הגנבים פרצו בוויכוח עם השוטר, ומשזה הזמין עוד שני שוטרים על מנת לסייע לו לעצור אותם כהלכה פרצו שני הצעירים בצעקות, שאמנם לא הרתיעו את השוטרים אך הקימו מהומה.
ברגע ששמע את הקטטה, ירד אליהו במדרגות, בדרך לחנותו וכאשר ראה קהל אנשים קטן מתקבץ על יד חנותו, פילס דרכו ביניהם וקרא:
"אני בעל החנות!" ואז הוסיף, בראותו שהחנות הנעולה שלו נפתחה:
"מה הולך פה, אדוני השוטר?" ואחד מהם התנדב להסביר. אליהו מיד התבונן בצעירים בעגמת נפש, כאילו הוא אביהם המאוכזב מהם, וכידוע לכל שכניו – בפני מבטיו של אליהו קשה מאד לסרב למשהו, והצעירים מיד הרימו את ידיהם אל ראשיהם, כאילו התגוננו בסופת ברקים שהתחוללה בשמיים, וקראו:" אנחנו מתנצלים, אדוני!" אחד מהם אף נטל את ידו של אליהו ונשק לה:" אנחנו באמת מצטערים, אדוני, לא נשוב עוד אל חנותך." ובראותו את מבטם של הסוחרים הרבים, מהחנויות השכנות שבאו לראות על מה ההמולה, הוסיף בעקשנות:" וגם לחנויות שלכם לא נפרוץ! לשום חנות. רק, אנא, לא התכוונו להזיק לאיש!"
משראה שהסוחרים, מלבד אליהו, מכווצים את עיניהם שהבעה של לא- מאמינים- לך- ולעולם- לא- נאמין החוויר ופנה להפציר בשוטרים:" לא! אל תאסרו אותי! אממ.. תאסרו אותו," הצביע על ידידו לפשע, "הוא האשם!"
אליהו הבחין במצוקתם של הצעיר וידידו, ופנה אל השוטרים בשקט:
"אולי הוא דובר אמת, שוטרים נכבדים. אולי הוא באמת לא התכוון והייתה זו רק תאווה של רגע?"
השוטר הזעיף פנים לנער שאחז בזרועותיו החזקות ואז סינן:" לא, אדוני, איננו יכולים לעשות כן. זה החוק."
"אולי", הציע אליהו. "אולי יש להם בעיות כלכליות בבית והם באה כדי לבקש שוחד על גנבותיהם?"
הבחורים האזינו ומיד צעקו:" הוא צודק! הוא צודק!"
אך השוטרים לא האמינו להם. כעבור חצי שעה של הפצרות ביקש אליהו:" בפעם האחרונה, שוטרים, אנא, שחררו אותם." וכשפצה אחד השוטרים את פיו ושאל:" מדוע אתה מגן עליהם? מדוע הינך מפציר בנו לשחרר את הפושעים לחופשי?"
אז אמר אליהו, בשקט, "החנות היא שלי ואני אדם יהודי. אני מאמין שאפשר לתת להם הזדמנות נוספת, ו...אם ישובו אליי – או אל כל חנות אחרת בכוונות זדוניות – תוכלו להושיבם בכלא ויהי מה!"
השוטר קימט את אפו אך חזר בו ואמר:" בסדר." ואחרי כן, בליווי איומים, שיחרר את הצעירים, מיד לאחר ששמותיהם וכתובותיהם נרשמו בפנקסו והם- עצמם נגררו אל בית הוריהם.
לאט לאט, התפזר קהל הסקרנים ושב לעיסוקיו.
אך, חודשים מעטים אחרי האירוע הזה, שבו הגנבים אל חנותו של אליהו, וכאילו חמדו להם לצון - שכן חשבו כי מזלם הטוב יגרום לאליהו לשחרר אותם.
אולם, הפעם הזאת הייתה אחת ויחידה, שכן אליהו מצאם שנית, הזעיק את המשטרה והם נשלחו לשנת ייסורים בכלא. והתמונה? יש רק לקוות כי עודנה תלויה בחנות או במקום בטוח אחר.

אחרי העלאת הזיכרונות הללו, נזכרה בפצצה שהחריבה את עולמו של אליהו. בשבוע שעבר היא נפלה על ביתם, הרגה את בנו ואישתו, החריבה את החנות על כל אשר בה בעזרת שריפה איומה ונוראה, והותירה את אליהו וביתו, קייטי, באבל כבד. מאז השריפה כנראה שברחו מלונדון, כי אף אחד לא שמע עליהם מאז. רק רמז אחד נלחש אודותיהם – לתמונה לא נגרם נזק כלשהו, ונראה היה שגם היא התלוותה לסוחר היהודי וביתו. אם כי ישנן שמועות, ומשום מה הן נשמעו אמיתיות יותר, שמספרות כי התמונה נשרפה עד היסוד.
היא הזדעזעה מעצם המחשבה שגם התמונה הנפלאה נשרפה ואז החליפה את מחשבותיה העגומות בספר ילדים אופטימי ונרדמה על הדרגש השלישי שניצב במקלט.

בבוקר הקיצה בעדינות ושבה לביתה. הנורא מכל הגיע.
שליח מסר לה מכתב דק, שצפן בין שורותיו את הגרוע מכל.
במילים אחדות קרע חברו ליחידה של בעלה את השלווה המתוחה שאחזה בה לרגעים מספר.
כי אין לה עוד בעל לחבק.
ואין גופה לקבור.
היא לא ידעה את אשר תעשה. מעולם לא ציפתה לרגע קשה כל כך בחייה רווי הקשיים. היא לא בכתה, רק קפצה את פיה והניחה לרגליה לרוץ סביב לבית, לחצות את השער, לרוץ כברת דרך ולהניח יד חמה על שכמו של השליח.
הוא הסתובב במהירות, התבונן באישה שעיניה הביעו טירוף ואיפוק אף יחד ואף שלא קרא את המכתב שמסר לה דקות קודם לכן הזדרז לחבקה והמעיט במילים, שכן מי יוכל נחם אלמנה צעירה כל כך?
*
באותו היום גמלה בה ההחלטה לא להפקיר את בנותיה לגורלה העזוב של המלחמה הקשה, והיא חשבה לשלוח אותן לפנימיות. הרחק מאירופה וממנה. איימי אמורה להישלח למצריים. ואילו קתרין תוכננה להישלח לסין, על אף מלחמת סין-יפן השנייה. היא חששה לבנותיה עד מאד, גם לא ידעה אם תראה אותן שנית. סין ומצריים הן ארצות זרות ומפחידות. ומי יודע אם תסתדרנה שם?
אך, במשך הלילה הרגיעה עצמה, והתיישבה לכתוב מכתב לחברותיה, ששהו באותו הזמן בארצות הנכר האלו. ביקשה מהן כי ידאגו לבנותיה וילוו אותן, תמיכה זו תהיה נחוצה משום שהן כה קטנות וכבר עליהן להיפרד מאימן. ביקשה כי יעדכנו אותה בהקשר למצבן של הילדות ושפעה כתיבה, שהלכה והרחיקה לגבולות האדומים ביותר של הסכנות האפשריות, אך הביעה את תקוותה שחברותיה יוכלו לעזור לבנות להתמודד איתן באומץ לב.
היא קיוותה כי חברותיה הטובות ביותר- מריאנה ואמיליה תדאגנה לבנות ותענינה לבקשותיה בחיוב.
התשובות הגיעו תוך חודש, רווי מתח וחרדה לקראת הלא נודע. שרה ידעה לבטח כי בנותיה לא יחבבו כלל וכלל את רעיון הנסיעה האפשרית הרחק מאימן וארצן. אך ניסתה להעביר את החודש בנעימים, כי מי יידע מלבדה את החשש שאוחז בה? אז נשברה שרה, התשובות החיוביות הגיעו, וביגון אפל נאלצה להיפרד מיקירות נפשה.

החברה הראשונה שהסכימה הייתה נוואל אמליה בוק עברה, שהתייתמה מהוריה האמידים והמפנקים שופעי המותרות בגיל 10.
אז היא ומשפחתה חיו בצרפת, היו לה 12 אחים- והיא המספר 13, שלפי אמונתם, הפך לסמל ליום שצופה שחורות בעתידו של אדם. בילדותה, לימדו אותה אחיה הבוגרים, ז'ול ומרטין, את הרז המוכיח כי המספר 13 הוא המקולל והארור ביותר, שבימים גרועים ממיט משמיים על אדם אסונות כבדים ואפילו מוות; לפיכך, היה מרטין, אחיה הבכור, מלגלג עליה ומכנה אותם בכינויי גנאי חריפים.
לעומתו, ז'ול שיתף אותה בסודותיו תמיד, ועודה זוכרת את הצהרתו של הלה, בהכרזה חגיגית זו- שלוותה בכל כללי הטקס; החל הנחת ידו הימנית על ספר התנ"ך, ואת השנייה על ליבו וכלה בקריאת פרק מסוים בתנ"ך מיד בהגיע הקץ לנדרו- כי כך אמר:
"הנני, ז'ול רז'או בוק, מכריז היום חגיגית על הקמת ארגון בינלאומי ללמידה וחינוך לכל ארצות העולם! בעוד ידי על ספרו הקדוש של אלוהים והשנייה על ליבי, מקור חיי, נשבע אנכי להקים את חמ"ה- חינוך מדינות העולם!!!
על מסמך זה, שבידו של אחי הבוגר, מר מרטין ברן בוק עברה, המכיל את כל הפרטים הנדרשים להקמת ארגון רשום ופעיל, אחתום מיד בידי הימנית, לאות כבוד, הצהרה והבטחה חגיגית!"
מילים אלו נצרבו בזיכרונה כל כך חזק שכמעט פתחה את פיה ללחישת "אמן", כאילו אך התפלל וזימר אחיה, כשהוא קורא מתוך ספר התנ"ך עב- הכרס.
פעם אחת, עברה ברחוב מגוריה ומעדה מאבן. בדיוק כשחשבה שבשמלתה החדשה יידבק אבק הרחוב ופנייה יהרסו, ילדה אחרת- בת גילה, ככל הנראה- צפתה במתרחש ומיהרה לעזור. אחר כך, במקום לסוב על עקביה ולשוב אל החברה שציפתה לה, הושיטה לה את ידה והציגה את עצמה. מאז הן הפכו לחברות לכל דבר, בעצם- כמעט לשלישיה: אמיליה, הילדה שעזרה לה וחברתה. כאשר הכירה אותן, אמרו לה כי היא נחמדה ואף את שמותיהן הזכירו: מריאנה גארי ושרה ונואר. אך באותה שנה אירעו בחייה שני אסונות, מתנקשים פרצו לביתם ורצחו את הוריה ושמונה מאחיה; וחברתה, שרה, עזבה לאנגליה. אולם, כעת נותרו בליבה רק מרטין וז'ול, כולם עברו לביתה של הדודה ממצריים והפכו לאנשים מיצריים לכל דבר. בהתחלה שנאה את המקום, אבל לאט לאט התחילה לדבר בשפת המקום באופן רציף ושטף, ואילו הצרפתית שבפיה הלכה ודעכה עד שנשכחה מליבה לגמרי, מלבד מילים בסיסיות: שלום, חבר, אמא, אבא, ילד, בית ספר, מורה ובית; ואילו אחיה שימרו בליבם את הצרפתית המובהקת שלהם, בידיעה שיזדקקו לה בהמשך.

כעת, ברגעים אלו ממש, הייתה אמליה בדרכה לצרפת, היא עתידה להגיע לשם בעוד יומיים בערך. בעוד שרה, חברתה משכבר הימים מצפה לה בקוצר רוח.
בזו אחר זו היה על שרה להיפרד מאהובותיה. ה-2 בינואר סימן רעות. כך גם ה-7 לחודש הזה.
בבוקר הנסיעה והפרידה הראשון הלבישה שרה את איימי בבגדים מחממים וכינסה את הבנות לשיחת חירום בחדרה, היה עליה לתכנן לפרטי פרטים את שתאמר- שמא תפגע בבנותיה ואף בדעתה, כך שלא תרצה לשלוח אותן אל מחוץ לטווח האש. מאות על גבי מאות קילומטרים ממנה ומכל מקום המוכר להן. היא עומדת לתת להן לנסוע למציאות חדשה ואילמת מזו שהכירו עד כה, אך כך התנהל עבורה העולם. והמזל המועט שייתכן לשכון בקרבה, המכווץ מפחד, כמעט אזל.
"בנות", פתחה ואמרה." אתן עומדות לנסוע מכאן אל מקומות רחוקים. מחוץ לאנגליה ולאירופה, לארצות זרות - סין ומצריים." היא לקחה את הגלובוס והצביעה עליהן. תוך דקירה קטנה של צער נוראי בליבה, אך התעשתה והמשיכה: "גרות שם חברותיי הטובות, אתן מכירות אותן; אמיליה ומריאנה תדאגנה לכן עד יעבור זעם ותשובו אליי."
היה לה קשה לספר בשורות כה כאובות ועל כן המעיטה במילים מחשש שתפלוט משהו ללא כוונה.
בסיום ההודעה נותרו בנותיה המומות ועצובות. וכפי שציפתה, הן פצחו מיד במטר שאלות:
"אמא,"בכתה איימי באוזניה." תבואי עימנו? איננו יכולות להיוותר לבד, בלעדייך! בואי, בבקשה!"
לאם הצעירה היה קשה להשיב, אך היא בלעה את רוקה ואמרה בפנים חמוצות:
"לא. לא אוכל לבוא, אסור לנו לצאת מאנגליה. אתן יוצאות רק משום שאתן קטנות ואפשר להבריח אתכן דרכן, הן אינן חיות בשטחי המלחמה המתישה הזו."
בזאת היא ענתה על כל השאלות שיכלו אי פעם לשאול.
השמש החלה לזרוח לאיטה, אך חומה לא ייבש את הדמעות וקרניה המלטפות לא ריככו את לבבן.
לפתע, נקשה יד על דלת הבית.
לבבות כולן החלו להלום בחוזקה, ידעו כי אין מנוס - אך חיפשו אותו בכל דרך אפשרית. ידעו כי האדם המחכה על מפתן ביתם כוונותיו טובות. אך בשום פנים ואופן אינו מסוגל לדמיין את רחשי ליבן.
דפיקות אלו, שנקרו לאוזניהן היו מרתיעות ומרעישות, אך לכל פנים, תמימות למדי.
קתרין ניגשה אל הדלת, ידעה כי "דפיקות טובות" פירושן גם מחמאות. ילדה יפהפייה הייתה, ונהנתה מהמחמאות הרבות שספגה מפי הבריות. כאשר פתחה את הדלת נגלו אליה פנים רחבים ומרופדים של אישה שמנמנה וחמוצה. היא לא נראתה כגברת המחלקת שבחים, או אפילו ברכות מנומסות, בנדיבות מחממת.
"מיס אמיליה עברה." הציגה את עצמה, אך מבטאה הגרוני הסגיר אותה. למרות זאת, נראה שלא הייתה מודעת לכך בכלל, ונראתה בטוחה בעצמה באופן מרגיז מדי. והוסיפה, בראותה שהילדה תוהה על קנקנה, דבר שהבהיר לה בדיוק את המצב:
"מצריים. חברה אמא."
הצרפתית שהייתה שגורה בפיה הייתה עילגת, ועל כן ידעה קתרין מיהי האישה שדפקה על הדלת בעוז.
אימה ואחותה צפו מן הצד והגבירה השנייה, המרופטת יותר התערבה: "אמיליה! מה טוב שבאת לקחת את הילדה." והוסיפה גינונים, מעשה מארחת מנוסה. אף על פי שלא אירחה אדם לרפואה כבר שש שנים, מאז גדלו בנותיה. על אמיליה זה לא השאיר שום רושם, היא רק השיבה בעוינות מעושה, אך בקצרה: "טוב תודה, שרה." האירופאית ניסתה לנהוג כאילו החמיצות לא הפריעה לה, ואף הנעימה את חילופי הדברים, וחייכה בפה מלא. מבטה הראה נכונות לעכב את חברתה, פן תקטוף מידיה המגוננות את ביתה בטרם עת.
לאחר כמחצית השעה, התנצלה מיס עברה והסבירה בשפה עילגת כי אין באפשרותה להתעכב זמן רב והיא רוצה לקחת את הילדה המבוקשת. איימי חומת הפנים תשתלב בקלות בין המצרים, ילידי המקום אליו תישלח.
הגברת הייתה גסת רוח ומשכה את הילדה, הבוכייה מצער הפרידה, בידה בגסות אל הדלת. ללא חפצים או יעד, נקטפה מאימה ואחותה, בלוית גברת לא מוכרת, זרה וקשוחה. 'מה רעה האישה!' חלפה במוחה המחשבה, וידעה כי אין לפקפק באמיתות דבריה. היא עוד הספיקה להדביק נשיקה חטופה על לחי אהובותיה וכבר הייתה בדרכה למקום זר, חדש ולא מוכר.

3
לאחר פרק זמן שארך כמעט שבוע רצוף געגועים בטרם עת, חלה הפרידה הקשה השנייה במספר. ואו אז, שלחה שרה את קתרין לסין הרחוקה ואפופת המסתורין. הילדה חיכתה בפתח הבית למיס מריאנה גארי, שהגיעה כעבור מחצית השעה. בשונה מאיימי, היא נפרדה מאימה כראוי, אך לא הרשתה לעצמה לבכות, הציבה לעצמה את המטרה: עד שתראה שוב את אימה, לא תפגין רגשות מיותרים כדי שמריאנה לא תתהה על קנקנה ותסיק כי היא מפונקת. המשגיחה שלה הפגינה נימוסים מצוינים, אך מתיקותה הייתה כה בלתי נסבלת, שהילדה הקטנה לא חיבבה אותה למן הרגע הראשון שצדה את עינה. אף על פי כן, לקחה עימה צרור בגדים קטן, שתשמור אותו לעת הצורך.
לאחר נסיעה ארוכה ומתישה, שלוותה בגרירת רגליים מצמררת של המגפיים השחורים וההדוקים - אך בלים מעט- שלרגלי קתרין, הגיעו השתיים אל הנמל, ספינתם הגדולה הייתה ושקטה, רק זוג זקנים מלוכסני עיניים ורועדי גפיים הפליגו עימם.
כאשר הגיעו, לאחר שבועות בים וביבשה, לסין - הוקסמה קתרין עד מאד מנפלאותיה של הארץ. לאחר חודשיים כבר ידעה, אם כי בלשון המעטה בלבד, לתקשר עם המקומיים בשפתם ולמדה להכיר את הארץ החשוכה.
ראשית, הראתה לה מריאנה את הבית שלה ברחוב צדדי בעיר גדולה בסין, ביתה היה יפה וחמים, מעט צפוף, אך היה בו מקום לשני חדרים קטנים. כשנכנסה קתרין לבית לראשונה, ראתה כי הוא יתאים למגוריה, אך לפני שהספיקה לסייר בו - הן יצאו לסיור ארוך בן חמש שעות, בו הסבירה לקתרין על אורח החיים, המנהגים והאמונות של בני העם הסיני. כמו כן, דאגה להפנות את תשומת ליבה למלחמת סין- יפן השנייה שהתרחשה בימים ההם, אך עוד לא הניחה את ידה על העיר בה חיו.
במהלך הטיול ראתה קתרין את יופייה של העיר, היא שכנה על יד נהר היאנגצה הארוך וחיו בה אנשים עם תרבות, מנהגים, בתים ושפה שונים מאד בהשוואה לאנגליה.
מריאנה אמרה לה לא לבזבז את ימיה שם לריק, ולכן ציוותה עלייה להעסיק את עצמה בעבודות שונות. לפעמים היא הייתה כותבת על דף נייר את סדר היום שלהן, שקתרין לא אהבה במיוחד משום שלפיו היה עליה לקום מוקדם בבוקר, לצאת לטיול רגלי ארוך שנמשך שעתיים בערך ורק אז לאכול ארוחת בוקר צנועה. לעיתים היו יוצאות לסיורים בעיר, נוסף על טיול הבוקר שלהן ומיד לאחריו היה על קתרין להעסיק את עצמה בעבודות שונות. מריאנה לימדה אותה לתפור, לרקום, להטליא ורבות ממלאכות הבית. בתחילה הילדה נהנתה מכך, אך לאט היא החלה למאוס בשיעורים הללו ואז יצאה לשוטט לבדה ברחובות העיר, בשעה שמריאנה עבדה בבית או אירחה ידידות מקומיות.
היא גילתה שהשיטוטים שלה בעיר נעשים משעממים משום שבחרה לעצמה מסלול קבוע, כדי לא לאבד את דרכה חזרה לביתה של מריאנה. לכן, באחר הצהריים של יום חמישי אחד מיהרה לעקוב אחרי קבוצת ילדות קטנה שנהרה אל נהר היאנגצה, היא רצה בעקבותיהם, אולי תמצא משהו מעניין על גדת הנהר. היא לא ציפתה לזה, אך לפתע הציץ מתוך המים יצור ארוך, חלקלק וגמיש. היא הופתעה, מעולם לא ראתה דבר שכזה. או אז הבחינה בשני ילדים שקופצים מטה מעלה בהתרגשות ומצביעים על היצור תוך כדי קריאות רמות:" באיג'י! באיג'י! באיג'י!"
היא לא הבינה על מה הם מדברים, כיוון שלא ידעה סינית שוטפת באותה עת, אך מן המים זינקה החיה הימית הגדולה ביותר שראתה מימיה! היא התיישבה על גדת הנהר, בוהה בה בעקשנות. אט אט החלו הילדים להתפזר ורק היא נשארה שם, מביטה אל הנהר הארוך ומצפה ליצור. היא אמנם לא ידעה מהו, אך המציאה לו כינוי: "אלוסיב", שפירושו באנגלית חמקמק. לאחר כמחצית השעה, שבמהלכה איבדה את תחושת הזמן, קמה לפתע בקפיצה וכמעט שנפלה אל המים, היא התבוננה בשמיים האדמדמים ומיהרה לביתה של מריאנה; והיא, כמובן, כעסה עליה מאד, וכאשר קתרין ניסתה לתאר לה את היצור היא שלחה אותה לישון בלי ארוחת ערב.
יום אחד, טיילה קתרין עם מיס מריאנה בחוצות העיר ונתקלה בצידה החשוך של סין, שעד עתה נראתה כה מלאת חיים ובטוחה. ראתה טבח ומלקות בעבדים, סחר באנשים חיים וזוועות איומות, שאף אדם, במידה ונשאר שפוי בדעתו אחרי צפייתו במחזה כה נורא, לא יוכל לתאר את הסבל שנחווה ממש לנגד עיניו.
לפתע, בצד הכביש, הבחינה מזווית עינה בחייל נושא נשק עוצר אדם ברחוב ומתחיל להלקותו בשוט עשוי עור. הצלף! הצלף! האיש נותר כפוף בכניעה ועד שלא עבר החייל מעל פניו, לא הפסיק להשתחוות לגבו המעוטר דרגות קצונה, מבטו המופנם והמפוחד העיד עליו רעות, וקתרין הצטמררה ונשכה את שפתיה הורודות בכעס, תוך קמיצת אגרוף מאיימת.
כששבה לדירתן, חשבה לעצמה על כל הרע שאלוהים ברא מנגד הטוב, אך לא חילק בין ברואיו במידה שווה. קתרין תהתה על קנקנו של החייל שעצר, ללא סיבה, אדם ברחוב והחל מלקה אותו. הן אין להרביץ! ועל לא דבר, גרוע פי מאה!
זעמה הרב ליווה אותה במשך כל היום ואגרופיה נקמצו כשראתה חיילים מהלכים בחוצות.
חודשיים חלפו מאז עברה לגור אצל מריאנה. היא כבר החלה לחוש בבית כבביתה שלה, אך תמיד זכרה את אימה ואחותה. ערב אחד, כאשר געגועיה גברו עלייה, חשה מריאנה בזאת וכששבה מהשוטטות שלה שלחה את הילדה להתרחץ ואז ציוותה עליה לבוא לחדר האוכל, שם ציפתה לקתרין הפתעה נעימה.
מכתב מאיימי!
כה השתוקקה לקרוע את המעטפה, לשחרר את המכתב מקיפוליו ולקרוא את אחותה בין השורות. אך מיס מריאנה הוזמנה לארוחת ערב אצל ידידים מהשגרירות הצרפתית בסין, ולקחה עימה את קתרין.
לפני שנכנסו אל הבית, ביקשה ממנה מריאנה לנהוג בנימוס מופתי, בשקט ובחן, כפי שלימדה אותה לפני ארוחת הערב אמש, וכל זאת, כשהילת כבוד עוטפת אותה ומשדרת עוצמה משהו. אף ביקשה כי לא תיפתח את המכתב, וכדי לממש את זה - לקחה את המעטפה הצחורה והכניסה אותה לכיס זעיר ונסתר בשמלה ההדוקה והמבהיקה שלה, שהוכנה על ידי מעצב אופנה ידוע בכישוריו יוצאי הדופן מכל העיר, ושמו הלך לפניו בכל סין, ואף מחוצה לה.
כאשר נכנסו אל הבית המפואר הביטה קתרין בכל בהתפעלות מרובה, אם כי בכבוד הראוי לבעל הבית. בחדר האוכל, בו סעדו, היה ניצב שולחן ארוך- מקצה אל קצה - עמוס מכל טוב וכורע תחת משקלן של תרנגולות צלויות ומאכלים צרפתיים מסורתיים, צלחות צחורות ומבהיקות, כוסות זכוכית גדולות, עיטורי בדולח קטנים על הכיסאות הרחבים ובתווך- מעדנים מוגשים מכל טוב. מדגי ים מבושלים ומוקפצים בשמן עמוק, ועד לעוגת גלידה גבוהה וורודה שהוגשה בתום הסעודה.
המארחת, מדמואזל ולרי ונואר ראן- אלמנה עשירה בשמלה צעקנית ומבריקה בצבע ירוק, נהגה בנימוס קריר ומאסה בכל. על אף ההדר, גערה במשרתיה בכל הזדמנות וחייכה לאורחיה חיוך מאולץ שחשף שיניים ארוכות מבנה ומצמררות בלובנן, מבהיקות כמעט כמו שמלתה. שיערה הארוך והכהה היה מעוטר בסיכות פרפר מזכוכית ועשוי כתסרוקת גבוהה כמגדל. ולגופה תכשיטים כסופים ודקיקים. ענק פנינים מנצנץ ריצד על צווארה הארוך, העשוי מרקם עור מושלם למדי, צמידים מרשרשים וטבעות משובצות אבני חן הושחלו על אצבעותיה, ולראשה עמד נזר, כמלך המשקיף על הנעשה באולם הגדול והמהודר למשעי.
קתרין לא חיבבה אותה למן הרגע הראשון שחזתה במראיה, והבוז הרב שהפגינה לזולתה לא נעם למיס מריאנה כלל.
אחרי הברכות שנשאה הגברת המארחת ועוד אורחים נכבדים, סבבו כולם סחור סחור לשולחן, והתיישבו בשקט ובחינניות. קתרין ניסתה לשלוט בעצמה ולשבת כמו רוב הגבירות, זקופות וגאות, אך כשלה. וברגע כישלונה מיד נשמע צחקוק קטוע הבוקע מפי צעירה בשמלה כסופה, שמיד הסיתה את מבטה לעבר צלחתה. גם קתרין עשתה זאת, אך בו ברגע נפער פיה. על כל צד מונחים כלי האכילה לפי הסדר, מצוחצחים היטב ומסודרים על פי גודל. הצלחת הייתה רחבת מימדים והייתה כה עגולה וחלקה, שקתרין כמעט טבעה בלבן הטהור בו נצבעה הצלחת. היא אף הבחינה בעיטור קטן מידות וזהוב שהיה מוטבע בקצהו של כל כלי- החל מן הכפית ועד לכוסית היין הגבוהה והמבהיקה- כזה היה. זעיר וזהוב. צורתו הייתה כשל טווס בעל מקור מוארך שיצר את האות "V"- ומתחת, בסלסול העשוי מקו דקיק ומתוח בדיוק מופתי ההמשך: ""enuar. כאשר הסתכלה סביבה, צפתה בשלל כלים, רהיטים, תכשיטים וקישוטים שונים ומגוונים עליהם היה מוטבע הסמל של בית האחוזה. 'אחוזת 'ונואר"', חשבה קתרין.'ולרי הוא שם המארחת. ולרי ונואר?' השם נשמע מוכר למדי, אך המשמעות הייתה סתומה בעיניה.
במהלך הסעודה, תחבה קתרין את אצבעותיה לתוך קערת גבינה מתוקה ונימוחה בפה, מיס מריאנה גערה בה על חוצפתה ומיהרה לנקות את ידה המלוכלכת של הילדה, תוך שהיא מזהירה אותה:" אם לא תנהגי בנימוס אמיתי, אלקה אותך כשנחזור! את גורמת די והותר צרות! לא כן?" הילדה המבוישת הרכינה ראשה ושבה לאכול בצורה מופתית וחרישית, כמובן- כדרך האצילות, כפי שלימדה אותה מריאנה.
בתום הסעודה המפוארת, הוגשה לקתרין חתיכה מהעוגה המשובחת. צלחת הזכוכית כבדה ועלייה הפרוסה- מהגבוהה שבפרוסות- וקתרין, שהשתדלה להחזיק את הצלחת והעוגה בקלילות, כנשים האחרות- צנחה תחת המשקל שלחץ על גופה הקטן והשברירי. העוגה נמרחה על הרצפה, השמלות ההדורות של האורחות, פרצופו של אחד מהגברים שהתכופף, על המזון שהוגש ועל הכיסאות בקרבתה. מיס מריאנה נותרה המומה לידה, שמלתה התכולה הפכה בן רגע לורודה וזעמה לא נכבש כתמיד. אל מול האורחים והאורחות, מסכנת את מעמדה הגבוה בחברה, זעקה מיס מריאנה וקוננה על הבגד המפואר: "שמלתי היפה! שמלתי!" מלמלה בזעם ואז נפנתה אל הילדה:" את! ראי מה עשית! לא אוכל להראות את פניי שוב בחברה המוכבדת, ביישת אותי! הלבנת את פניי!" שפע יפחות הומטרו על קתרין הנבוכה עד שהגברת המארחת, ששמעה את הצעקות הגיעה.
הגברת הנוקשה הפגינה חביבות מעולה כאשר ניגשה אל הילדה והוליכה אותה אחריה, ציוותה על משרתיה לנקות את שנעשה, והזיזה וילון קטון שעמד בדרכן. הן נכנסו אל חדר שקירותיו היו מרוצפים בתמונות.
וקתרין אמרה:" גברת...גברת! אני מצטערת!"
אך היא השתיקה אותה בהינף יד והצביעה על תמונה ששלפה מתוך הארכיון.
בתמונה נראתה ילדה קטנה ונאה. שחורת שיער ורכת מבט.
הגברת הציגה אותה כביתה האהובה ,שככל הנראה לעין, מתה." גם היא הייתה עושה שטויות כאלו, התביישתי בה והיא אהבה אותי למרות זאת. גערתי בה ושברתי את ליבה הדומם ואת נשמתה הטהורה. את מזכירה לי אותה, במעשיכן אתן דומות מאד."
היא החלה לספר שלל סיפורים על מעלליה של הילדה. וקתרין הבינה עד מהרה שהגברת מנסה להמחיש לה כי אינה כועסת עלייה כמקודם.
בתום פירוט המעללים, מדמואזל ונואר חבקה את קתרין בידה האחת, ובשנייה מחתה את פנייה במטפחתה. אחרי שניות מעטות, שאלה אותה לשם גבירתה.
"מיס מריאנה משגיחה עליי."
הגברת שאלה שאלות רבות והילדה סיפרה על עצמה רבות.
"ומי אימך?"
"שרה ונואר ורן. אני מתגעגעת אליה אך אנכי בספק אם..."
הגברת אחזה בידיה בחוזקה ופניה הביעו תדהמה: "שרה ונואר ורן? שחייתה בצרפת והיגרה לאנגליה, לעיר לונדון?"
כעת תורה של קתרין להיות מופתעת:" מאין לך?"
"האם זה נכון?" הגברת לא הרפתה מידה.
"כן. היא אימי, היא נולדה למשפחת ונואר, ונישאה לליאון ורן. את מכירה את אימי, גברת?"
"כן. שנים רבות שלא ראיתיה, וכציפור שמתגעגעת לגוזליה הרכים, אשר בן ליל בגרו ועזבו את הקן כמעט לבלי שוב, אני כמהה לראותה."
"למה הכוונה, גברת? את מדברת בחידות, ואינני מנוסה בפתירתן. אנא, גלי לי, בשפה פשוטה ובהירה."
"יקירתי," הזדעזעה הגבירה ונואר. "זהו סיפור חיי כמעט. שבי ואספר לך אותו, הנה לך ספת קטיפה. שבי!"
היא נשמה נשימה עמוקה והחלה לספר.

4
"שמי המלא הוא ואלרי סאן ראן ונואר. נולדתי ב-28 ביולי בשנה שאיני מעיזה להזכירה כיום, אבל היי סמוכה ובטוחה שאני רחוקה מימי הזוהר שלי, להוריי – אנה וג'יימס. משפחתי תמיד השתייכה למעמד האצולה, ולפיכך גם אני.
אני משערת שניתן לדלג על כל שנות ילדותי ונעוריי, אני מניחה שסיפורי הוללותי לא ינעמו לאוזנייך, בעיקר לא כשאת כל כך קטנה. ובכן, האירוע היחיד החשוב לציון הוא יום הולדתי העשרים. או אז נבחר בידי הוריי חתני, אדם צעיר בשלהי העשור השני לחיו משמע מבוגר היה ממני בעשר שנים בערך שלצערי לא עלה בידי להכירו לפנים משום שכלל לא חשתי בנוכחותו, ורק אחרי נישואינו הבנתי כי הוא עצל ושתיין גדול למרות גילו המופלג ביחס לצעירים הטיפשיים שיוצאים לחגיגות לפנות ערב, בכל אופן, שמו המלא היה, אם אני זוכרת במדויק, סר פייר אלפרד בראון ראן. הוא התיימר להפוך, ביום מן הימים, למושל המחוז ואכן הטקס בו נהיה רשמית מושל המחוז נערך ימים ספורים בלבד לאחר מכן, דבר שהבהיר לי ולמשפחתי כולה שנגרמה שגיאה חמורה עת בחר אבי את חתנו, וכי אין באפשרותנו לעשות מאומה מפאת נחיתות מעמדנו כעת, משנתמנה למושל.
חודשים מעטים אחר שובנו מירח הדבש המפואר שלנו, נולדה לנו בת בריאה שהוענק לה השם ויקטוריה אן, לזכרה של סבתי שהשבח לאל עודנה בין החיים, ומרגישה מצוין יחסית לגילה המופלג (איני מסוגלת לגלות את גילה המדויק אך אוכל לומר לך בוודאות שהיא פוסעת בצעדי ענק אל עבר שנתה ה-90) והיא אפילו רוכבת על סוסתה הזקנה בעצמה וללא כל קושי.
באותה שנה פרצה מגפה נוראית באזור מגורינו ורבים אבדו את הוריהם, צאצאיהם ואחרים שקעו באבל כבד מפאת משפחה שלמה שהלכה לבלי שוב. אל לך לחשוב שברחנו בזמן, כיוון שזו טעות חמורה. אדרבא – נשארנו בביתנו והתפללנו שנישאר בריאים בגוף ובנפש. בהתחלה היה נדמה שמישהו למעלה שמע אותן, אך ימים ספורים לקראת תם המגיפה, לצערי, אלוקים לא שעה לבכיי ובקשותיי וגזל את חיי ביתי, ויקטוריה אן.
זה היה אבל כבד. כסף רב לא נותר בכיסנו, תרמנו את רובו בזמן שהמחלה הכתה כל בית בעיר שלנו ובזכותנו אנשים רבים ואסירי תודה, שבזבזו את כספם על "תרופות פלא" ניסיוניות שהוצעו למכירה על ידי רופאים ועוברי אורח, שעוד חיים שם, באותו בית ממש.
ובכן, כמו רבים לפניו, גם בעלי, מושל המחוז האהוד פייר אלפרד בראון ראן, מצא את הדרך היעילה ביותר לדכא את היגון – שתייה. ואכן, כל ערב הוא הלך את הבר או הפאב הקרוב ושיקע את צערו בכוס בירה או אלכוהול שהוצע שם למשתכרים. בחודשים הראשונים ראיתי את המנהג הזה כמגונה וטענתי כי הוא בתור המושל צריך לשמש דוגמא ומודל לחיקוי לאנשים, אך הוא לא היה מוכן לשמוע וכדי לשכוח את דבריי היה חוזר אל בית המרזח הקרוב ביותר ולוגם בקבוק אחר בקבוק של וודקה או שאר משקאות שצרבו את הגרון וניפחו את העיניים עד חשש משמעותי להתפוצצותן.
ערב אחד, שאותו אני זוכרת עד היום, הגיעו אנשים לביתי בבהלה גדולה וסיפרו ששרפה עצומה פוקדת את הבר שנמצא במורד רחוב מגוריי. בהתחלה נבהלתי עד עמקי נשמתי וכבר ראיתי את הגרוע מכל: אלמנה שנראית כמוני בשמלה שחורה, אוחזת פרחים לבנים בידה, עיניה הדומעות מושפלות ואת פניה מעטר שביס אלמנות חלק ושחור, שנוגד את פניה חרושי הקמטים, החרוצים בקמטי דאגה מסביב והחיוורים. כמו רוח רפאים...
אך את דמיוני העגום קטעו דבריו של אחד האנשים, טים שמו:" עלינו למהר, גברת!" עשיתי כמצוותו ורצתי את כל הדרך הקצרה עד לבר. קבוצות האנשים המתגודדים שם והשיכורים שנסו בצרחות דרך הדלת הצדדית נראו ממרחקים ואני הסתובבתי בין כל האנשים וקראתי:"פייר! פייר!" נשים צעירות שמעו את צעקותיי והפנו אותי לאדם כחוש וחיוור שעמד אל מול המבנה הנשרף וצחק ללא הפסק.
אבן נגולה מעל ליבי ומיהרתי לקראתו, אך לפתע, בלא הודעה מוקדמת, הוא הפנה את ראשו אלי כאילו הייתי שם מימים ימימה ושילח בי מבט זדוני. השבתי לו מבט חודר ככל שיכולתי ואו אז הוא זינק אל בין הלהבות ונעלם בעננת עשן.
לא הייתי מסוגלת לנשום, נפלתי על האדמה ונאבקתי לקבל טיפת אוויר, ובסופו של דבר איבדתי את הכרתי ובנות משפחת דאנסי השכנה נשאו אותי על כתפיהן אל ביתי ונשארו עימי ימים מספר עד שהבראתי לחלוטין. הרופא שביקרני טען כי מדובר בהלם בלבד, אך ידעתי שהוא לא מבין. הוא לא יכול לדעת. איש לא ראה את האופן שבו הסתכל עליי בעלי ואיך נעלם אל בין הלהבות, ואיש לא הבין מה אירע לי.
כך עברו הימים. הימים הפכו לשבועות, שהתחלפו לחודשים ולשנים. וכך, שנה לאחר הלילה המפחיד ההוא
הוריי הטובים הכירו לי אדם חדש שאמנם לא היה רם מעלה כמו פייר, מושל המחוז המת, אך היה נעים הליכות, חביב, בן שיחה מצוין ומעל הכול – חבר. ואני אהבתי אותו והוא אותי, מערכת היחסים בינינו הייתה כה מענגת ומעוררת קנאה עד כי רק ארבע חודשים לאחר היום בו נפגשנו לראשונה הודענו כי אנו מתכוננים להינשא זו לזה בבית הכנסת הקרוב. כמובן שהייתה שמחה גדולה, ושנתיים לאחר היום המאושר נולדה לי בת. שרה.
אם אמת את דוברת – היא אימך, ולפיכך – אני היא סבתך."

5
המומה מנוסח הידיעה, כרעה הילדה על ברכיה, והתקשתה להסתגל לרעיון כי הגבירה ונואר הקרירה הינה סבתה. לאחר דקות מעטות של עיכול, פנתה אליה ושאלה לגבי אחזקתה אצל מיס מריאנה.
קתרין ענתה: "מיס מריאנה דואגת לי, היא טובה וחביבה אך לא חמה ולא מבינה. וכי כיצד אוכל לשוב לבית אימי בעוד התרגלתי לשבת בחיקה הרך של מריאנה? הן אימי לא תכירני. מלבד זאת, מכתב מאחותי האהובה, איימי, נמצא בכיס חולצתה ואיני יודעת כלל אם היא תשיב לי אותו. אנא, גברתי, עני לי!"
"אעזור לך להשיב את המכתב, יקירתי. רק סבלנות כמהה תעזור כאן."
הבת ניסתה להתאזר בסבלנות, והגברת יצאה מהחדרון ושבה כשבידה המכתב.
"הנה לך."
לפני הפתיחה, שאלה קתרין את סבתה אם תוכל לשהות אצלה במקום אצל מיס מריאנה. הגברת אישרה זאת בשמחה, והתיישבה לכתוב מכתב אל מיס מריאנה. לאור מנורת השנדליר הבהירה, שהפיצה אור חזק, כתבה הגברת את המכתב, ונכדתה ישבה למרגלותיה וקראה את המכתב שנשלח מאחותה.

קתרין יקרה, אחותי האהובה!
מזל הוא שאספתי את כתובתה של מריאנה מהמדף שבביתנו. אני מתגעגעת אלייך ואל אמא. אני חושבת עליכן רבות. כיצד את מרגישה והאם את מאושרת? מה אמא חושבת? האם היא מצטערת ומתחרטת על ששלחה אותנו? כיצד מריאנה מתייחסת אלייך? איך סין ניראת?
במקביל, אני מצרפת לך תיאור של כל קורותיי מאז דרכה כף רגלי במצרים.
ראשית, מיס עברה התגלתה כקשוחה ביותר. הרי על כל דבר היא גוערת בי. מזלזלת במקומיים והרגשתי לא משתפרת כך. היא לא מבינה אותי ואינה חמה כלפיי. זה קשה!
שנית, מצריים היא ארץ אימה ולה סיפורים רבים. תייר צרפתי אחד שפגשתי באכסניה בה אנו שוהות הלילה, סיפר לי (אגב, שמו ז'ול רז'או) כי פעם המצרים האמינו בחתולים. הוא פרש לפניי מפה ציורית והסביר לי על תורת הציורים שהייתה נהוגה במצריים העתיקה. לפי שהבנתי- הוא הראה לי את האלים הקדמונים. לאחד יש שוט ביד, שדומה לנחש פיתון הנפוץ פה, במצריים (רואים אותו כמעט בכל מקום. ובשל דלותם של האנשים הם יחפים, והנחש יכול להכישם. הם לא שמים אליו לב! כמעט טיפשים!) האל הזה נקרא בשם מיצרי.
ביקרתי בגיזה, ראיתי פירמידות, עליהן אני מצרפת לך תמונה יפה שלי. הן משולשות וצבען הוא בצבע החול. ממש פסלי חול מדויקים. המיצרים הם עם רע ודל ידיעות מכדי לבנות את הפירמידות. אני יודעת כי בני ישראל הקדמונים בנו אותם!
אני מתגעגעת אלייך, ואל אמא - הוי, אינך מסוגלת אפילו לתאר לעצמך את מידתה של החיבה שאני רוחשת לכן!
באהבה, אחותך,
איימי.

נ.ב: מיס עברה שלחה אותי לפנימייה שאכנס אליה מחר בבוקר, כלומר- ב3 למרץ.

בסיום הקריאה נטלה קתרין עט, ונפנתה לכתוב לאימה ולאחותה מכתב.
תוך כדי כתיבתה, הבינה מיד כי איימי לא מחבבת כלל וכלל את הארץ אליה נקלעה. וביקשה לענות על השאלות שציינה בפתיחתה את המכתב. מיד חשבה על כל המילים שהיא עתידה לכתוב לה, ומיהרה להעלותן על הנייר פן תפרחנה מראשה.

6
שרה ישבה ליד החלון, מביטה על האופק ומהרהרת בבנותיה. אחזה בה המחשבה כי מבין הגבעות, יפרצו אליה בריצה שתי בנות עוטות פרצופים מוכרים ובעלי שמות מוכרים- קתרין ואיימי.
לרגעים התחרטה על ששלחה את הבנות רחוק ממקומן הטבעי. הן תחסר להן אמא, ומי יודע כיצד מיס מריאנה ועברה מתייחסות אליהן? אולי הן לא טורחות להשקיע בהן, לא מבינות ולא חמות ואימהיות כלפיהן? אולי עשתה טעות? בנותיה ודאי מפחדות ומתגעגעות עד מאד.
לו רק שלחו מכתב, הייתה קוראת אותן בין השורות, מבינה ותומכת בהן הייתה כותבת אליהן חזרה ומרגיעה אותן. שלא תפחדנה ולא תחשושנה!
מדוע אינן כותבות?
ביקשה להיווכח כי לא שיגרו אליה מכתביהן, וניגשה לתיבת הדואר. אינספור פעמים חיטטה בתוכה ולא מצאה אלא מכתבי הרגעה ממשלתיים שנועדו לערער את ביטחון התושבים שנית.
היא נזכרה בביקורו הדחוף של הרופא בלילה הקודם, אבחונו העיד על מחלה נוראית שהכתימה את אילן היוחסין המפואר שלה. הפרקינסון. הדו"ח הרפואי שאחזה בידה, העיד על שלב פורה בהתפתחות המחלה בגופה והפנה אותה לטיפול דחוף בבית החולים "לה- פואר" שם אושפז אביה. כשעוד היה בין החיים. לא ידעה את הדרך שתגיע לשם. יהא עלייה ללכת בלונדון מן הקצה אל הקצה. לנטוש את ביתה היה הצעד השני. כיצד? ובאם המחלה תקטול אותה? או הבליץ? או אז ישובו בנותיה הביתה, וימצאו חלון שבור ודלת פרוצה. צל המוות העוטף את הבית והמחלה הנוראית תתפשט בגופן. לא יכלה לסבול את עצם המחשבה על בכי יתומות ופחד תמידי.
כאשר שבה לביתה שמעה צלצול פעמון: הדוור הגיע!
מיהרה לחכות שיסתלק מגן הבית, ואזי פרצה אל הגינה באושר עז.
חיטטה בצרור המכתבים העבה וחיפשה מכתבים שיצפנו את בנותיה.
מכתבי הממשלה קדמו לכל, לאחריהן דפי פרסום למכבסות עירוניות, כרזת צבע איומה שפרסמו הגרמנים- אותה זרקה לסל האשפה הגדול. ואז מכתב ועוד מכתב מארצות החושך. סין, מצריים ושוב סין... לרגע התעוררה מחלום מתוק. סין? פעמיים?
חשבה כי טעות היא זו, וכי קתרין שלחה אליה את המכתב פעמיים, עמדה להשליך גם את המכתב הזה לפח, או אז הבינה כי אפשר והמכתבים שונים הם והשאירה את שני המכתבים באמתחתה.
מאז החלו החובות להשתקע בתיבת הדואר, שרה המעיטה להשתמש בנפט, ולכן גילתה כי הערב יורד, ועליה לקרוא את המכתבים בבוקר שלמחרת.
הלילה עבר, ושרה חולמת חלום מתוק על בנותיה, קשה לה להתעורר ממנו.' עד אשר יגיע הבוקר,'הבטיחה לעצמה. 'אקרא את המכתבים'.
ואכן, לקול הפצצות הנשנות, עלה השחר ושרה קפצה ממיטתה. אך מיד התכער מצב רוחה בשל ההפצצה הקשה. ירדה מהר אל המקלט וזרועותיה חובקות את צרור המכתבים, כאילו חבקה את בנותיה. יום הולדתה חל באותו היום, בת 40. ארבעה עשורים מלאו לה מאז יצאה לאוויר העולם, ארבעים שנה הריצה כעת בזיכרונה.
ראשית, צחקה בחלופה על פני ימי הילדות המאושרים. נזכרה בימי אבא ואמא ואחד עשר אחים, ובת יחידה. אביה היה פועל פשוט, ומשכורתו הייתה כטיפה בים הצרכים שלהם. לכלכל ארבע עשרה נפשות, שלושה אווזים וחמור זה לא עניין פשוט כלל וכלל. על כן, החליטו אחיה עוד מגיל צעיר, לעזור לפרנסת המשפחה. הם אמנם הצליחו בזה, אך בדרכים שונות ומשונות. פעם אספו את ביצי האווזים ומכרו אותם בשוק,
נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. 2016 אישית 6 242 לפני שנה ו-4 חודשים
2. נקרא ב2015 אישית 11 279 לפני שנתיים
3. נראה מעניין אישית 788 1811 לפני שנתיים ו-11 חודשים
4. האהובים אישית 8 395 לפני שנתיים ו-11 חודשים
5. קראתי ב2014 אישית 13 438 לפני שנתיים ו-11 חודשים
6. רוצה לקרוא אישית 67 715 לפני שנתיים ו-11 חודשים
7. סין בספרים (נקרא) אישית 7 426 לפני 3 שנים ו-5 חודשים
8. פמיניזם: התנועה הרדיקלית שטוענת שהאישה היא בת אדם אישית 54 598 לפני 3 שנים ו-5 חודשים
9. נקרא ב2011 אישית 74 692 לפני 3 שנים ו-6 חודשים
10. נקרא ב2013 אישית 75 1079 לפני 3 שנים ו-10 חודשים
11. נקרא ב2012 אישית 40 724 לפני 4 שנים ו-3 חודשים

» סך הכל 1143 ספרים ב-11 רשימות.

הקוראים:
  • לפני חודש ספרדע בן 72
  • לפני 3 חודשים נילי בת 51 מחחח
  • לפני 4 חודשים שוקולית בת 15 מהמרכז
  • לפני 4 חודשים נינה בת מתל אביב
  • לפני 5 חודשים חבצלת בת 66 מקרית אונו
  • לפני 5 חודשים The Wolf בן 27 מהאין אל האבדון
  • לפני 5 חודשים נונו בת 15 מיהוד
  • לפני 5 חודשים TO-DA-RA-BA בן 69 מירושלים
  • לפני 5 חודשים Braveheart בן 33 מזכרון יעקב
  • לפני חצי שנה -אין כינוי- בת 17
  • לפני חצי שנה -^^- בת
  • לפני 7 חודשים Bar בת 23 מהארץ התיכונה
  • לפני 7 חודשים Bookiss בת 13 מגבעתיים
  • לפני 8 חודשים הטרמפיסט לגלקסיה בן 42 מיהוד
  • לפני 9 חודשים Noam בן 21 מרמת גן
  • לפני 10 חודשים בר בן 20 מLavender Fields
  • לפני 11 חודשים liron בן מramat yishay
  • לפני שנה פטרוזיליה בת 23 מנתניה
  • לפני שנה ניצן בן 35 מבאר שבע
  • לפני שנה ו-1 חודשים danfir בת 46 מרעננה
  • לפני שנה ו-2 חודשים מוישי בן 29 מירושלים
  • לפני שנה ו-2 חודשים יואב בן 25 מהוד השרון
  • לפני שנה ו-2 חודשים פרק ראשון בן 36 מעמק חפר
  • לפני שנה ו-3 חודשים שלמה בן 54 מירושלים
  • לפני שנה ו-3 חודשים TAM בן 34 מאשקלון
  • לפני שנה ו-3 חודשים Lazarus בן 30 מתל-אביב
  • לפני שנה ו-3 חודשים אנה בת מתל אביב
  • לפני שנה ו-4 חודשים nogalo בת 35 מהרצליה
  • לפני שנה ו-4 חודשים בלש מבולש בן 18 מתל אביב
  • לפני שנה ו-4 חודשים קריקטורה בת 23 ממכתש גודריק
  • לפני שנה ו-5 חודשים SHIRA בת 15 מאיפשהו
  • לפני שנה ו-5 חודשים דן-1 בן מעכו
  • לפני שנה ו-5 חודשים ג'ים בן 18
  • לפני שנה ו-6 חודשים BookLover בת 17 ממכתש גודריק
  • לפני שנה ו-6 חודשים סיגל בת 36 מתל אביב
  • לפני שנה ו-6 חודשים It's me בת 17
  • לפני שנה ו-6 חודשים mirajane בת 14 מחיפה
  • לפני שנה ו-6 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שנה ו-6 חודשים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני שנה ו-6 חודשים ישנוני בן 17 מנווה-לימלומים
  • לפני שנה ו-7 חודשים מאיה בת 22 מכפר סבא
  • לפני שנה ו-7 חודשים Manu בן 57 מהרצליה
  • לפני שנה ו-7 חודשים Ortash בן 17 מחלום של פסיכופת
  • לפני שנה ו-7 חודשים wolvez בן 32 מאשקלון
  • לפני שנה ו-8 חודשים ערן בדינרי בן
  • לפני שנה ו-8 חודשים N. בן 30
  • לפני שנה ו-8 חודשים taym בת 30 מtrem
  • לפני שנה ו-9 חודשים נסיאל בן 25 מירושלים
  • לפני שנה ו-9 חודשים סופי בת מחיפה
  • לפני שנה ו-9 חודשים Talu בת 24 מהמרכז


הביקורות האחרונות של נערה עם קעקוע דרקון שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא princess consuela banana hammock לפני 11 חודשים
2. הפיראטים / מייקל קרייטון לספר זה מספר מגרעות, שעצוב ל... המשך לקרוא tuvia לפני שנה
3. כופרת / אייאן חירסי עלי מעניין מאד ומצוין! אייאן, אח... המשך לקרוא שועלה לפני שנה ו-3 חודשים
4. The Revenant / Michael Punke אין דבר שימנע ממני מלהעניק ... המשך לקרוא fanbooks לפני שנה ו-6 חודשים
5. The Revenant / Michael Punke אין דבר שימנע ממני מלהעניק ... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-6 חודשים
6. The Revenant / Michael Punke אין דבר שימנע ממני מלהעניק ... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנה ו-6 חודשים
7. The Revenant / Michael Punke אין דבר שימנע ממני מלהעניק ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנה ו-6 חודשים
8. Tomorrow, When the War Began (Tomorrow Series) / John Marsden פיללתי לקרוא ... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנה ו-7 חודשים
9. Tomorrow, When the War Began (Tomorrow Series) / John Marsden פיללתי לקרוא ... המשך לקרוא גלית לפני שנה ו-7 חודשים
10. Tomorrow, When the War Began (Tomorrow Series) / John Marsden פיללתי לקרוא ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנה ו-7 חודשים
11. Gone Girl / Gillian Flynn אני יודעת שאיימי מתעבת ביקו... המשך לקרוא קריקטורה לפני שנה ו-7 חודשים
12. Gone Girl / Gillian Flynn אני יודעת שאיימי מתעבת ביקו... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שנה ו-7 חודשים
13. Gone Girl / Gillian Flynn אני יודעת שאיימי מתעבת ביקו... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנה ו-7 חודשים
14. Gone Girl / Gillian Flynn אני יודעת שאיימי מתעבת ביקו... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-7 חודשים
15. Gone Girl / Gillian Flynn אני יודעת שאיימי מתעבת ביקו... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-7 חודשים
16. בית קטן ביער הגדול - מרגנית # / לורה אינגלס וילדר היות וזה הספר הראשון, אחווה ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-9 חודשים
17. שבט דוב-המערות - שבט דב המערות #2 / ג'ין מ. אואל אינכם מסוגלים לתאר לעצמכ... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני שנה ו-10 חודשים
18. אש - שבע הממלכות - שבע הממלכות #2 / קריסטין קאשור כמה ציפיתי לFire! Graceling היה ספ... המשך לקרוא הרמיוני לפני שנה ו-11 חודשים
19. העצמות המקסימות / אליס סיבולד הייתי שמחה לומר שממש אהבתי ... המשך לקרוא שונא ספוילרים לפני שנתיים
20. הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער / מארק טוויין "זהו האק פין, ילד שלי בעל מונ... המשך לקרוא שרלוק לפני שנתיים ו-3 חודשים
21. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנתיים ו-4 חודשים
22. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא יואב לפני שנתיים ו-4 חודשים
23. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-4 חודשים
24. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא קריקטורה לפני שנתיים ו-4 חודשים
25. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא הנסתרת לפני שנתיים ו-4 חודשים
26. מועדון קרב / צ'אק פלאניוק *ספוילר** אני בוחרת לדלג בשל... המשך לקרוא Command לפני שנתיים ו-4 חודשים
27. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא זליג לפני שנתיים ו-4 חודשים
28. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנתיים ו-4 חודשים
29. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא Moriah לפני שנתיים ו-4 חודשים
30. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא גלית לפני שנתיים ו-4 חודשים
31. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא קריקטורה לפני שנתיים ו-4 חודשים
32. The Fault In Our Stars / John Green "אשמת הכוכבים" אינו מאד שונה... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-4 חודשים
33. מלכות יופי - 16+ / ליבה בריי * אני כותבת את הביקורת כהשלמ... המשך לקרוא קריקטורה לפני שנתיים ו-7 חודשים
34. גאוה ומשפט קדום / ג'יין אוסטן ייתכנו ספוילרים, ואלה יתוחמ... המשך לקרוא אספנית נוסטלגיה לפני שנתיים ו-7 חודשים
35. ריקוד של נסיך - פרוזה עשרה # / הארם דה יונגה ספר שכתוב נורא ואיום. וכידו... המשך לקרוא monalisa לפני שנתיים ו-9 חודשים
36. בית קטן ביער הגדול - מרגנית # / לורה אינגלס וילדר היות וזה הספר הראשון, אחווה ... המשך לקרוא מלאכוi לפני שנתיים ו-10 חודשים
37. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא שירה36 לפני שנתיים ו-11 חודשים
38. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-11 חודשים
39. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-11 חודשים
40. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא Pipes לפני שנתיים ו-11 חודשים
41. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא עלי לפני שנתיים ו-11 חודשים
42. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא Polly לפני שנתיים ו-11 חודשים
43. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-11 חודשים
44. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא בת-יה לפני שנתיים ו-11 חודשים
45. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא צילה לפני שנתיים ו-11 חודשים
46. איך להיות אישה / קטלין מוראן בלי הקדמות מיותרות. ספר קרי... המשך לקרוא סקיי לפני שנתיים ו-11 חודשים
47. יומני הערפד 1 התעוררות - יומני הערפד #1 / ל.ג'. סמית חוות דעת קצרצרה על ספר שעשה ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-11 חודשים
48. מלכות יופי - 16+ / ליבה בריי * אני כותבת את הביקורת כהשלמ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-11 חודשים
49. הגל / מורטון רו תנועה צעירה וחדשה מערערת את... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-11 חודשים
50. הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער / מארק טוויין "זהו האק פין, ילד שלי בעל מונ... המשך לקרוא IMeyer לפני שנתיים ו-11 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ