ביקורת ספרותית על בשורות טובות - נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר,מכשפה מאת ניל גיימן
ספר בסדר

---

"בשורות טובות"
על פי רוב אין זו דרכי להציג בפני קוראי הביקורות שלי את האדם שהמליץ לי על הספר. אולם אחרוג ממנהגי זה כעת, מאחר והבנתי עד כמה האישיות של הממליץ חשובה להבנת הספר, אפילו עוד לפני שקראתם אותו. אמנן דבריי נשמעים מאד סתומים כעת, אך אני יכולה בנקל להעיד על העובדה שספר שהקורא אוהב משקף בדרך זו או אחרת את אישיותו, כמו מראה. ובכן, לא בדיוק כמו מראה – אך בהחלט ישנו מקום להשוות, שהרי הבינותי שאדם אוהב ספר שאתו הוא יכול להזדהות בקלות: דמויות בעלות אופי דומה לזה שלו, דמויות שאותן הוא שואף לחקות, רעיונות אחריהם הוא מתחקה או מקומות בהם הוא מתעתד לבקר.
לא צריך להיות חכם במיוחד על מנת לעמוד על טיב דבריי, אבל אני נחושה להציג בפניכם את החברה שהציגה לפניי את הספר הזה. הדבר הראשון שאתם כנראה צריכים לדעת עליה הוא, שהיא חנונית מושבעת וגאה (ולמה לא, באמת?). כל השאר נמצאים ברשימה להלן: היא אוהבת פנטזיה (ובכך שוברת חצי מסטריאוטיפ הקובע כי חנונים ראשם שקוע בספרי מדע או מד"ב טהור בלבד), היא חושבת שניל גיימן הוא פשוט גאון, היא אתאיסטית שנהנית מאוזני המן, יש לה הומור מבדר משלה ויש לה חיבה מיוחדת ל"בשורות טובות" וגם ל"אלים אמריקאיים".
ובלי מילות הקדמה נוספות, אומר לכם רק שלמרות שהיא מכירה את הטעם שלי (שיש כאלה שיגדירוהו חד גוני, אם כי אני חושבת שאני מוצאת הנאה בהרבה סוגות שונות) ויודעת שהוא לא יחשוב ספר זה למתוק (ואולי אף בקושי לחמוץ) – אך היא התעקשה, הגישה לי אותו כמעט בחרדת קודש וביקשה שאקח אותו ואקרא. לא אומר לכם שההתעקשות שלה היא זו ששינתה את עולמי, הפכה את טעמי בספרים, שינתה את הדרך בה אני מדברת ברחוב, או הפכה אותי לגרסה בלתי-אתיאיסטית שלה – אשקר. ומכיוון שאני מאד אוהבת להיות כנה עמכם, אספר לכם שהספר לא הפך עולמות וגם לא הרקיע שחקים ובכלל, הוא לא מהחביבים עליי. כנראה שאפילו לא קרוב. ובכל זאת, יש בו משהו.
סלחו נא לי על הבורות, אבל אינני אוהדת נלהבת של מד"ב כלל וכלל, ולמעשה אני אפילו סולדת מעט מספרים מסוימים (אהמ, The Moon Is A Harsh Mistress). אבל הספר הזה היה כנראה ספר המד"ב הטוב ביותר שקראתי. יש הקובעים חד משמעית כי "בשורות טובות" תופס מקום של כבוד ומעמד גבוה בחברת הספרים הבריטיים (ובמיוחד של ניל גיימן). מחד, אני יכולה להבין עד כמה ספרים יכולים להיות מוערכים. מאידך, אני מאד מתנגדת לעניין היות ולא חיבבתי במיוחד את הספר.
תנו לי להתחיל... (את זה כנראה שתשמחו לקרוא?)
לצערי הרב, לא ניחנתי בהומור גורף ועוד לא ריתקתי קהל במילותיי חסרות החן והמבולבלות, אם כי ניתן לי הכלי החשוב הזה – לקרוא ספר באופן נייטרלי לגמרי ולחוות דעה (חיובית, על פי רב) באופן משביע רצון. אולם, כדי לכפר על המגרעות האלו – אשמח מאד לספר לכם מדוע מדובר בעיוות ספרותי, וגם למה הוא כל כך חכם.
חלק ראשון: למה מדובר בעיוות ספרותי?
הרבה ספרים בעולמינו, ולא משנה לאיזו סוגה הם שייכים, נכתבים כאילו מפי מספר-יודע-כל, כזה שלא לוקח חלק בעלילה. כולם יודעים שלא מדובר בדמות הצופה מן הצד, אלא בישות נסתרת, אולי כזו החבויה אל הסירים מאחורי הקלעים וכותבת את הסיפור ביד רועדת מהתרגשות. אולם, כאן – ואולי הודות להקדמת המחברים, או לסעיף שמיד אסביר – משחקים ניל וטרי (בואו נניח כך, בלי כחל ושרק, ונקרא לכבוד הסופרים בשמותיהם העממיים) במשחק החיים, והם תמיד מנצחים. פשוט מאד, הם אלוהים.
לא, אינני מתכוונת לפנים עדינים ששורטטו כמלאכים שמנמנים ותינוקיים (שהרי אפילו ב"בשורות טובות" למלאכים לא יוצא שם טוב במיוחד) – אלא לרוח תוססת ופורצת גבולות שחולקת על הכול ולא כלום תוך הסכמה גמורה. אין ברעיונות המומחשים בכתיבה הנעימה שמץ היגיון או גאוניות מזהירה, ובכל זאת היא רווית עונג. מי ידע שבריאת העולם תוליד דברי ימים (ובכן, כן, מדובר בסאטירת דברי הימים ד' – כך אני הייתי קוראת לספר, ללא הסאטירה, כמובן) כה... מזעזעים בעוקצנותם, בשנינותם הכמעט-מטריד ובמחשבות שהתרוצצו במוחי? וכל זאת – ברוח יקום מקביל וזהה אלא שהלה לא חווה בריאה ובו לא מסתובבים מלאכים רעולי פנים.
חלק שני: הבלבול העלילתי
עד כאן אנוכי משוכנעת כי לא למדתם דבר ולא הפקתם שום היגיון או לקח מוסרי מדבריי. הזהרתי אתכם. אבל כך הרגשתי גם אני בעודי צולחת את הספר לאיטי. בלבול גמור, אם כי מעט משובב נפש. וכעת, לעלילה: היו היה מלאך סורר (ובשפה העממית: שד) בשם קָרוֹלִי ומלאך סוחר בספרים בשם אזירפאל (לכו תבינו...), שהסתובבו על פני האדמה מאז ומעולם לאורך הדורות, ובמיוחד באחת עשרה השנים שלפני קץ כל הימים, מלחמת גוג ומגוג, סוף העולם ושלל כינויים מעין אלה.
בהמשך תבינו כי שני המלאכים, ידידים טובים, הגיעו כדי להביא לעולם (באמצעות החלפת תינוקות, ולא הולדתם) את האנטיכרייסט – זרע השטן, השימדון, שעתיד להביא את העולם אל קיצו ולזרוע הרס ורשע בכל מקום. וכך, במנזר בריטי, נולד לאחת תינוק. המלאכים זוכים להחליף את התינוק באנטיכרייסט, כך שהאחת לא תדע כי מי שהיא מגדלת איננו בעצם תינוקה שלה, אלא יצור ממעמקי השטן שיגדל להיות מרושע ותאב בצע.
האם התוכנית תיכשל?
בלבול נוסף הוא הריבוי של הדמויות, שקשה לעקוב אחריהן בהתחלה ואכן נשמעות מאד מבלבלות. הבלבול, אגב, ממשיך עד קצת אחרי האמצע של הספר, שכן אז הדמויות סוף סוף לובשות פנים וצורה והכל נופל למקום בהומור מצוין.
מהותו של הסיפור, שכעת נראה לי כל כך טוב ובמהלך הקריאה נראה לי כל כך מתיש, היא בדמויותיו. קשה היה לי מאד לזכור מי ומה הן הדמויות ולא רק זה – מה בעצם קורה? רק שמות אקראיים ישנם במוחי וזה הכול, גם עכשיו, כאשר לכאורה היה לי מספיק זמן לעכל את הספר (שבועיים אחרי הקריאה אני כותבת אליכם את המילים האלה). הקיצור, הדמויות הן אלה שעושות את העלילה.
חלק שלישי: אגנס מי?
בטוחתני כי ראיתם, בתחתית העטיפה, את הכיתוב "נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר", ותהיתם על פשרו. ובכן, לא מדובר בספר נבואות כבמילון אלא בעלילה מהירת קצב. אל תטעו. עם זאת, אגנס היא נביאה שנחשדה כמכשפה לפני מאות בשנים וניבאה אלפי בדיות (האמנם?) שמכתיבות את קצב פעולתם של קרולי ואזירפאל. תכירו אותה בהמשך.
חלק רביעי: למה זה כל כך חכם?
שלוש סיבות קצרצרות, למעשה:
א) ההומור והשנינות
ב) הדמויות
ג) הרעיון
חלק חמישי: אז למה בכל זאת לא אהבתי את הספר?
א) מרוב דובים (דמויות) לא רואים את היער
ב) 120 העמודים הראשונים (וקצת יותר) היו בזבוז זמן מתסכל
ג) השעמום, רבותיי, השעמום
השורה התחתונה (בשש מילים, כמספר השטן המקוצר):
תתכוננו ליהנות מהגיגי מפיצי הדת ההומוריסטית!
האותיות הקטנות: אני מאד אשמח לדעת שאתם קוראים את הביקורות שלי, וכל תגובה תתקבל בברכה! תודה!

נערה עם קעקוע דרקון
15.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על בשורות טובות - נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר,מכשפה