בליל ה-14 באפריל 1965, הוצאו מתאם בכלא לנסינג בקנזס בזה אחר זה ריצ'ארד היקוק ופרי סמית, נלקחו אל מחסן קטן בפינת חצר הכלא (מבנה שזכה לשם "הפינה") שם עמד מתקן הגרדום של הכלא, והם הוצאו להורג בתלייה. כך הגיעה לסיומה פרשיית רצח מזעזעת שטלטלה את ארה"ב ובעקר את מדינת קנזס, פרשייה שהחלה בנובמבר 1959 ובה נרצחו באכזריות 4 בני משפחה אחת.

<mark>טרומן קפוטה</mark> שקרא על הרצח בעיתון, הציע לעורך הניו יורקר לצאת דרומה ו

****



אני לא משתגע על ספרים ישנים. גם לא על סרטים ישנים, למעט כמה יוצאי דופן מעטים. אפילו קלאסיקות ספרותיות או קולנועיות, מקזבלנקה דרך חלף עם הרוח, מטולסטוי עד מלוויל, משעממות אותי בדרך כלל ואני מוצא את עצמי מדלג על עמודים (אם בכלל) או מריץ את הסרט קדימה במהירות מואצת. היצירות האלה בדרך כלל איטיות, טרחניות, נאיביות ופשוט מיושנות, והן נעדרות את הברק והתיחכום שקיימים ביצירות מהשנים האחרונות, ע

מה שמשך אותי בספרו זה <mark>טרומן קפוטה</mark> היתה "ההבטחה" שלאחר שאסיים לקראו, אקרא למעשה את כל אסופת הסיפורים הקצרים שכתב, וכך אוכל לגבש דעה על סיפוריו הקצרים של קפוטה לא על סמך קריאה חלקית ואקראית של מספר סיפורים בלבד.... חמוש בתובנה זו יצאתי לדרך. זו מתחילה ב-1943 בסיפור קליל בשם "הקירות קרים" ומסתיימת ב-1982, שנתיים לפני מותו של הסופר ושנה לאחר מותו של אביו, בסיפור עגום המבוסס על חייו ובעיקר על דמות אבי

קדימון להחלטתי לקרוא את "בדם קר דווקא בסוף השבוע האחרון.הדרך מאילת צפונה וחזרה שאורכת לילה שלם הייתה סיבה מספיק טובה שהגיע הזמן שתעבור בנעימים עם ספר טוב מבלי שארגיש אותה.הצטיידתי בפנס קטן,כי באוטובוס תמיד חושך מצריים,וכמו במטה קסם רוב הנוסעים חורפים את שנתם מלבדי שפוחדת להתעורר בבהלה על איזו כתף זרה ומוזרה.

ההתלבטות היחידה הייתה בין ספר מצחיק וקליל(לפי הביקורות):"פחד ותיעוב בלאס וגאס" לבין ספר

אני מודה בבושה רבה, שגם אם קראתי פה ושם במהלך חיי, היו אלה בעיקר ספרי חובה שנצטוויתי לקרוא במסגרת לימודיי או -חמור יותר- ספרים שהבאז לגביהם בפינות הקפה במשרד היה כה גדול, עד שלא ניתן היה להמשיך ולהתעלם מהם, במיוחד אם קיווית/קיוויתי להרוויח את היכולת להשחיל גם אתה/אני איזה משפט, מפעם בפעם... אני לא מחפש תירוצים בדיעבד אך ברור לי היטב, שאחת הסיבות שבעתיין התרחקתי מספרים, הייתה "השיטה" ההזויה שבעזרתה

הנובלות, הסיפורים הקצרים והכתיבה של <mark>טרומן קפוטה</mark> מספקים תמונה חיה ושברירית על החיים באמריקה בשנות ה- 50, ה-60, לערך. "ארוחת בוקר בטיפני'ס" היא נובלה מצוינת אשר הציגה לעולם את הולי גולייטלי, גיבורה ספרותית שהפכה לייצוג המושלם והענוג ביותר של הנערה הניו יורקית. קלולס, גאונה, מקסימה ומסתורית, דמות עדכנית, שגם בזמן שעבר מאז נכתב אודותיה בשנות ה- 50, לא התבגרה ולו בשעה אחת.
<mark>טרומן קפוטה</mark> מצטיין ביצירת דמ

זהו סיפורם של ארבעת בני משפחת קלאטר שנרצחו בלילה נורא אחד בביתם שבחוות ריוור ואלי בכפר קטן במדינת קנזס. זהו גם סיפורם של דיק היקוק ופרי סמית שני אסירים משוחררים שמתכננים לעשות "מכה" ולהמשיך למקסיקו.
לכאורה אין שום מניע הגיוני לרציחתם של הרב קלאטר ומשפחתו שכן הוא ומשפחתו נחשבים בכפרם הולקומב ובאזור כולו כאנשים הגונים כל כך שאף אדם לא ירצה ברעתם.
השריף של המחוז מבקש מהבלש אל דיואי להתמודד מול המק

בהתחלה הכרתי שיר (כשהייתי נער) שהזכיר סרט שהיה מבוסס על הספר... ובמסגרת מילוי החורים בהשכלה שכנראה לעולם לא יסתיים..... הנה אנחנו (נשמע טוב יותר באנגלית תודו...).
אז השיר היה של להקה של שיר אחד Deep Blue Something, אבל הוא היה קיצבי ואחלה. ואת הסרט מודה שלא ראיתי (יצא בשנת 1961 בכיכובה של אודרי הפבורן).
הסיפור ארוחת בוקר בטיפני'ס הוא סיפור סביר, הולי גולייטלי היא דמות מלבבת, אבל סלחו לי שאני בוח

נובלה אחת ושלושה סיפורים קצרים של <mark>טרומן קפוטה</mark>:

הנובלה (ארוחת בוקר בטיפניס): התאורים והכתיבה, כמובן, מדהימים, כרגיל אצל קפוטה, וזה מכפר על העלילה הקלושה עד לא קיימת (כנראה במכוון) ועל הדמויות הקצת מעצבנות. הולי גולייטלי הצטיירה בעיני יותר כמתבגרת מרוכזת בעצמה מאשר כאישה בוגרת, אבל כנראה שגם כאן זו היתה הכוונה.

הסיפור השני ״בית הפרחים״ הרבה יותר מכמיר לב, הדמות הראשית הרבה יותר loveable, למרות