1. Lizzie and the rain

דניאל ישב בביתו, השלט היה מטרים ספורים ממנו והטלוויזיה הופעלה על פול ווליום, אחותו שוב רבה עם החבר שלה ולו לא הייתה שום סבלנות לשמוע על מה הם רבים הפעם. כך הוא תמיד עשה כשרצה להתנתק מחייו, לרוב הוא שם מוזיקה באוזניות אבל כמובן שאחותו הייתה "חייבת לשמוע את השיר החדש של מיילוש המהממת" והאוזניות שלה "הלכו לאיבוד". הוא בהה בטלוויזיה בשיעמום ומבטו נדד לכיוון החלון, אותו גשם משעמם שאפף את עירו, אותם בתים חסרי אור, אותם גני שעשועים נטושים, אותה ילדה בגשם...
רגע. ילדה בגשם?
הוא הסתכל על הילדה, היא נראתה לו עייפה, מתחת לעיניה שכה התאמצה להסתיר נחו שקים קטנים אשר רימזו שלא ישנה זמן רב, פנייה היו חבולים, פנס בעין, דם בזווית פיה, מבטה מזוגג ורגליה הדקות בקושי נשאו אותה קדימה. היא הייתה צעירה, בת שש לכל היותר, הוא תהה מדוע היא בדרכים. מי היא. מה שמה...
"עזוב אותה דניאל" קול נשמע בראשו והוא באמת עשה זאת, הוא ניסה שלא לחשוב על הילדה והצליח בכך, עד אותו הרגע שברק פילח את שמי הלילה. מבטו הוסט במיידי לחלון, הילדה עדיין הייתה שם, מבט מבוהל היה נסוך על פנייה ועיניה תרות אחריי מקום מסתור. בשלב זה שום קול בראשו לא עצר בעדו, הוא לבש את הג´קט השחור שלו, לקח מטריה ורץ לכיוון הילדה. היא נראתה מבוהלת למראהו.
"בואי אחריי." הוא אמר בחיוך ידידותי. הילדה שתקה והביטה בו במבט משונה, מבט קרוע בין חלומות למציאות. לאחר כמה דקות היא הושיטה לו בהיסוס את ידה, מבטה היה מפוחד יותר ויותר בעוד דניאל פתח את דלת הכניסה והושיב אותה על הספה. הוא רץ לאמבטיה וכיסה את הילדה במגבת.
"מי את?" הוא שאל בעודו מכין במהירות שוקו חם לילדה. לא נשמעה תשובה, הוא הסתובב והילדה רק הביטה בו במבט בוחן. לא נראה שהיא רצה לענות.
"את יודעת לדבר?"
היא הנידה בראשה.
"את יודעת לכתוב?"
היא הנידה בראשה, שוב.
"טוב... אז לי קוראים דניאל. איך קוראים לך?" הוא שאל ורק אז נזכר שהיא לא יכולה לענות.
היא משכה בכתפיה כסימן ל"אני לא יודעת"
"א...אין לך שם?" הוא שאל, מבולבל ומסוקרן בו בזמן.
היא הנידה בראשה, בפעם השלישית באותו הערב.
"טוב... אז אני אמצא לך שם, מה דעתך על..." ראשו התרוקן משמות באותו הרגע.
"מיילי." הוא אמר במהירות.
היא הנידה בראשה והבעה של גועל עלתה על פנייה.
"צודקת, אז... סלינה?" הוא שאל ונעץ בה מבט שואל.
היא הנידה בראשה, הפעם לא נראתה כאילו רצה להקיא אך השם לא מצא חן בעיניה.
"אמממממ... מה דעתך על... אליזבת?"
היא עשתה תנועה של "ככה ככה" עם ידה.
"ליזי?"
היא הנהנה וזיק נדלק בעיניה.
"אז את ליזי מעכשיו, נעים להכיר." הוא הושיט לה את השוקו אשר שלושה מרשמלויים צפו בו בנינוחות. היא הביטה בו במבט שואל ולקחה במעט פחד את הכוס, דניאל צפה בה לוגמת בשקיקה את המשקה אשר נראה לה כה זר. חיוך התפרש על שפתיו כאשר סיימה את המשקה והביטה בו במבט אסיר תודה. הוא החזיר את הכוס למטבח והביט לרגע בילדה. שיער שחור, עיניים כחולות, חיוך מתוק, כמה צלקות על גופה. כמה סימנים כחולים. הוא יכול לבקש מאמו שתטפל בזה. הילדה התנערה כמו כלבלב ויבשה את שיערה. שוב אותו חיוך עלה על שפתיו, משהו בילדה הזאת ריתק אותו, משהו בהתנהגותה המשונה סקרן אותו וגרם לו לרצות לחבקה כמו אב...
"דניאל!" צרחה נשמעה מחדרה של אחותו. שיט! הוא קילל במוחו. מה יאמר לה בקשר לילדה? היא אינה טובה כמוהו, היא בוודאי תזרוק אותה לרחוב שוב או גרוע מכך...
"כן ז´ק?" הוא קרא לה בשם החיבה השנוא עלייה, לו היה קורא לה ז´קלין הייתה חושדת ולכן החליט שלא להסתכן. הילדה הסבה את מבטה לכיוון גרם המדרגות.
"תפסיק לקרוא לי ככה!" היא שאגה מכיוון חדרה, הילדה נראתה משועשעת, כנראה שצרחותיה של אחותו סיפקו לה הנאה.
"מה את רוצה?!" הוא שאל ועלה במדרגות, בליבו רצה להישאר עם ליזי, לחקור מאיפה באה ומדוע אין לה שם אך אם היה נותן לז´קלין לחכות היא הייתה יורדת ואם הייתה יורדת...
"תביא לנו מים." היא אמרה ונשקה לעורפו של ג´ק.
"לא רוצה." דניאל השיב.
"אני לא שאלתי." היא אמרה ודניאל חייך חיוך משועשע.
"מה שתגידי." אמר והלך שוב למטה. הילדה נשארה כשהייתה, ישובה על הספה. בוחנת בעיניה את הבית. הוא הלך לכיוון המטבח ומזג שלוש כוסות. הוא הניח אחת על השולחן ואת השתיים האחרון הביא לז´קלין.
"תודה." היא הפטירה בגסות אך דניאל כבר סגר את הדלת. כשחזר כבר לא היו מים בכוס. הילדה הביטה בו בשעשוע.
"את שותה מהר מאוד הא שדה קטנה שלי?" הוא שאל והרים אותה על ידיו. הילדה החלה לצחוק. הוא הלך לחדרו כאשר הילדה קטנת המימדים בידיו והשכיב אותה על מיטתו, כיסה אותה בשמיכה וכיבה את האור.
"לילה טוב קטנה שלי." הוא אמר ונשק למצחה. בדיוק ברגע שסגר את דלתו נשמעה דפיקה בדלת. הוא רץ לכיוון הדלת ופתח אותה. הוריו עמדו בפתח, רטובים עד שד עצמותיהם.
"שלום לך דניאל." אמו חייכה אליו וחיבקה אותו חיבוק רטוב. כך עשה גם אביו.
"אממממ אמא? אבא? אני צריך לספר לכם משהו." הוא אמר והוביל אותם לחדרו.
"רק שהוא לא הכניס מישהי להיריון עכשיו." אביו ממלמל ודניאל הרגיש איך ארוחת הערב שאכל עולה בגרונו. הוא פתח את הדלת בשקט והוביל אותם אל מיטתו, שם למרבה הפתעתם של הזוג לא ישנה נערה בת 17 אלא ילדה רכה. חזה עלה וירד בצורה סדירה וחיוך תמים היה פרוש על פניה, כאילו חלמה על הדבר שרצתה יותר מכל. חיוך רך התפרש על פניה של האם בעודם יוצאים מהחדר.
"מי זאת?" אביו שאל.
"אני לא ממש יודע, היא הלכה בגשם, בלי כלום עלייה פרט לשמלה שהיא לובשת, היא לא יודעת לדבר או לכתוב ואפילו את השם שלה היא לא ידעה, אז קראתי לה אליזבת´ או יותר נכון ליזי..." הוא גולל לפני הוריו את סיפורה בקצרה.
"טוב, בשל הגשם נשאיר אותה אצלנו אבל מחר אנחנו נלך לחפש את המשפחה שלה. הם וודאי דואגים לה." אמו אמרה ודניאל הרגיש צביטה בלבו, הוא לא רצה שתלך.
"בסדר אמא, לילה טוב." הוא אמר ונכנס לחדרו, הזיז מעט את ליזי ונרדם לידה, לפני שאפילו הספיק להחליף את בגדיו.

יום עבר וליזי נשארה בביתם, אביו אמר שמחר ינסו למצוא את משפחתה. יום נוסף עבר וליזי נשארה בביתם. סוקרת כל פינה בו, שוב אותו תירוץ. כך עברו להן השנים. ליזי נשארה בביתם וגודלה כבתם הקטנה. כאשר סוף סוף למדה לכתוב דניאל נוכח לדעת שליזי ברחה מביתה, אביה היה אלכוהוליסט ואמה חולה נפשית. הוא הרגשי רחמים כלפיה אך ידע שעכשיו היא במקום בטוח. אביו סלד מאלכוהול ושגרת יומה של אמו לא אפשרה לה אפילו לצאת מעט מתחומי השפיות. הוא ידע שהיא סוף סוף בידיים טובות, בידיים שלו, והוא לעולם לא יתן לה להיפגע...

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

2. The sweet taste of illusio

בניתי לי עולם,
כה יפה ומושלם,
מלא עצים, בתים ושדות יפים,
מלא צמחים צבעוניים וחדי קרן שעפים!
ושם חייתי, בחלומותיי הפרועים,
כמלכת העולם המשונה, ללא אנשים רעים,
אך זאת הייתה אשליה ולאט לאט הכל החל להתפורר,
העולם נעלם, התבגרתי והסכין נהיה לחבר,
חתך ועוד חתך העיניים דומעות,
הלב פחות כואב אך המוח ממשיך לתהות,
הוא מנסה להשיב את מה שנעלם,
את אותו עבר מתקתק, את אותו העולם,
הוא מנסה בכל כוחו להעיר את ליבי שנדם,
להצית אפילו לרגע את הרגש שנרדם,
הוא מנסה ומנסה, אך איני מקשיבה,
סוללת לעצמי את הדרך אשר רחוקה מן האושר והאהבה,
מבחוץ הכל טוב, החיים? ממשיכים במסלול הרגיל,
אך מבפנים הכל כואב, החיים נגמרו, ועכשיו כל יום פחות ופחות סביל,
אני מנסה להקשיב לעצתו,
להרחיק ממני את הכאב, להשיב את הכל לקדמותו,
אך איני יכולה, הפיתוי כה חזק,
חתך אחד והכאב נפסק,
הכל כבר נראה שחור,
אבוד לגמרי, ללא שום סיכוי לאור לחדור,
את הדרך לא מצאתי ואולי לא אמצא,
אולי אשוטט באפלה לנצח ללא מוצא?
אולי זהו תפקידי?
אולי... אין האושר נכלל ביעודי?
אולי ואולי הראש כבר כואב,
אך לא כמו הכאב שבלב,
אולי עליי לספר לקבל את העזרה?
אולי, אך אסכן בעוד השפלה מרירה,
איני יודעת בבירור מה יהיה בעתיד
בקושי את ההווה אני יודעת ומה שידוע לי די מחריד,
אך דבר אחד אני יודעת ואותו לא אשכח לעולם,
עליי להמשיך הלאה ולהיות בסדר, אם לא בעיניי אז בעיני כולם...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ויהי שיר דיכאוני, אני מניחה שאולי פשוט רציתי פעם אחת לא להרגיש כמו מפגרת בגלל הבעיה שלי עם סימני פיסוק, לא יודעת אבל יצא לי שיר חמוד שכזה,
אשמח לביקורת

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים

3. I´ll be there for you

היום עבר בעצלתיים, השמש שוקעת וירח לבן ובוהק זוהר בשמיים בעוד הכוכבים עולים לאיטם ויוצרים את צורותיהם המרהיבות, אני מביטה על טוני וחבורתו אשר חולקים סיפורים בליל הירח המלא, חודש זה מכבר שאני מצטרפת אליהם ומקשיבה בשקט בצד, מדיי פעם זורקת איזו מילה ואז חוזרת שוב לדממה, כזאת אני.
הרהוריי התמידיים נקטעים כאשר דניאל עומד על גדם העץ החלול ומלא הטחב, "הקשיבו הקשיבו" קורא הוא בעליצות של כרוז בעודו שומע את קולות צחוקם של הנערים, חיוך עלה על שפתיי, תמיד אהבתי את בדיחותיו הקטנות, "הפעם הבאתי את הסיפור מן ´הצד האפל של הירח´ " הוא עצר לרגע והוציא מכיסו דף צהבהב ומקומט במעט, הוא פתח אותו בלאט ונשך את שפתו התחתונה כסימן של לחץ בעודו מתחיל לקרוא בקול חנוק במעט...
"שקט, כל מה שסביבי זה שקט, גם כאשר כולם מדברים השקט הקטלני נשאר בליבי, אני מביט מסביבי וכל מה שעיניי רואות זוהי רק אפלה מתמשכת, שברי חלומות מרוסקים על הקרקע כשברי זכוכית ומקשים על הליכתי התמידית קדימה, כולם נועצים בי מבט, מחכים לדעתי, רואים בי דמות חזקה, גם כאשר אני זועק מבפנים, הם רוצים את עזרתי, גם כאשר אני זקוק לעזרה יותר מכל, אני מביט מסביבי, יום אחר יום, שנייה אחר שנייה, מצפה בשקיקה לאדם שיעזור, שיראה מבעד למסכות, שישבור את החומות וישחרר את נפשי הכלואה, שיעזור, שיחבק, אך בינתיים רק דמעות הקריסטל נמצאות שם בשבילי, הדמעות והסכין החדה הם מפלטיי היחידים מן המציאות האכזרית, החתכים כואבים פחות מן הבגידות, כך הבנתי לאחר שנים, האושר אינו אלא רק אשליה מתוקה, חלום מנופץ, נחלת התמימים בלבד, אני מביט קדימה ורואה את האור, אני רץ, מנסה להשיגו אך הוא נעלם כאשר הוא חש במגעי, אני אבוד, הצללים סוגרים עליי, אני פולט צווחה של כאב בעודי מתחיל להיעלם, נפשי נגמרת וגופי נשאר כקליפה ריקה, אך מבחוץ הכל עדיין בסדר, הם אינם יודעים, הם אינם חשים בסבלי, כי אצלם הכל מושלם וורוד, אצלם זה לא כמותי, אך אני חייב להישאר חזק בשבילם, לאסוף בדממה את השברים..."
הוא קיפל בחזרה את הדף, ניצוץ של דמעות ניצב בעיניו הכחולות בעוד כולם מתחילים למחוא כפיים, שרוולו הורם במעט ועיניי התרחבו, על ידיו ניצבו אלפי סימנים חיוורים, טוני החל להלל ולשבח את כתיבתו אך ראשו של דניאל ננעץ באדמה, רגשות האשם מטפסים במעלה ליבי, איך לא יכולתי לשים לב? גערתי בעצמי בעודי ניגשת אל החבורה בחשש, "דניאל?" שאלתי בשקט בעודו מרים את ראשו "מה?" הוא שואל בשקט בעודי תופסת ברפיון בשורש כף ידו ומובילה אותו לצד, "מ...מ...מה קורה כאן?" הוא שאל אך אני לא הקשבתי לו, נשמתי עמוק ומשכתי מעט את שרוולי, חשפתי יד עטורת צלקות בעוד מפי נפלט משפט אחד, "אם תרצה לדבר איתי, אני כאן, אתה לעולם לא תהיה לבד..."

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים

4. מקומאחר

היא עצמה את עיניה, הפליגה על כנפיו הרחומות של הדימיון למקומאחר, אף פעם לא הבנתי האם זה גם עדן או שמא זו פינה רכה בראשה, גם היא לא ידעה, כל מה שהיא יודעת זה ששם טוב יותר, שם אין ריבים, שם הכל מסתדר בקלות, שם הם מבינים אותה, מביטים אל מתחת למסכות, רואים שמאחוריי חומות האומץ האינסופיות מסתתרת נערה רגילה, אחת שרק רוצה שהכל יסתדר, אחת שיש לה חלומות, שאיפות, אחת שגם רוצה להיפתח... כמו כולם , אחת שרוצה שהכל יהיה טוב יותר, אחת שמאמינה שהכל יכול לקרות... לכל אחד, כזאת היא הייתה אך המציאות ערפלה את חלומותייה, כל מה שעינייה ראו יום יום הקשה על חלומותיה להתגשם, היא לא יכלה לפרוש את כנפי המלאך שלה ולעוף, התקווה נמוגה לאיטה, החיים נראו לה כה אפלים, וכאשר היא עצובה אני מרגיש אבוד, כאשר היא סיפרה לי על מעללי מקומאחר איני יכולתי שלא לחוש את הצביטה המקוללת בליבי, כאשר אותו מבט חולמני עלה על פנייה אני רוצה לצרוח על אותם אנשים, שיבינו אותה! שלא ישפטו, היא מיוחדת, אבל מיוחד זאת לא מחלה, יש בה כל כך הרבה טוב, היא תמימה כל כך, אבל זה מה שהרס אותה, אותו טוב לב שבונה אותה, אותה תמימות מקסימה, אותה נשמה מעונה, הם אלו ששברו אותה ,מראה השביר אינו מצביע כלל וכלל על נפש הפלדה ששכנה בגופה, היא תמיד הייתה מלאך כלוא בגוף של אדם, עכשיו היא חופשיה, עכשיו אין היא סובלת, אין היא צריכה לדמיין את מקומאחר, הרי היא כבר שם, אין היא צריכה לשמוע את כל הקללות, הרי היא כבר לא ביניינו, עכשיו היא שם, למעלה, על יד הבורא, עכשיו היא צוחקת ומחייכת אך היא הותירה אחרייה חור כה גדול, היא הותירה את עיניי דומעות, את החור בליבי אף אחת לא תוכל לתקן, אהבתי אותה, יותר מכל דבר אחר שקיים , אהבתי אותה אהבת אמת, היא הייתה טובה מדיי לעולם הזה, היא נחתה עליי כמו משמיים, עזרה לי בהכל, היא תמיד הייתה שם בשבילי, תמיד... ועכשיו, כאשר היא נעלמה אני מרגיש שגם אני נמוג, כאילו שנשמתי זועקת להצטרף אלייה, ליבי רוצה לעלות למעלה, אל אותו מקומאחר קסום, להיות בחיקה לעולם, אך המוח אוסר זאת, המוח זוכר את ההבטחה שהוא נתן, את כל החברים ואת המשפחה שעליו להישאר איתם, המוח מזכיר לי שלמרות שזה עדיין טרי, למרות שזה כואב בליבי, למרות כל זאת עליי להמשיך הלאה, כמו שכולם עושים...

*חשוב לציון : את שילוב המילים מקומאחר לא אני המצאתי, יש ספר שנקרא מקומאחר ומשם לקחתי את השם אז קרדיט לספר*

נכתב לפני 11 שנים ו-1 חודשים

5. צ'אנס להוכיח...

לעצום עיניים, לנשום עמוק, לצאת מהמציאות לרגע, לברוח, לחלום, להתרחק...
הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי לעשות את זה, הלוואי שהייתי יכולה להיות כמו בנות כיתתי ולברוח ולו לרגע מכולם, הלוואי שהייתי יכולה לצרוח על כולם וללכת רחוק מהם, הלוואי שיום אחד אוכל להתכנס בתוכי, לנהל שיחה כמו אדם נורמאלי אך איני יכולה, זכוכיות המגדלת שלהם עוטפים אותי כמו כלוב, עיניהן היוקדות של "חברותיי" מונעות ממני להיות מי שאני מחשש שאחת מהן תנצל את מעידתי ולו הקלה ביותר ותגנוב את מקומי, מבטיהם של הבנים אשר שופטים אותי רק בגלל סגנון לבושי החשוף מעביר בי חלחלה עמוקה אך את זה אי אפשר לשנות, אני כה מקנאה בנערות ה"חנוניות" שעליהן אני צוחקת צחוק מר, הן יכולות להיות מי שהן רוצות, להן אין סטיגמה, הן אינן צריכות לעשות רושם על אף אחד, הן יכולות להביע את דעתן ללא פחד, הן יכולות ללבוש מה שהן רוצות הרי לא משנה מה אנחנו נלגלג עליהן, גם אם הן מוצאות חן בעיניי אני לעולם לא אוכל לצאת לרגע מגדר הרגיל ולהחמיא להן, גם ככה הן לא יקבלו אותי, לא משנה מה אומר או אעשה כולם ייקחו זאת בעירבון מוגבל פרט לשפוטותי שיגידו "אמן" על כל מה שאומר,אני מרגישה כמו ציפור שיר בכלוב, אני מרגישה לבד בין כולם, רגשות לא באים כבר בחשבון, הדמעות ימרחו את האיפור אני מזכירה לעצמי, האיפור הוא המסכה שלי, ככל שיש יותר ממנו כך אני מוגנת יותר, אני רוצה לזעוק, לצרוח על כל העולם, לשנות את הכל, להתחיל לחפש לי חברות אמת, כאלו שאוכל לספר להן הכל, שאוכל לסמוך עליהן, להבין מי אני בזכותן, לספר להן על הסודות שלי ללא חשש שיגלו אותם, אני רוצה להשתנות! תנו לי הזדמנות! תנו לי צ´אנס ואני אעשה את זה! תנו לי סיכוי להיות אחרת! תוציאו אותי מן המעגל המקולל! תנו לי חופש! תנו לי לצרוח! לזעוק! לבכות! תנו לי! אני מתחננת, נשמתי נגמרת לאט לאט, אני רוצה להיות מישהי ולא רק קליפה ריקה, בבקשה! תנו לי, הניחו לי להשתנות...

ניסיתי לעשות בלי שלוש נקודות כל כך הרבה אבל עדיין לא הצלחתי לעשות את החלוקה לפסקאות,
מקווה שאהבתם ^-^

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

6. מי אני?

הבלבול אופף אותי מכל עברי...מי אני? מה אני? מדוע אני קיימת?...בעבר זהותי הייתה מגובשת יותר...ידעתי טוב מאוד מי אני בזכותם... אני הפרחה...זאתי שחשה ת´צמה מלכת העולם...אחת שחושבת שהכל מגיע לה...הנערה עם האף למעלה אך עם הראש בספר כמו שאמרו הבריות...כך הם קראו לי...הם חשפו אותי לאמת המקוללת...הם הראו לי מי אני בדרך הבוטה ביותר...בזכותם הבנתי הכל...הבנתי מי אני באמת...איני שונה...לא מגיע לי דבר...איני טובה מכם ואף איני שווה לכם...אני כמו העפר שמעופף בבריזה הקלילה...כמו חתולי הרחוב המשוטטים ללא כל הבנה בעולם הזה...כמו הצללים שמשתרכים אחריי בני האדם בשלווה הם הבהירו לי זאת טוב מאוד... הם לעולם לא ישקרו לי...הם יגידו לי את האמת הגסה לא משנה עד כמה יכאב לי ממנה בגלל סיבה אחת ויחידה...הם לא פועלים על פי אינטרסים...הם פועלים על פי החלטות של רגע...הם פועלים כדי שאראה מי אני...הם אינם רוצים בטובתי אך בבוטות שלהם הם מצליחים לחשוף אותי להכל...בגסות שבה הם מגוללים בפני את אישיותי הם מצליחים לקלוע...לחדור לליבי...כך חשבתי עד שאתם הגחתם לחיי...אתם הראתם לי צד אחר באישיותי...ניסיתם לפרוץ את החומות שלי...ניסיתם לשנות את דעותיי המוצקות...ניסיתם לעקור את הרוע מליבי...ניסיתם וניסיתם פעם אחר פעם...ניסיתם להשיב לידיי את התמימות הנכספת...ניסיתם לחשוף אותי אל "האמת" שאתם רואים...יצור מקסים כך קראתם לי...ניסיתם לגרום למילותיהם הכאובות להתנדף מליבי אך לא הבנתם דבר אחד...ממילותיהם המקוללות חומותיי נבנו...הזעם חישל אותי...הפך אותי ללא אנושית...לרובוט...נטולת רגשות בעליל...איני יכולה להשתנות...לא משנה מה תאמרו ליבי יישאר כך...אני דואגת לכך...אני מחזקת את הכאב בזיכרונותיי...אני בוחרת בדרך הזו...אני בוחרת למקד את כאבי...אני בוחרת ליצור את החומות...זוהי בחירתי...למעשה זו הייתה בחירתי...איני יודעת כבר...מילותיכם המהפנטות מתחילות לחדור מבעד לחומות...הרגשות הישנים מתחילים להציף את תודעתי לאט לאט...אני מנסה להגיח מבעד לצללים שאופפים את נשמתי...אני נאבקת אך איני יודעת במה...אני זועקת אך איני יודעת למי...אני מביטה מסביבי ומרגישה אבודה...איני יודעת דבר יותר...איפה אני? מי אני? מה אני עושה בעולם הזה? הקונפליקט בגופי מתחזק מיום ליום...הקונפליקט בין המוח שנשאר שבוי בידם והלב...שהולך שבי אחרי מילותיכם הרכות...אני מנסה לפייס...לסיים את הריב שמכאיב לי כמו קליעי אקדח שחודרים לגופי...אני מנסה לזעוק אך ללא הצלחה...קולי לא נשמע באפלה...אני תרה אחריי סימן חיים...אני מחפשת אדם אחד...שיעזור...שיתקן...שינסה להבין אך איני רואה דבר...קולות נשמעים מסביבי...קולותיכם מחפשים אותי...אני מנסה לצעוד לעברכם אך עם כל צעד שאני עושה קולה מהדהד בראשי ומונע ממני להתקדם...מחדיר לתוכי את האמת פעם אחר פעם..."היא סתם אחת שחשה את עצמה, סתם חושבת שמגיע לה הכל, אל תתייחסי אליה" היא אומרת בקולה הקר שצורם באוזני כמו רסיסי קרח דקים שנצמדים לליבי...אני אבודה...קרועה בין שני העולמות...במה לבחור? איזו יד לקחת? האם להישאר במקום הקר והמנוכר שהנני רגילה אליו או שמא אסמוך על מילותיכם כמו עיוורת? האם להתחיל מחדש את חיי או להישאר בין החומות? הבלבול עוטף אותי...הורג אותי מבפנים...המסכות מתהדקות על פניי...משדרות לעולם שאי בסדר ושזה "סתם משבר חולף" אך זה לא...אלו הרגשות שאופפים את חיי...אך ככה זה...זהו גורלי...להתבוסס בכאב הנצחי...להיכוות כל פעם מחדש...לדאוג שהעולם אינו יודע על כך...להיות חזקה...בשביל כולם...

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

7. מה שלא הורג אותך...

זה פגע בי...ריסק את ליבי...חתך את תמימותי לאלפי רסיסים אשר מתעופפים ברוח...הרחק מהישג ידי,
זה שינה אותי...עמעם את כל תחושותיי פרט לכאב האין סופי שמקיף אותי...זה פגע בנקודתי הרגישה...גרם לי לבכות...לזעוק...להתחנן לעזרה אך תחינותיי נשמעו רק באוזנייה הערלות,
היא הרסה אותי...החריבה את עולמי פעם אחר פעם...היא שברה את נשמת החרסינה הפגיעה שלי אשר הייתה חשופה מכל עברייה...מצפה בייסורים לכאב הבא,
עכשיו אני שונה...עכשיו נשמתי פלדה היא...מוקפת באלפי חומות הכאב אשר בניתי מדמי המורעל...הכאב הבל יתואר שהיא גורמת לי פוגע בחומות הללו אך הוא אינו פוגע בליבי השחור...ייסורי המצפון העזים אשר הרגשתי יום יום בעברי נעלמו כלא היו ואותם החליפו מסכות השתיקה הרבות אשר אני עונדת בבושה על פניי,
היא הרגה אותי מבפנים...כמו גנן שמוציא עשבים שוטים מן השורש...היא התייחסה אליי כמו אל מסטיק אשר נדבק לנעלה...שתיקתה צרמה באוזניי כמו מהלומות הקרב העזות ומבטה הקר הכאיב לי כמו אלפי רסיסי קרח שננעצים בבשרי,
היא שינתה אותי...עכשיו כאשר אני מביטה במראה איני רואה עוד את הילדה הקטנה שהייתי...איני רואה יותר את אותה הנערה שאהבתי כל כך... את הנערה הרגישה שכל טיפת רחמים שהיא סחטה נעמה לה כמו מקהלת מלאכים...איני כזאת יותר...אני סולדת מרחמיהם של אנשים...איני אוהבת יותר את מעשיי כמו שאהבתי פעם...איני תמימה...איני פגיעה...איני כזאת...או שאולי גם זאת היא מסכה? אולי כל השנאה שטמונה בליבי...כל הכאב האם גם זאת מסכה? האם זאת היא דרך מעוותת לסחוט מאנשים רחמים כלפיי? האם אני...שחשבתי שאני שונה מהם...האם גם אני חיית אדם? האם איני השתנתי כלל? מדוע אני משלה את עצמי ואומרת שאני שונה? מדוע אני אומרת שאיני מצייתת לנורמה המקוללת? מדוע? כה קל לזרות מילים באוויר אך כאשר מגיע רגע האמת אני מתנהגת בדיוק כמותם...איני יותר ממסכה אחת גדולה של שקרים...אני משלה את עצמי אם אני חושבת שאני טהורה...אני משלה את עצמי אם אני חושבת שאני טובה יותר מכם...כל חיי מסכה אחת גדולה הם...מסכת השקרים והאשליות...אולי יבוא יום שבו אפרוץ את החומות...אולי יבוא יום שבו אוכל להתעלם מהשקרים...אולי יבוא יום שבו אני לא אחשוב שאני רק "בסדר" או "בסך הכל אני"...אולי יבוא יום שבו כאשר אומר משהו אני אתכוון אליו במאת האחוזים...אולי יבוא יום שבו אפסיק לשקר לכולם...אולי יבוא יום שבו אוכל להיות אני, בלי לדפוק חשבון לאף אחד...אולי יבוא יום...אך בינתיים איני יכולה להרשות לעצמי לעשות זאת...בינתיים איאלץ לחכות...בינתיים אני אחכה בכלוב הקטן שלי עד ליום שבו אוכל לצאת לחופשי...

אז אממממ זהו :) מקווה שאהבתם! ואם זה עצוב מדיי סליחה...אבל אני לא יכולה לשנות כי עשיתי כאן רק מונולוג...לא דיאלוג אז אני לא יכולה להוסיף אופטימיות או משהו כזה...אז אם בא לכם תגיבו ותגידו לי מה אתם חושבים

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

8. הסיכוי לאהוב

הבטתי בך...עמוק בתוך עינייך החומות כאדמה הקשה מתחת לרגלינו המדממות...כאב לי כל כך, לא בגלל הפצעים אשר פילחו את בשרי הרך...כאב לי בגללך,
הורדתי את מבטי אל כיוון החור אשר נוצר בבטנך וכיסה את רגליי בדם סמיך ואדמדם אשר גלש וצנח על הקרקע,
אתה הרמת בקושי את ידך המדממת וסובבת במאמץ את ראשי בחזרה אל עינייך המהפנטות
"ל...ל...למה עשית את זה? למה הגנת עליי כך? זה היה ממוען אליי..." שאלתי אותך בטון חנוק מן הדמעות אשר הצטברו בעיניי,
אתה שתקת וסימנתי לי בגניחה חרישית לקרב את ראשך לכיווני...הרמתי את ראשך...המרחק בינינו היה רק סנטימטרים ספורים בלבד,
הסמקתי קלות...מזמן לא הרגשתי את נשימותיך הרכות קרוב כל כך לפניי...מזמן לא הבטתי כל כך עמוק בעינייך המהפנטות...מזמן לא הראיתי רגשות כלפיי מישהו,
אתה התקרבת אליי יותר... הרגשתי איך ליבי מקפץ באוויר ומקשה על נשימתי החלושה...המרחק בינינו היה מועט כל כך עד ששמעתי את פעימות ליבך החלושות...שנינו ידענו כבר מה עתיד לקרות...שכל שנייה חשובה...שכל רגע מבוזבז יכול לעלות לנו אך בכל זאת לקחת את הזמן,
תפסתי בחוזקה בעורפך והצמדתי את ראשך לשלי...שפתייך העדינות הוטחו בשלי בחוזקה...התשוקה בערה בין שנינו...מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן...פקחתי את עיניי והבטתי בפנייך...זיק של אושר עבר בעינייך הגדולות בעוד שפתייך רוטטות מהתרגשות,
הרחקתי מעט את ראשך משלי והשכבתי אותך בחזרה על הקרע,
"עשיתי זאת כי לא רציתי שתיפגעי..."אמרת וגנחת חלושות "ג´ולייט...אני אוהב אותך...אינך מבינה עד כמה אך איני יכול לראות אותך סובלת כך...המשיכי הלאה...תשכחי אותי...תמצאי אהבה חדשה...תלכי אחריי החלומות שלך...תבני משפחה...עשי את כל מה שרצית אך בגללי לא יכולת...תבני חיים נורמאלים...פשוט תישארי מאושרת, בשבילי" אמרת ועצמת את עינייך... הרגשתי שאיבדת את נשימותיך,
לחצתי על העורק הראשי והרגשתי איך דופק ליבך דועך עד שגם הוא נעלם,
הדמעות עלו בעיניי והחלו לטפטף על בגדייך המגואלים בדמינו...מה אעשה בלעדייך? מי יהיה לי למשענת? מי יוכל לעזור לי? לשמוע את זעקותיי החלושות? עם מי עוד אוכל לדבר? לשתף? לחלוק את הרגשות העזים שהרגשתי כלפייך? מה עוד אוכל לעשות?
"למה?!" זעקתי את השמיים והבטתי שוב בפנייך...חיוכך החם ניבט אליי מפנייך אשר נהיו קרות יותר משניה לשנייה...
"גם אני אוהבת אותך..." אמרתי וליטפתי את פנייך בעוד הדמעות ממשיכות לזרום...

אז אמממממממ זהו :) מקווה שאהבתם
וכן הלוחשת לספרים הקשבתי לעצתך והוספתי את השורה...מקווה שזה המתיק את הכאב :)

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים