“הפעם הראשונה שהתביישתי בגוף שלי הייתה בכיתה ו', כנראה. האביב הגיע ואיתו גל חום, ואני הגעתי לבית הספר במכנסיים קצרים. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את שאר הבנות יושבות ביחד ומדברות על תהליך הסרת השיער הכואב שנאלצו לעבור, תוך ליטוף רגליהן החלקות. אני והרגליים השעירות שלי הרגשנו לא שייכות, והייתי המוזרה והשונה-אפילו יותר מתמיד (להעדיף להישאר בכיתה בהפסקות ולקרוא לא עוזר לילדים לחבב אותך).
זה לא נגמר שם. אחר כך הגיעה מריטת הגבות והשפם ואופנות שונות ומשונות כמו צמידים זוהרים, שרשראות שפם ומגפיים אוסטרליים (אני גאה לומר שלא נסחפתי לאף אחת מהאופנות האלה, אבל זה רק גרם לי להרגיש יותר מוזרה ו"לא בסדר"). תמיד ליוותה אותי ההרגשה שאני צריכה להתחקות אחר השיגעונות שהעולם ממציא, להתאים את עצמי לחברה. ואם לא? אז אוי ואבוי. להיות שונה? זה לא יפה, זה לא נאה וככה לא עושים בכלל.
גידלתי לעצמי עמוד שדרה לעניינים האלה רק לפני שבועות אחדים. ההבנה על מה שהדברים האלה עושים, על מחיקת האינדבדואליזם ו"פס הייצור" הגיעה מזמן, אך רק לפני זמן קצר היה לי האומץ לעמוד נגד זה. נגד הזרם.
אז כן. עכשיו כבר לא אכפת לי ללכת לבית הספר עם סנדלי שורש (לא ממש אופנתיים אבל נוחים להדהים), ללכת לבריכה עם בגד ים שלם (ביקיני זו המצאה מזעזעת) או להסתובב בלי איפור. אבל ההרגשה הזאת שאני לא בסדר, השפיטה התמידית מהסביבה תמיד נמצאת שם- בצורה מודעת ובצורה בלתי מודעת.
לפעמים אני רוצה לקום ולומר לכל השופטים "מה בכלל אכפת לכם? לחברה אין מקום לומר לי מה לעשות. זוהי הבחירה שלי, ולכם אין זכות להגיד לי מה להחליט"- לשים מראה מול הפרצוף שלהם, כדי שיבינו שיש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לדחוף את אפם הגדול שלא כדרך הטבע לעניינים של אחרים.

הספר הזה הוא מראה. מראה הומוריסטית, פארודית ומדויקת של החברה שבה אנחנו חיים. בעולם של הספר קיים תאגיד האחראי על הכל- מתוכניות הטלוויזיה לפרסומות למוצרי הטיפוח ולבגדים. התאגיד מממן תחרות יופי "נערות החלום-עשרה" שמתחרותיה הן נערות צעירות וברוכות בכישרונות ובתחביבים- החל מהכנת תבשילים הודיים מסורתיים עד לידע נרחב בבוטניקה, אופרה ודיקלום שמות של מדינות, וכל זאת תוך צעידה על מסלול הדוגמנות. אותן נערות מוכשרות הן גם חסרות מזל- הרי שטיסתן מתרסקת על אי בודד ורק מעטות שורדות (וללא פצירה לציפורניים- דמיינו את האימה).

הספר לא רק הומוריסטי וקליל, הוא נוגע מההתחלה שלו לנושאים רגישים כמו טרנסג'נדרים, פמיניזם, החפצה ומיניות. הכתיבה שטחית וחסרת עומק ותיאורים (האם שוב כדי לסמל את השטחיות שבתחרויות היופי?) והקריאה מהירה מאוד, ולמרות העובי של הספר אפשר לסיים אותו בימים ספורים. הפסקת פרסומות כל כמה פרקים, שידורים חיים ודפים שהמתחרות מילאו בפרטים אישיים מוסיפים רקע לעלילה ועוזרים לגרום לה להיראות אמינה יותר.

-ספוילרים לסוף הספר-
הסוף כאילו לקוח מתוך סרט ריגול/פעולה לבני הנעורים, סוף מגוחך ומופרך לחלוטין מפני שהכל מסתדר איכשהו על הצד הטוב ביותר. אני מאמינה שזה ככה בשביל להגביר את ההחצנה, ואולי בשביל לצחוק על כך שיש באמת סרטים כאלה..
-סוף ספוילרים-

מומלץ למי שעבר את גיל 16 (הסימון על הכריכה מוצדק). אולי יש אנשים שאחרי שיקראו את הספר יחשבו פתאום שזה לא כל כך חשוב מיהו שחקן השנה, שעור פנים חלק לא באמת ישפיע להם כל כך הרבה על החיים ושבכך שהם מתעסקים רק בחיצוניות ומאמינים למה שמנסים למכור להם- הם עושים מעצמם בדיחה אחת גדולה.”

“* אני כותבת את הביקורת כהשלמה לחוות הדעת הקצרצרות. דעתי היא שאם צלחתי את זה בשמה של סאטירה - ניחא. לא ספר גרוע. לא, סליחה: ספר פארודיה ברור מאליו, וכפרודיה - אפשר לקרוא.

עולם מקביל (האמנם?) בו מכלול עולם הפרסום, החסויות, תכניות הטלוויזיה, מוצרי הטיפוח, ליין בגדי הים, 'מסיר השפמים לאישה' ועוד כהנה וכהנה מופקים על ידי "התאגיד". ארה"ב. חמישים מלכות יופי מתחרות 'נערת היופי-עשרה' מתרסקות על אי בודד. לצד הסיפור ההרפתקני של גילוי עצמי (הפעם לא פיהקתי משעמום אחרי סאגות רוויות קלישאות) והישרדות בצורה לא קונוונציונלית, נחשף סיפור קונספירטיבי-משהו הכולל את "התאגיד" המוזכר לשמצה, רודן מארץ זרה (פארודיה נפלאה על קים ג'ונג און, למותר לציין) וספונסרית של תחרות מלכת היופי שמתיימרת להפוך לנשיאת ארה"ב. מתובל בהומור ורוח טובה.

מתוך הערות שכתבתי לעצמי תוך כדי הקריאה:
"בקושי שעתיים לתוך הספר וכבר בעמוד 140. זהו ספר קריא במיוחד, הכתיבה קלילה וזורמת באופן שקשה לעצור. הסכר שבונים בי רעב, צמא, חוסר שינה, השעה, התנוחה הלא נוחה - קורס ככל שמתרחקים מפתח הדבר. אחרי כל הפסקה מרגיזה שמאלצת להניח את הספר וקוטעת את שטף הקריאה (למשל, הצורך לרדת מהאוטובוס כמה תחנות אחרי הבית), הוא שב ונפתח תוך דקות ספורות וכשמתחילים - אי אפשר להפסיק, אפילו לא אם הפרק נגמר ולכאורה יש הזדמנות לאתנחתא, כי הפרק הבא ממש מול העיניים."

"כבר בהתחלה, ישנה התמודדות עם מספר נושאים רגישים ודי בעייתיים, למשל טרנסג'נדרים. באופן אישי, אינני נמנית על התומכים המוצהרים- כל אחד נולד בצורה מסוימת וראוי שיישאר כך. שינוי הגוף בצורה כל כך דרסטית ומנוגדת לטבע היא לחלוטין שגויה, כי היא פסיבית, פרובוקטיבית במשמעות הנמוכה ביותר של המילה."

"בסקירה קצרה על עברן של מלכות היופי, מסתבר שהמועמדת המובילה, מיס טקסס (הא! החפצה נהדרת ושיוכן למדינה עד כדי מצב שמתוך שתים עשרה שורדות, חלקן נשארות חסרות שם, אפילו במעמקי שיחות הבנות שלהן), לצד מועמדות אחרות, זכתה במלגות שונות לאוניברסיטה, ולחלקן יש רשימה בלתי נגמרת של תחומי עניין - בוטניקה, אופרה, ביולוגיה, עיצוב בקתות ובניית מערכות השקייה מאין ומאפס: זה פשוט ראוי להערצה ומבחינתי, חוצה את כל הפרמטרים המגדירים "חוכמה" כיום. האם אלו-אלו מלכות היופי (שחלקן מאד, מאד מטופשות וחלקן מתגלות כמאד מאד לא) עליהן אני קוראת? מי ידע? אני משערת שזה הרעיון של הסאטירה. ליבה בריי בהחלט בלבלה אותי בדרכי להבין כמה מפוכח וחכם הספר הזה מתחת לפני השטח."

"הבנות מנהלות דיון פמיניסטי מלהיב! נהדר! ואפילו לא במונחים תיאורטיים בסגנון shove-my-ideology-down-your-throat של אדם שהרגע קרא את הערך המתאים באנציקלופדיה - אלא דיון ער בפנים היישומים של התיאוריה הפמיניסטית. אפשר ממחטה, עלמתי המהממת?"

"מעט אחרי אמצע הספר אני מגלה את פשר ההערה המלווה "16+". סצנות מיניות בדרך, לידיעת הקוראת התמימה. בשלב זה של הספר, באופן כללי, הרגשתי שקצת איבדתי בו אחיזה למרבה הפליאה, אך כעבור פרק או שניים (אגב, הם ממש קצרים - 6 עד 9 עמודים - מה שמאפשר לבלוע את הספר העבה הזה אפילו ביום) הסירה יצאה מנמל השעמום שעגנה בו ושבה לים הפתוח והפרוע, על כל אפשרויותיו".

"הייתכן ותפקידם של הפיראטים בסיפור, הגברים הראשונים - ונוטפי הנעורים והחיות, בלשון המעטה - שהנערות פוגשות אחרי שבועות על האי - הוא בעצם לבדוק אם הרעיונות בהן השתעשעו הנערות במחצית הראשונה של הסיפור אכן ייושמו: האם הבנות תעמודנה במילתן או תיכשלנה בנוכחות חבורת השחקנים יפי התואר? ובכך נשאלת השאלה, האם פמיניזם הוא רק לנשים? כשהן חוברות לפיראטים ומציגות שאלות, מתברר להן שלא: גם הם פמיניסטיים. בכוונה אני משתמשת בנטיות של המילה 'פמיניזם' - אף כי למיטב זכרוני היא מוזכרת בספר פעם אחת, אולי פעמיים, בלבד ולאחר מכן מדובר בה בעקיפין, וגם אז לא ממש בה, per se - כדי להמחיש את ההרגשה הכללית, אך כי הסיפור הרבה יותר מפורט, מן הסתם."

"ראוי לציין בין היתר, שהבטיחו לעצמן להפסיק להתנצל על כל שטות, להפסיק להתנצל, גם אם כחלק מצורת ביטוי, על הבעת דעתן: "תסלחו לי, אבל אני חושבת ש...", למשל".
שימו לב: https://www.youtube.com/watch?v=rzL-vdQ3ObA

"כבכל סאטירה/ספר נעורים/סיטקום אמריקני, כולנו חייבים את האתנחתא הקומית שלנו. בספר הזה היא מגיעה בדיוק במינון הנכון. אני כבר לא מתרשמת מהם יותר מדי, אבל אהבתי רגע אחד קלאסי שכבר הפך לקלישאה צפויה מראש, אך בהחלט הוציאה מפי גיחוך הפעם, באופן בלתי מוסר: אותה טיילור, מיס טקסס, האוחזרת בגאווה בחגורות שחורות בכל אמנות לחימה שהגיעה לארה"ב, הורגת שני גברים (למען הסדר הטוב אומַר שבצדק הדבר נעשה). שתי דקות מאוחר יותר 'אוי, שברתי ציפורן!' לא הכי מתוחכם או מקורי, אני יודעת, אבל אני בהחלט נהנית מכל רגע!"

"סליחה כנה שלוחה לכל הקוראים הסנובים, זהו ספר מעולה. כלומר, יש בו הפסקת פרסומות! פרסומת ספציפית אחת התחבבה עליי - הפרסומת לתחבושות מקסי. מעולם לא חשבתי שאשתמש במילים שאמורות כביכול להיות מוזכרות אך בלחישה בשיחות חשאיות בתאי שירותים נידחים, כמו 'תחבושות,'טמפונים', 'מחזור' - שאנחנו מסתירים בביטוי הנונשלטי "Time of the Month". לטעמי, זה קצת מטופש מצידנו. אנחנו הרוב, לפחות המספרי. בכל מקום בעולם, בכל מדינה. האם איננו אמורות להיות מסוגלות לבטא את המילים האלה בטון שיחה נורמלי וענייני, ואז מה אם מישהו מאזין?"

"לאורך הקריאה, תגלו חיש מהר כי אלמנטים רבים שזורים בו מהחיים המודרניים - שמנוהלים, איך לא, ע"י תרבות הסלבריטאים המחליאה שלנו, שקמה במקור מתוך תעשיית הבידור, ובמיוחד הסרטים. ב'מלכות יופי' בהחלט נמזג מעין שילוב - שהוכח בדיעבד כמאד נכון ביחס לקצב ולמסר של ליבה בריי - של, למשל, 'איזו מן שוטרת' (לא ממש, אבל יש רגעים שקשה לא לחשוב על הסרט), 'בעל זבוב' - ולו בזכות ההתרסקות על האי הבודד, ושמעתי גם על השוואות לסדרת הטלוויזיה 'רוק 30'. כמו בכל הסרטים הממוצעים, שיא האקשן ממוקם בסוף: פסגת קרב בחמש חזיתות, יאכטה וספינת שודדים של תכנית טלוויזיה בכבלים כחיל ים, ושלושה כוחות לוחמים, אם שניים לא הספיקו: מלכות יופי וידידיהן, חיילי רפובליקת צ'צ'ה ואנשי "התאגיד" לובשי החולצות השחורות. מטפורה מסחררת לאנשים הקטנים המתדפקים על דלת הממשלה בקלשונים ולפידים בוערים, שנלחמת בשדים משלה בדמות אויבים מדיניים? לא ממש. אבל עדיין נחמד."


* סאטירה: יצירה ספרותית שנועדה לשים דבר מה ללעג.
אם מצאתן את הספר שטחי וגרוע מעבר לכל דמיון, הרי שהסאטירה הפמיניסטית שלנו קלעה למטרה: לצייר את פני החברה למול הקוראים, השייכים לחברה, להלעיג את עצמם בפני עצמם - כדמויות צללים שאיש לא יזכור וצרכו טלוויזיה ומכשירי טיפוח בכמויות מפחידות. ואם אינכם שייכים לחברה, היזהרו: אתם בג'ונגל, הרחק מכל ההטבות והמותרות לכאורה ש שהקונפורמיזם וההליכה בתלם המובנת מאליה של כולנו - בדמות "התאגיד" הפיקטיבי - מעניקה, וסופכם לאבד את שפיותכם. אמנם לא רוחנית - משמע, כנראה שתישארו נורמלים לגמרי, אך קו המחשבה כאן, ב"עולם האמתי" - המכור לפאפארצי ובו אחת השאלות הראשונות שעולה על הפרק כשפוגשים אדם חדש היא 'אז מי השחקנית האהובה עליך?' - יסתכל עליכם כעל מטורפים שהעזו לפרוץ את הגבולות, וכפי שביאליק כתב, בניגוד מוחלט, העזו לחתור "תחת מוסדות הארץ הנמקים", עליהם אנו מבססים את קיומנו, הדל מכל בחינה.”

“התחלתי לקרוא את הספר בתור עבודה תחקירית במגדר לגבי ילדות הרוצות להצליח בחיים על ידי הופעתן החיצונית בלבד.
ספר שבעיני רוחי ניראה משעמם הפתיע לטובה. הספר הראה צד שונה של מתמודדת טקס מלכת היופי הבאה, שחלקן מתמודדות עקב לחץ וציפיות של הסובבים אותן שדוחפים אותן מגיל קטן להיתאפר ללכת על עקבים ובקיצר להיראות כמו בובה קטנה שאת שנותיה הראשונות מבזבזת על תהילה ולא על משחקי כדור וחול מעציב.מה שמצער בסיפור הוא שהן היו צריכות לחזור הביתה כל אחת המתמודדות באה עם כישרון שכאשר איחדו אותם יצר את השורד המושלם.
ספר בעל תובנות של אל תסתכל בקנקן אלה על מה יש בתוכו.ספר המעצים את הנשיות ואף צוחק עליה .”

“תאמת בהתחלה לא הכי אהבתי את הספר. הוא היה קצת דפוק והכתיבה שלו נורא עיצבנה אותי. לוקח קצת זמן להבין את הכתיבה שלו ואיך שזה קופץ מדבר לדבר. אבל בערך אחריי האמצע, הוא מתחיל להיות נורא מעניין. מותח הוא לא. אבל ככה בהחלט ספר נורא נחמד.”