"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחר

ספר מהפך קרביים.
האבא של הסיפור הקצר הפוסט מודרניסטי. מקור השראה וחיקוי (עיין ערך אתגר קרת). בקיצור, <mark>ריימונד קארבר</mark> והפעם, גירסת הבמאי.

בתחום הקולנוע מקובל, בשנים האחרונות לפחות, להוציא שוב בגרסאות די. וי.די. מושקעות את גירסת הבמאי לסרט, ללא כל החיתוכים, השינויים והתוספות שדרשו אולפנים ומפיקים תאבי בצע שעוותו את החזון האמנותי האמיתי של הבמאי. (אני ממליצה על בלייד ראנר המופתי בגרסת הבמאי). בעולם

מבחינתי, הספר הזה מושלם גם לולא היו בו דפים בין הכריכות.
מספר שורות מהכריכה האחורית ישכנעו כל בר דעת בהגיון הצרוף של להסתובב עם הספר הזה כפק"ל בכל מקום אליו אני הולך:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.
שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות
הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה
הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה לארץ מולדתו"...

וכן, רוב הספר הוא כזה. אני לא יודע אם לקר

17 סיפורים קצרים, ריאליסטיים עד כאב וכתובים ביד אמן... מי שזו כוס הוויסקי שלו ייהנה מאד מ"מתחילים" (Beginners) של <mark>ריימונד קארבר</mark>. חלק מהסיפורים שולבו בסרטו המופתי של רוברט אלטמן Short Cuts ("תמונות קצרות") שהתבסס כולו על כתביו של קארבר.
לא תמצאו בסיפורים את ניו-יורק התוססת או לוס-אנג'לס הנוצצת, אין סוכני-על, עוכרי דין מתוחכמים, עשירים מופלגים, דרמות גדולות מהחיים והאפי-אנד... מה יש? יש אנשים פשוטי

בקצרה - איזו תחושת פספוס יש לי לאחר שקראתי את הספר הזה.
<mark>ריימונד קארבר</mark> מקבל תשבחות רבות כאחד הסופרים המצטיינים באמנות הסיפור הקצר, המבקרים שלו מהללים את הפשטות, המינימליזם והדמויות שהוא בורא. משווים אותו לא אחת להמינגווי בסגנון שלו. הגעתי לספר עם המון ציפיות (אני מת על המינגווי) וכ״כ התאכזבתי.
הספר הזה הוא אסופה של סיפורים קצרים שכולם עוסקים באדם הפשוט שמתפכח מהחלום האמריקני החל מאובדן עבודה, דר

קובץ זה מציג לקורא מבחר מסיפוריו המוקדמים של <mark>ריימונד קארבר</mark> בתרגומו (המעולה, כרגיל) של משה רון. העובדה שרוברט אלטמן השתמש בחמישה מהסיפורים כבסיס לסרטו "תמונות קצרות" אינה מפתיעה כלל. קארבר כותב בשפה "קולנועית" רזה ותמציתית, ממעט בתיאורי סביבה ונוף (פרט למקרים בודדים) ואינו מרבה לעסוק בניתוח פסיכולוגי מדוקדק של הדמויות ובניסיון להבין את מניעיהן הנסתרים. העלילה נפרשת בפני הקורא באמצעות שורה של דיאלוג

לא יודע למה ואיך, אבל מאז ומתמיד, סוגת הסיפורים הקצרים לא עשתה לי את זה ולא משכה אותי אליה. תמיד העדפתי את הרומנים המלאים (ואין באמירתי זאת לומר שהסיפורים הקצרים הם זניחים לעומת הרומנים). לבלות יותר עם הגיבורים, להתגורר יותר זמן באותו עולם וכו', זה מה שאני מחפש, וזה מה שכן מושך אותי. אבל, מן הסתם, כמו בכל דבר, ישנם היוצאים מן הכלל, שבראשם עומד <mark>ריימונד קארבר</mark>, ובעיקר קובץ הסיפורים שלו "על מה אנחנו מ

מי אני שאכתוב סקירה על סיפוריו של <mark>ריימונד קארבר</mark>, מאסטר הסיפורים הקצרים האמריקאי? אני סתם אדם, וזה בדיוק מה שצריך להיות בשביל לדבר על <mark>ריימונד קארבר</mark> ובשביל להבין אותו. נכון, הוא מאוד אהוד על המבקרים ועל המורים לספרות, סיפוריו האיטיים והקודרים נדמים לעיתים כאילו מחביאים מאחוריהם סימבוליקה כבדה וממסדית, אבל ביננו – <mark>ריימונד קארבר</mark> הוא גבר פשוט, מהסוג שקדם לשלב הג'נטלמני בשרשרת האבולוציה, גבר שחי את החיי

אז זהו <mark>ריימונד קארבר</mark> הנהדר, שידוע בעיקר בזכות סיפוריו המדויקים. הכרתי אותו בעקבות בחור שיקר מאוד לליבי, ונחשפתי לראשונה לספרו "דבר קטן וטוב". הסיפורים שלו משאירים אותך עם טעם חמוץ מתוק בפה בסופם, ועושים חשק לחזור אליהם כשתוקפת אותך תחושה משונה של צורך בשייכות למקום כלשהו. כמוהם גם שיריו. היום פתחתי את הספר אחרי המון זמן שלא עלעלתי בו, ואני חושבת שהדבר העיקרי שכבש אותי שם- היא העובדה שהוא יודע כל כ