“אין לי מרפסת בבית ולמרות שאני גר בקומה ראשונה אני מעדיף להישאר ולעשן בחדרי בעמידה כשאני משקיף מהחלון החוצה. אין הרבה מה לראות או על מה להסתכל, יש עץ אחד, לרוב אני מביט בעננים ובצורותיהם השונות והיפות בשעה שקרני השמש חודרות אותם ומשלימות את המראה השמיימי, או בלילה, אותו סיפור רק עם ירח, לפעמים מלא ולפעמים רק חצי. בכל פעם בה אני פותח חלון, עומד משקיף ומעשן, עומדות להן על כבלי החשמל, שחותכים ומפצלים”

“* לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך”

“את הפחדים "הרשמיים" אנחנו חושפים לעין כל: מלחמה! מחלה קשה! פיטורים ואבדן הכנסה! - כל אלה שייכים לקונסנזוס הפחדים: אנחנו יודעים שכולם מפחדים מהם, וזה כמעט מרגיע לפחד מהם גם. באשר לפחדים הכמוסים, האישיים, אלה שאנחנו פוחדים אפילו להכיר אותם בעצמנו - הם מדירים שינה מעינינו, גורמים לנו למצברוח עכור, אחראים לחלק מהתוכניות היותר הזויות שלנו, ונדחקים בכוח עמוק למרתף. בא פטריק זיסקינד וחושף לעינינו חלק מהפ”

“קורה לעתים רחוקות שאפשר להגדיר ספר בשתי הגדרות הפוכות ולדייק. הספר הזה מקסים ואפל. "מקסים" מתפרש בעיני כמשהו מואר, ברור, חינני, שאפשר לתקשר איתו בקלות, ו"אפל" הוא משהו המסתיר סודות, לא ברור, מטריד וחסר אור. הספר הזה הוא עבורי שתי ההגדרות באותה מידה. הסיפור הוא של ילד המתבגר בכפר קטן בגרמניה: הוא מספר בכנות שובת לב על עצמו ועל חוויותיו: איך למד לרכוב על אופנים (שימו לב! יופי של תאור!) כדי שיהיה”

“אין לי מרפסת בבית ולמרות שאני גר בקומה ראשונה אני מעדיף להישאר ולעשן בחדרי בעמידה כשאני משקיף מהחלון החוצה. אין הרבה מה לראות או על מה להסתכל, יש עץ אחד, לרוב אני מביט בעננים ובצורותיהם השונות והיפות בשעה שקרני השמש חודרות אותם ומשלימות את המראה השמיימי, או בלילה, אותו סיפור רק עם ירח, לפעמים מלא ולפעמים רק חצי. בכל פעם בה אני פותח חלון, עומד משקיף ומעשן, עומדות להן על כבלי החשמל, שחותכים ומפצלים”

“* לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך”

“את הפחדים "הרשמיים" אנחנו חושפים לעין כל: מלחמה! מחלה קשה! פיטורים ואבדן הכנסה! - כל אלה שייכים לקונסנזוס הפחדים: אנחנו יודעים שכולם מפחדים מהם, וזה כמעט מרגיע לפחד מהם גם. באשר לפחדים הכמוסים, האישיים, אלה שאנחנו פוחדים אפילו להכיר אותם בעצמנו - הם מדירים שינה מעינינו, גורמים לנו למצברוח עכור, אחראים לחלק מהתוכניות היותר הזויות שלנו, ונדחקים בכוח עמוק למרתף. בא פטריק זיסקינד וחושף לעינינו חלק מהפ”

“קורה לעתים רחוקות שאפשר להגדיר ספר בשתי הגדרות הפוכות ולדייק. הספר הזה מקסים ואפל. "מקסים" מתפרש בעיני כמשהו מואר, ברור, חינני, שאפשר לתקשר איתו בקלות, ו"אפל" הוא משהו המסתיר סודות, לא ברור, מטריד וחסר אור. הספר הזה הוא עבורי שתי ההגדרות באותה מידה. הסיפור הוא של ילד המתבגר בכפר קטן בגרמניה: הוא מספר בכנות שובת לב על עצמו ועל חוויותיו: איך למד לרכוב על אופנים (שימו לב! יופי של תאור!) כדי שיהיה”