1. הים

טוב חברה, הייתי היום בים והשראה נכנסה לי... כמה שהים מדהים!


ויש לו טעם.
טעם מלוח כזה, ממש כמו של ים.
ויש לו ריח.
ריח מלוח וחמוץ כזה, ממש כמו של הים.
ויש לו אוויר מיוחד, אוורירי, ספוג שמיים תכולים ללא רבב ושמש מסנוורת בזווית העין.
זה טעם החופש, ריח החופש נמהל ברוח הקלילה. ואני עוצמת את עיניי, מרגישה את קרני השמש מלטפות את פני. יריבות עצומה יש ביני לבין השמש, אך בשביל אוויר החופש והצבע המתהווה על עורי, ככל שנוקפות השעות, אני מסכימה להפסקת היריבות לזמן בלתי מוגבל.
והרעש, גלים מלאי קצף מתנפצים אל החולות הזהובים, מנסים להשיג אחד את חברו ביתר שאת.
אני שוכבת על סדין מהוהה ועוצמת את עיניי. מאחורי עפעפיי העצומים, אור השמש הבהיר שוטף אותי, פעמים האור מסנוור, אך מיד אני מצלה על עיניי באמצעות ידי.
האוויר ספוג המלח והלחות, מקרזלים את שערי הארוך בצורות עגלגלות ומתולתלות.
לאחר מכן, כשהשמש הצהובה שוקעת וכמעט נוגעת בתכול הים, אני אוספת את חפציי והולכת הביתה.
רק למחרת אני רואה מאת הגוונים החדשים שנוספים לשערי - הודות למיץ הלימון -ולצבע חדש וכהה יותר בעורי.
אל תדאג ים יקר, מחר אשוב אליך.

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

2. הם היו פה

הם היו פה, ממש עכשיו, ממש הרגע. שני אחיי הקטנים - נפתלי וגיל עד ואחי הגדול אייל. הם היו פה, קרובים, נושמים, חיים ויפים כל כך.
אבל עכשיו הם אינם, הם חסרים לי ואני מתגעגעת אליהם. לחיוניות שהייתה להם, לחיים שיכלו להיות להם, לכל הדורות והצאצאים שיכלו להקים אך נגדעו באיבם.
הם היו שלושת אחיי. והם היו ממש פה. קרובים, נושמים. חיים.
הם היו בעולם הזה, בגופם הגשמי והפיזי, נושמים וקרובים, חיים את חייהם במנות של אושר וצחוק.
צחוקם עדיין מצטלצל מקצה העולם ועד קצהו, חיוכם עדיין מרפרף בגבול.
הם היו פה.
שלושת אחיי. נפתלי, גיל-עד ואייל אחי הגדול.
עכשיו הם לא פה. קבורים ביחד, צמודים זה לזה במותם, אלו שאיחדו את עמ''י בצורה מיוחדת כל כך, אלו שנרצחו על סמך היותם יהודים!
ועכשיו אני בוכה.
בכי שלא יגמר לעולם ותמיד יהדהד בקירות ליבי.
בכי על חייהם שהיו ועל מותם העכשווי, האכזרי. בכי עצום ומטלטל נשמות. בכי שצורח וזועק את עצמו.
אני רוצה אותם כאן, את שלושת אחיי.
הם היו פה.
אבל עכשיו כבר לא.
הם מתחת לאדמה, גופותיהם קבורות בקדושה של יהודים שנהרגו על קידוש השם.
תמיד אחשוב עליהם. שלושת האחים שהיו לי.

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

3. שיר קטנטן :)

עשיתי היום סדר וזרקתי את כל המחברות מהלימודים (תאמינו לי - תענוג גדול!) ומצאתי את השיר הבא.
כתבתי אותו בשנה שעברה באמצע שיעור תחביר מתסכל:

שיעור תחביר -
מי יקח אותי לרוץ בשדות
כשהרוח ממלאת את אוזניי
ומוחי חסר כל מחשבות.
מי יקח אותי לבחוץ
להרגיש את האוויר, לרוץ
מחוץ לשיעור
הלא-ברור
בתחביר.
הוי תחביר, אתה מלא כללים למכביר
אך לא מובן
כלל וכלל.
כל כך קשה לזכור אותך
עדיף לי כבר מתמטיקה
ויושבת פה בתסכול מר,
אולי הכול יסתדר מחר
ונקום,
לעולם חדש ללא כללי הדקדוק!
ובינתיים, כותבת שיר לא חשוב
ולשיעור המרגיז כדאי לשוב...
נתראה במבחן!
:)

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

4. נשמה

יש בי נשמה, אני יודעת. היא מרפרפת בתוכי בבקרים ושוקטת בלילות.
לפעמים אני לא זזה, מכסה את אוזניי בכריות עבות ומנסה להקשיב לפעימות הלב של הנשמה שבי, מנסה להקשיב לקולות תוכי. פעמים שהם ממהרים, דופקים ומשתוללים. ופעמים שוקטים, פועמים בקצב איטי, בקצב של החיים שלי.
ליבי רחב, עולה על גדותיו. נשמתי יפה, ברה וזכה. איני רוצה בדבר אשר יכתימה.
אני אוהבת אותה.
את הנשמה שבי.
היא אינה מדברת, כיוון שאין לה שפה ואותיות כלל. אבל היא יודעת להקשיב לי באוזניים אשר כרויות תמיד.
היא לוחשת, לא בשפה בת מילים וצורת אותיות, אלא כלחישת הרוח. נעימה, איטית ופעמים - גם פורעת את שערות ראשי.
אני מחוברת אליה בצורה שאינני מסוגלת לתאר, היא מחוברת אלי. סימן ההיכר מיום היוולדי. היא תישאר לצידי בעיתות צרה ואבל כבעת שמחה והרווחה - עד ליום מותי.
אז תעלה היא באוצרותיה הרוחניים אשר השכלתי ליישם לה בימי חיי, עד לכיסא כבודו.
לכל אחד יש נשמה בתוכו.
ולכל אחד יש האוזן הפנימית - זו שאיננה איבר מוחשי - המסוגל לשמוע את רחשיה.
אם רק ישכיל אדם להביט ולשמוע לנימי ליבו - או אז יהיה האדם המאושר בעולם!

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

5.

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים

6. רק שיר קטן... אשמח לשמוע תגובות

געגועים-
זה מה שנשאר
כשהחור נסגר
והימים-
חוזרים להיות כמו שהיו:
שמחים, מלאים, שטופי אור שמש
שסגרה את דלתה
בפני
בימי החושך.
געגועים-
למה שזנחת
ממה שברחת.
זאת אני

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים