****




"שלום גאיז אנד גירלז בסדנה לכתיבה יוצרת! מיי ניים איז <mark>ורוניקה</mark> רות, נולדתי בשנת 1988, ואני לא רוצה לעבוד שוב אפילו וואן סינגל דיי בימי חיי. קראתי את "משחקי הרעב", אפילו פעמיים (טוב, עשרים ושש פעמים), וחשבתי לעצמי, היי, גם אני יכולה לכתוב כזה! איי אם דה שיט, מאן!

כי מה אני צריכה, פור גאד סייקס? עולם עתידי, אחרי חורבן של מלחמה נוראה (אמרו לי שקוראים לזה דיסטופיה אבל אני לא מתה על מיל

רציתי לחכות עם זה.
רציתי להתחיל בצורה אחרת.
אבל אני כבר לא מסוגלת.
קראתי (חלקית, אני מודה) את הביקורות של השאר, ואני לא מבינה משהו.
בשבילי, הספר היה רחוק ממעולה.
אבל חכו. אל תתנו לזה לעצור אתכם מלקרוא.
תנו לי להסביר.

גם אני, כמו כולכם, חיכיתי בכיליון עיניים לספר.
גם אני, כמו רובכם, ידעתי על הסוף.
כשקניתי אותו, החזקתי אותו בהתרגשות הזאת שייחודית רק לקניית ספרים.
אתם מכירים את זה, מנסתם

כקוראת ספרי נוער למודת ניסיון ובתור שירות לציבור עליי להתריע מפני מגיפה.
זה התחיל ב"משחקי הרעב", אותו קראתי בהנאה רבה ובלי שום חשד. המשיך עם הספר "אגדה" שקראתי במשך כל הלילה במקום לישון. כאשר קראתי את "הבחירה" על רצפת החנות צומת ספרים (נכון שאני לא היחידה שעושה את זה?) אחד מהקטעים היה כל כך מעורר מחשבה שהפסקתי לקרוא ובהיתי באוויר בחיוך אווילי, עד שאחד מהמוכרים שאל אותי מה קורה.
מה משותף בין כל ס

אתמול בערב הלכתי עם אחי לסרט בסינמה סיטי בראשון
וגררתי אותו לסטימצקי ,
איכשהו יצא שקניתי ספרים @_@
למרות שאמרתי לעצמי שאני לא קונה יותר כלום עד האייקון .
היה מבצע 1+1 אני יכולה לוותר עליו??

בכל מקרה ,הסתכלתי על הספר , והכריכה ממש מצאה חן בעיני,
וגם העלילה אז החלטתי לקנות את הספר ^_^

התחלתי על הבוקר את הספר , וממש חכיתי לחזור הביתה כדי להמשיך לקרוא.
הספר ריתק אותי ונהנתי ממנו מאוד .

הקטע הכי גרוע בכל כיפור הוא בשבירת הצום, לראות את אח שלי צורח "אני רוצה!" על כל מאכל שני שמגיע לשולחן, והוא בכלל לא צם. זה גורם לי להפוך עוינת ומרירה, בערך כמו שסבתא שלי הייתה אמורה להיות בעקבות האישיות של סבא שלי, שכל הזמן אמר לה "עוד שתי דקות הצום נגמר." וכשעברו שתי דקות, הוא אמר את זה שוב.
האמת שהצום השנה היה סביר, למרות שבשלבים האחרים נראיתי כאילו שאבו את הצבע מהפנים שלי והייתי על סף התעלפות,

קל לי מאוד להקביל את העלילה של הספר לעלילה שבעולמנו, כי אני מוצאת שלשניים מכנה משותף קולני במיוחד.
המאפיין הגדול ביותר של הסדרה הוא כנראה ההפליה וההכללה. שני התגובות האלו יוצרות נוסחה כימית לא בריאה עבור הדמויות ולכן יש להם הרבה מה לומר בנושא.

אפילו אז, כשסיימתי את הסדרה לפני יותר משלוש שנים כבר ידעתי. ידעתי שהספר הזה הוא התגלמותו של עולמנו בצורה קיצונית שמלאה בהרבה יותר הרפתקה.
היא משלבת לת

אז, חזרנו לבית הספר. לפחות הילדים והמתבגרים האומללים. אני מניחה שהשאלה "למה?!" עברה בראש של רובנו, אולי כולנו. אצלי היא עברה המון פעמים.
ואני יושבת, בנסיעה במכונית בחזרה מהצפון, מספר ימים לפני תחילת החופש, שומעת ראיון ברדיו עם מנהלת בית ספר מסוים. ואני חייבת לומר, שהיא חייה באשליות. הרשיתי לעצמי לענות על השאלות של המראיין, שכמובן גם כן חי באשליות, את התשובות שבאמת אמורות להיות.

מראיין: "אז, ג

הפעם אני פותחת באזהרה- אם אתם אוהבים את הספר הזה, אל תקראו את הביקורת הזו.
כן, זו לא עומדת להיות ביקורת קוטלת לספר עצמו, אבל זה עדיין יכול לעצבן.
-
יום אחד, כמה בבוקר מישהי בשם <mark>ורוניקה</mark> (לא שזה קשור, אבל <mark>ורוניקה</mark>?), היא אהבה לקרוא, והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר, טוב ויפה וי, עד כאן הכל טוב. היא הניחה נייר, עט וקסת דיו (This is my story! Do with it what I want ~) היה לה רעיון נחמד, היה לו פוטנציאל,

*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם