הספר "וקראתם דרור" מאת <mark>רונית</mark> לוינשטיין־מלץ (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) הוא ביוגרפיה אודות אל"מ דרור וינברג, שנהרג בקרב בבחברון ב־2002. וינברג "התגייס לסיירת מטכ"ל ב־1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין" (עמוד 293).

בהמשך "עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש בתפקידים שונים, ובהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890" (עמוד 293). כמפקד הוא הוביל את הפלוגה בלחימה בדרום לבנון מחד גיסא, ונלחם בנורמות פסולות שהנהיגו

רבים באתר דיווחו על אי-רצון לקרוא ספרים ישראליים, כשאחד הנימוקים החוזרים הוא תחושה של "מחנק ים-תיכוני". הבו לנו עלילה ממחוזות אחרים, סיפור שמתרחש בשדות זרים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מ-ת-י-ם על הארץ הזאת, אבל זה בדיוק העניין. בשדה שלנו אסור להרים את העיניים מהאדמה אם רוצים לא להיתקל באבנים מסותתות, וכשאנחנו קוראים אנחנו דווקא רוצים להרים את המבט והרגליים מהקרקע...

"וקראתם דרור" הוא סיפורו של אל

"אה, הספר הזה. לא הספקתי לקרוא אותו".
כך אומר לי אב שכול על ספר הזיכרון של הבן שלו. ספר שהוציאו החברים. ברור שלא הספקתי לא מדבר על זמן, אלא על פנאי נפשי. ומהכרות עם האב, הוא לעולם לא יספיק. ככה זה. הספר הזה, לזכרו של אהד, נמצא אצלי בבית. הפורמט שלו די סטנדרטי. כריכה שחורה, דפי כרומו מבריקים, תמונות מחייכות, מכתבים של חברים. סיפורים של האחים, של חניכים בתנועת הנוער, כמה קטעי עיתונות מהיום בו נהרג,

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... לא זה לא משפט נדוש, מדי מספר שנים בין אולי אלפי אנשים צצות וקמות דמויות מפתח, כאלו שנזכור עוד הרבה שנים, כאלו שבלעדיהם לא יכולנו להמשיך הלאה, כאלו שבזכותם אנו כאן.כאלו שאנו מעריצים בשקט וחבים להם המון. בכל יום זיכרון אני מרשה לעצמי להישאב לתוך המחשבות הללו על אותן דמויות על ההקרבה, על הנתינה. על אותן משפחות שנשארו בלי כלום ואולי תשכחנה. זה כמו שבגינה ססגונית וי

סיפורה של תל אביב הישנה והטובה לפני שהגיעו מפצלי הדירות , החל ביציאה מהחומות של יפו . דרך הקמת אחוזת בית וכלה בבית דיזינגוף בו הוכרה זה גם הקמת מדינת ישראל וגם בסמוך לו הקמת ת"א .

מה טוב ומה נעים כשיש ספר עם חידות , הומור ותל אביב אחת קטנה ומאושרת .
הספר מתאים לכולם , תמיד יש מה ללמוד .

ספר מהנה בצורה בלתי רגילה .
לצערי הסופרת כבר אינה בין החיים אבל היא השאירה אחריה חותם ראוי לשמו .

הס

עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס
אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה
מֵעֵבֶר לְהָרִים -
שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל
יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים

דוד נולד בישראל, אבל אבא שלו, מוּלוּאָלֶם, נולד באתיופיה.
דוד כבר היה בירושלים לא פעם ולא פעמיים, אבל אבא שלו, כילד, הכיר אותה רק מהחלומות:
בירושלים הבתים בנויים מזהב, ואף אחד לא צריך לעבוד.
בירושלים המים מגיעים לבד לבתים, לא צריך

לעומת רוב ספרי הזיכרון שנכתבו על אנשים שנהרגו באופן טראגי, הספר הזה מציג חוויה שונה.
יכולתי לקרוא אותו גם באווירה קלילה ולא טעונה.
זה היה מוזר.
יצא לי אפילו לצחוק כמה פעמים, וזה היה מפליא.
מדי פעם הסתכלתי בכיתוב האחורי כדי לוודא שהאיש שעליו מדברים כאן אכן נהרג ולא חי ביננו עד היום...
הכותבת הפליאה לעשות ולכתוב באופן כה רב גוני ועשיר, בכל כך הרבה סגנונות, ונכנסה היטב לנעליים של כל דמות-הרגש

ספר מדהים, מחזק ועם מסר לחיים. תהנו לקרוא וגם תקחו איתכם לדרך. הלוואי שכולנו היינו כאלה, אבל אנחנו יכולים רק ללמוד...



במקום שבו יש רצון, יש דרך!!

דרור וינברג. מי לא שמע על דרור וינברג? ועוד אצלנו, שהוא היה חלק מהשכונה, דמות שמתגאים בה. כשהבת שלו למדה איתי בכיתה. וכמה שמענו- שיחות וסרטים, באירועים רשמיים וסתם ככה, מהמשפחה ומחברים. ומה לא שמענו עליו- מפקד מוכשר ואיש תורה. דרישות גבוהות אבל מפקד מוערץ. אבא שמשתולל עם הילדים שלו ומוקפץ באמצע לפעילות מבצעית.
ולמרות כל זה- הספר הזה חידש לי הרבה.
"וקראתם דרור" לא בנוי כספר זיכרון מהזן המוכר. הספ