ביקורת ספרותית על העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד
ספר טוב

---

הייתי שמחה לומר שממש אהבתי את הספר הזה. אולם אני מוכרחה
להתוודות שבתום 200 העמודים הראשונים בספר (בשפה האנגלית)
המחשבות שהתרוצצו במוחי היו בעיקר "אוקיי, נחמד, ו...?" העניין אינו
שלא יכולתי להתחבר לספר, אדרבא - מדובר בספר שקל במיוחד
להתחבר אליו. העניין הוא הכתיבה, שלא הייתה טובה מספיק בשביל
לזכות בכל התארים והפרסים, ובראשם היחשבה של אליס סיבולד
ל"אחת מהסופרות המבטיחות ביותר של השנים האחרונות". זהו אחד
מהספרים הנדירים שעוסקים בנושא כה מפחיד בצורה כה ישירה:
מוות. ומירב התעוזה בספר היא העובדה שהמוות הוא של ילדה
צעירה ותמה שלא חוותה הרבה בחייה.

על כל פנים, לא אהבתי את הספר בצורה שחשבתי שאוהב אותו.
הרעיון של גן העדן והin-between שחוצץ בינו לבין כדור הארץ
וחוויותיה של נערה צעירה שמתה נשמעו בעיניי מרתקים ונחמדים.
עם זאת, ישנה בעיה קטנה: אהבתי את 150 העמודים הראשונים,
הם היו מדהימים! הכתיבה הייתה יפה, ונקודת המבט הייתה מעניינת.
הם שינו לחלוטין את התפיסה שלי בנוגע למוות. זה לא אומר שכעת
אני מאמינה בגן עדן ובחלל החוצץ בינו לבין הארץ - כמובן שלא, אני
רחוקה מזה. אבל, מאחר וזה היה הספר הראשון שקראתי שעסק
בנושא כה כאוב ורגיש, בצורה הטבעית ביותר שלו, זה אכן שינה את
הדרך בה אני מרגישה לגבי מוות כיום. מצאתי נחמה מסוימת במחשבה
זו ואני מבינה שישנם דרכים רבות ומגוונות להסתכל על מוות, מפני שזה
כל כך לא מוכר לנו, לחיים.
למרות ה"סווטיצ'" בדרך החשיבה - הספר עצמו, העלילה, הדמויות -
לא היו כה מפתיעים. הם היו בנויות בצורה טיפוסית, ויש לומר שאפילו
משעממת. אבל הסיפור הכולל... חשתי כאילו הייתי צריכה לקרוא טוב
טוב בין השורות שסיבולד זרקה עליי על מנת להבין את הסיפור במלואו.
חשתי כאילו הסיפור נמצא שם - אבל ברקע. העלילה לא הייתה מוקד
העניין בספר, והיא כאילו הסתתרה מבעד למסך עשן. זאת משום
שהעלילה הייתה בנויה לסירוגין מהבזקים-לעבר, ולא השאירה מקום להווה.
בכך החמיצה הסופרת את המסר שניסתה להעביר, והוא- שיש מקום
לתקווה ולאושר גם לאחר המוות, ושיש לחיות את החיים במלואם.
הרמז היחיד שנמצא בספר לרעיון זה הוא המשפט המסכם: I WISH YOU
LONG AND HAPPY LIFE [בתרגום חופשי: אני מאחלת לכם חיים ארוכים
ומאושרים], וזו הייתה המקפצה היחידה לעתיד מהלך כל הספר.
בסופו של דבר, זה לא היה יותר מספר בסדר. ואנכי מתוודה על כך
בשיא הכנות שביכולתי לגייס כרגע. אפילו לא ספר ממוצע, שכן הנושא
כה נדיר וכה ממעטים לדבר עליו בספרות בדיונית - שקשה להחשיב את
"THE LOVELY BONES" כספר ממוצע, אם בכלל.
אני חשה צורך עז להזכיר את השורה הראשונה של הספר. השורה
שהיא באמת גולת הכותרת של הספר, ולטעמי אף טובה יותר מכל
הספר כולו על כל עמודיו ועלילותיו. מדובר באחת השורות שנחרתות
במוחך ויעבירו בך רטט - חלוש בתחילה, אך הולך וגובר ומורגש - בן
שנייה אחת, בכל פעם שתשמע את המשפט בעתיד.
"My Name was Slmon, like the fish; first name: Susie. I was fourteen
when I was murdered on December 6th, 1973"
[בתרגום חופשי: שמי היה סלמון, כמו הדג; שם פרטי: סוזי.
הייתי בת 14 כשנרצחתי בשישה בדצמבר 1973].
שורה זו, כאמור, תפסה אותי חזק בקרביים ועיוותה אותם. איזו שורה
מצוינת! מה מוצלחת! ממש ראויה לציון, לא? בתחילה, האמנתי לזה
והמשכתי לקרוא בהתלהבות, מצפה לספר מקסים. אך התאכזבתי,
כפי שאתם יודעים. מאת העמודים האחרונים היו, לדעתי, על סף תיאור
כ"מרגיזים": ציפיתי לסיום חביב. במקום זאת, עיניי רפרפו על פני הדפים,
עצרו מעט כאשר קראתי אודות *ספוילר!* הפגישה והאיחוד המחודש
של סוזי עם ריי * והמשיכו לקרוא. בלעתי כל מילה, אך איבדתי את
המשמעות אי שם בזמן. רק השורה האחרונה העירה אותי ממישור האי-
מודעות בו הייתי שרויה ופתאום הבנתי שנגמר הספר. עצוב, בהחלט.
לסיכום, הספר לדאבון ליבי, לא מספק ולא ענה על ציפיותיי.

דירוגים כלליים לנוחיותכם:
כתיבה- 10/10
דמויות- 5/10
עלילה- 3/10

*אם אהבתם את הביקורת, וגם אם לא, אשמח אם תגיבו. תודה!*

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על העצמות המקסימות