“כשקראתי את "אין לי מושג איך היא עושה את זה" הייתי בערך בגיל של קיית, גיבורת הספר. או אם לא בגילה - בסטטוס דומה בחיים: אמא טריה יחסית לשני ילדים. האם הזדהיתי איתה לחלוטין? לאו דווקא. אליסון פירסון ציירה מציאות של שחור ולבן: או שאת אשת קריירה עסוקה עד בלי די, עם ישיבות עבודה אל תוך הלילה, כל לילה, וטיסות בלתי פוסקות לחו"ל, או שאת עקרת בית שמקדישה כל רגע פנוי לילדיה. ואם זה לא מספיק מסובך, סביבת”

“אני בת ארבעים ושבע תיכף, ועובדת. להבדיל משנות עבר שבהן העט נפל מהיד בשעה 15:05 כדי לנטוש את המשרד ולמהר באוטובוסים למטפלת ולצהרון, עכשיו עיתותי בידי. כלומר אני יכולה להקדיש עיתות רבות יותר מהן לטובת המעסיק שלי, ולהישאר גם עד 17:00 או 18:00 אם צריך. האם זה הופך אותי עצמאית יותר? חזקה יותר? מרוויחה יותר? נראה שמוצאי יום האישה הוא זמן טוב לכתוב על הספר הזה. כמה קשה זה כבר יכול להיות, לכתוב ספר”

“כבר מזמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה אבל בחודש האחרון הקטנה היתה חולה שלוש פעמים, עם הגדולה הייתי במרפאת סכרת, אירגנתי לה יום - הולדת, בעלי שבר צלע כך שהפכתי להיות ההורה המתפקד היחיד, אנחנו עוברים דירה, ועד עכשיו הייתה חופשת חנוכה. אני מפחדת להיכנס למחשב ולראות את כל האימיילים המעבודה. סוף סוף אני מתיישבת לכתוב, כששופרת הטלפון בידי, מחכה למענה מביטוח לאומי. אז איפה היינו? אה, כן, ביקורת. הס”

“זה ספרה השני של אליסון פירסון, שמספר את קיית כמה שנים מאוחר יותר, אחרי עלילת הספר הקודם. קיית כמעט בת חמישים. קיית סובלת מהתסמינים של הגיל, מהניכור של שני ילדיה המתבגרים ומהשינוי העיסוקי שעובר על בעלה, שרוצה להפוך למטפל ולכן עכשיו עובר סטאז' וטיפול וסדנאות או במילים אחרות - חסר הכנסה. תוסיפו לזה הורים מתבגרים עם בריאות רופפת, ותקבלו את סיר הלחץ שבו אמורה קיית לפעול. הספר מתאר בהומור את האירועים”

“כשקראתי את "אין לי מושג איך היא עושה את זה" הייתי בערך בגיל של קיית, גיבורת הספר. או אם לא בגילה - בסטטוס דומה בחיים: אמא טריה יחסית לשני ילדים. האם הזדהיתי איתה לחלוטין? לאו דווקא. אליסון פירסון ציירה מציאות של שחור ולבן: או שאת אשת קריירה עסוקה עד בלי די, עם ישיבות עבודה אל תוך הלילה, כל לילה, וטיסות בלתי פוסקות לחו"ל, או שאת עקרת בית שמקדישה כל רגע פנוי לילדיה. ואם זה לא מספיק מסובך, סביבת”

“אני בת ארבעים ושבע תיכף, ועובדת. להבדיל משנות עבר שבהן העט נפל מהיד בשעה 15:05 כדי לנטוש את המשרד ולמהר באוטובוסים למטפלת ולצהרון, עכשיו עיתותי בידי. כלומר אני יכולה להקדיש עיתות רבות יותר מהן לטובת המעסיק שלי, ולהישאר גם עד 17:00 או 18:00 אם צריך. האם זה הופך אותי עצמאית יותר? חזקה יותר? מרוויחה יותר? נראה שמוצאי יום האישה הוא זמן טוב לכתוב על הספר הזה. כמה קשה זה כבר יכול להיות, לכתוב ספר”

“כבר מזמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה אבל בחודש האחרון הקטנה היתה חולה שלוש פעמים, עם הגדולה הייתי במרפאת סכרת, אירגנתי לה יום - הולדת, בעלי שבר צלע כך שהפכתי להיות ההורה המתפקד היחיד, אנחנו עוברים דירה, ועד עכשיו הייתה חופשת חנוכה. אני מפחדת להיכנס למחשב ולראות את כל האימיילים המעבודה. סוף סוף אני מתיישבת לכתוב, כששופרת הטלפון בידי, מחכה למענה מביטוח לאומי. אז איפה היינו? אה, כן, ביקורת. הס”

“זה ספרה השני של אליסון פירסון, שמספר את קיית כמה שנים מאוחר יותר, אחרי עלילת הספר הקודם. קיית כמעט בת חמישים. קיית סובלת מהתסמינים של הגיל, מהניכור של שני ילדיה המתבגרים ומהשינוי העיסוקי שעובר על בעלה, שרוצה להפוך למטפל ולכן עכשיו עובר סטאז' וטיפול וסדנאות או במילים אחרות - חסר הכנסה. תוסיפו לזה הורים מתבגרים עם בריאות רופפת, ותקבלו את סיר הלחץ שבו אמורה קיית לפעול. הספר מתאר בהומור את האירועים”