אנטיגונה / <mark>סופוקלס</mark>
אני יודעת- כבר כמה זמן שלא כתבתי! אך אם להיות כנה, כבר כמה זמן שלא קראתי, ואם להיות עוד יותר כנה- אז אמנם אני קוראת וכותבת, אבל אני גם קוראת וחושבת, חוקרת, מנתחת (ולצערי גם לומדת ומכינה שיעורי בית).

אני מאוד מתרגשת כי למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי טרגדיה יוונית (או כל מחזה יווני), ולא ידעתי לגמרי למה לצפות. ואכן, חצי דרך לתוך המחזה (הוא לא ארוך בכלל) עוד לא הייתי בטוחה

"הזמן הרב שאין מידה לו, את הכל
מוציא מחושך אל האור ושוב מצפין,
וכל דבר יכול לקרות, אין עמידות
גם לשבועות אימה ולמוחות עיקשים.
הן אף אני, שהתקשחתי כברזל
אשר חושל במים, נעשיתי רך
לשמע האישה הזאת [..]
לכן כעת אדע לשמוע לאלים
ואף את אלמד את בני אטראוס לכבד
כי אין ספק, יש לציית לשליטים.
הן מקבלים מרות אפילו הדברים
המופלאים בעצמתם: חורף מושלג
נסוג מפני הקיץ המניב פירות,
הלילה הסובב לנצח סר

כפי ששבתאי כתב בהערות לתרגומו: "גיבור מתעקש ללכת בדרכו ההרסנית - בעוד אישה מנסה לשכנע אותו להתמתן".

אנטיגונה היא באמת הדמות הכי likeable שיצא לי לראות בכל דרמה יוונית עד כה. עדיין לא קראתי את המחזה על שמה ואם <mark>סופוקלס</mark> מבאס לי את הקינגית הזו שם אני ממש אכעס. אבל ממש.
כל המחזה הזה הוא חבורה של גברים אנוכיים, קטנוניים, ואנטיגונה אחת שמנסה להכניס היגיון במסיבת הנקניקיות והטרגדיה הנמנעת.

המחזה

Oedipus Rex - לוק סקייווקר, סופו של תסביך.

לוק סקייווקר נתלה בידו האחת על אנטנת מנהרת העילרוד של עיר העננים. על פלטפורמת הגישה אל האנטנה עומד דרת' ווידר כשחרב הלייזר עוד שלופה בידו. "אתה בני. הצטרף אליי לצד האפל" הוא מבקש מלוק התלוי בן שמיים וארץ. לוק מסרב להאמין כי מי שעד לפני רגע נלחם בו לחיים ולמוות, מי שכל הרע ביקום מיוצג על ידי דמותו האלמותית, הוא אביו מולידו. הוא משחרר את אחיזתו ונופל אל

<mark>סופוקלס</mark> כותב דיאלוגים שנקראים כמו דו-קרב בחרבות בתקופה שעדיין לא נלחמו בחרבות בכלל. חד, שנון ואכזרי.

"ויתרת, אך עודך עוין, וגם מגזים
בזעמך, אך אלה שטבעם כזה
הם בעיקר סובלים, ובצדק, מאפיים."

זה המחזה היווני הראשון שקראתי, ובין האחרונים שאני כותב עליהם כאן, לאחר שהספקתי כבר לכתוב על עשרות מחזות אחרים.
למה רק עכשיו אני כותב על אדיפוס? כי את אדיפוס המלך אני למדתי לבגרות בספרות בהיותי בתיכון, וההתעמקות הרצינית והכפויה הזו בטקסט גרמה לכך שכשניגשתי לפני מספר שנים לקרוא מחדש את המחזה הזה, לא באמת הייתי

ספוילרים(?) למיתולוגיה יוונית (אני לא מחשיב את זה כספוילר, כי היוונים לא ייחסו משמעות לדברים האלו ומהיות מחזותיהם ברובם מבוססי מיתוסים הם ידעו באופן כללי את שלד העלילה כשהם נכנסו לתיאטרון, אבל מי שמפריע לו שיזהר..)

הסיפור המיתולוגי הנמצא במחזה הזה, עלילת הנקמה של אלקטרה ואורסטס באימם, הוא היחיד שהשתמרו לנו עליו טרגדיות מכל אחד משלושת הטרגיקנים היוונים שיצירותיהם שרדו עד היום.

את הגרסה של

נראה לי שהמחזה הזה הפך לדרמה היוונית האהובה עליי בתיקו עם "הבקכות". יצירה פנומנלית.

פילוקטטס, רעהו של הרקלס והמחזיק בקשתו האגדית של הגיבור שהפך לאל, מצטרף למסע היוונים לטרויה. בדרך הוא דורך בטעות בתחום מקודש לאלה ונחש קדוש מכיש אותו, גורם לו לפצע נוראי ומסריח.
"חבריו" למסע מחליטים לזרוק אותו באכזריות על אי בודד אחרי שצרחותיו והריח של הפצע חירפנו את כל מי שהיה איתו על הספינה. הוא מתקיים בקושי,

חמוד. מרגיש כמו יצירה דידקטית מעל הכל, הרבה פעמים גם על חשבון הסיפור, מורכבות הדמויות וכו'.
יש סוגיות מעניינות לדידקטיקה הזו, לא אכחד זאת, אבל לא מדובר באחת היצירות הגדולות של יוון הקלאסית לדעתי. + אנטיגונה היא בערך האדם השפוי היחיד בתבי (יוזכר לטובה דיוקנה ב"אדיפוס בקולונוס"), למה לעשות לה ככה )):

שש חלש \ 10