פיללתי לקרוא את הספר הזה מזה שש שנים, כנראה שזוהי תקופת ההמתנה הארוכה ביותר שידעה היסטורית הקריאה שלי. על שום זאת, אני כל כך שמחה שסוף סוף נפל לחיקי ולא אכזב כמעט במאום.
בקצרה, הסיפור נסוב סביב חבורת בני נוער אוסטרליים שמחליטים לצאת לטיול מחנאות שגרתי בן שבוע בחלקת טבע במרחק מה מבתיהם - שבעה בני נוער, רובם כפריים ושניים עירוניים. לא החבורה הכי מגובשת מלכתחילה, אך הדבר לא מורגש. בשובם מפיסת גן העדן שלהם, הן חוזרים למצוא בתים ריקים נטולי חשמל ולגלות כי צבא זר ולא- מזוהה פלש למדינתם ושבה את האזרחים שלא השכילו להסתתר. הם בוחרים להיכנע, להילחם או להסתתר.
לשם הכנות, ציפיתי שהחלק בו יצאו למחנאות ועד הרגע בו ישובו לבתים ריקים יהיה ארוך יותר, כפי שהצטייר מהסרט. כן, חטאתי כך באופן בלתי נסלח, אך להגנתי לא אציין אלא שחיכיתי לקרוא את TWTWB שש שנים, תקופה ארוכה לכל הדעות, והתבצרתי בעמדתי שלא לצפות בסרט עד לאחר שאקרא את הספר, בעזרת שמים, זמן לא מועט – עד שנכנעתי. למירב הפתעתי, הייתי מציבה את שתי הגרסאות של הסיפור על אותה סקלה, שתיהן קנו אותי בזכות העלילה המהירה, החברויות שנקשרות וכמובן בזכות הלקסיקון האוסטרלי, שחסרונו כנראה מורגש בתרגום לעברית, אם אכן התפרסם אחד כזה.
אני אוהבת את העובדה שהספר נכתב בתחילת שנות התשעים. אאמץ גישה צינית, פאסיבית- אגרסיבית כשאציין שנעמו לי חסרונם של הפלאפונים הניידים, האינטרנט, וריבוי תוכניות טלוויזיה בנוף הטבע האוסטרלי הכפרי. בייחוד נעמה לי חברתן של הדמויות הראשיות, כולן בני נוער בשנה האחרונה ללימודים בתיכון, כולם בני דעת ואינטלגנטיים, כניכר משיחותיהם והרעיונות שהם מביעים – אלי חובבת משחקי הוידאו, עליה כנראה ארחיב אחר כך, רובין הדתייה שמפתיעה את כולם באומץ לבה, הומר – דמות עגולה ומתפתחת באופן משובב נפש תחת הנסיבות – ולי המופנם והשקט שחושף את לבו בהדרגה.
מה גם שהתרגשתי לגלות שרובם ככולם שייכים לזן החביב עליי: קוראים. My brilliant career, תקוות גדולות, מלאכים נופלים, אות השני! גאווה גאתה בתוכי כשאלי שקלה לקרוא את האחרון ברשימה כדי לחדש את האתגר המוצב בפני מוחה אחרי ימים של מנוחה ובטלה ב"גיהינום" אחרי היתקלות לא נעימה עם הפולשים למדינתה.
אם כבר הזכרתי את המקום המכונה בפיהם "גיהינום", פיסת גן עדן עלי אדמות, לדידם, אין מנוס מלהזכיר את הנזיר/ רוצח המתבודד שחי שם על פי אגדה מקומית. הפיסות והרמזים שנקרו בדרכם במהלך הסיפור אך מעולם לא חשפו בבהירות את סיפורו בהחלט מגבירים את רצוני לקרוא את הספר הבא. סיבה נוספת היא החשש לגורלם של קווין וקורי, חלק מותח שנבנה בפרקי הסיום ויתברר רק בהמשך. כמו כן, למרבה פליאתי, אני גם מתעניינת בסיפורי האהבה הצעירה שנקשרים בין פי והומר, לי ואלי. כמעט תמיד החלק הרומנטי היה המאוס עליי ביותר בספרי נוער, משום שנפל בחלקי לקרוא כנראה את העלילות הדלוחות, הנדושות והמשעממות ביותר שיש לרגש זה להציע לבני נוער. אולם כאן אני מוצאת את עצמי תוהה כיצד הרגש הזה שורד את יום הדין שהחבורה הזו חוותה. אפילו משולש האהבה המרתיע הצית בי אי איזה צל של עניין, משום שאלי ניווטה בצורה בוגרת בין שני חבריה שאל שניהם נטה לבה, ולא הצליחה לפגוע ברגשות של מי מהם – ובכן, אסלח לה על מספר השעות שבהן השאירה את לי בלי מענה חד משמעי כי הייתה מבולבלת, הודתה על כך לפניו והוא קיבל את זה בהבנה מוחלטת. הייתכן? האפשרי? בלי דרמות ובלי להיות אוויליים אחד כלפי השני? אללי, אני גאה כי הצעירים הספרותיים לא שכחו כי אפשר גם כך. בעצם, הסיפור נכתב ב93'. נו, מוטב ככה.
לצד פן זה של העלילה, אלי היא דמות מעוררת השתאות לכשעצמה, ולא רק כשהיא תוהה בשקט ובמשפטים ספורים על בחורים. היא המנהיגה הבלתי מעורערת והטבעית למדי של החבורה, מלאת ביטחון בדרכה ובעצמה, לא מנסה להיות מישהי שהיא לא. מצדי, היה קשה לי להתנער מאפיון כזה מפני שגם אני, כרבים בני דורי, שואבת השראה – במידה רבה או פחותה – מדמות כלשהי ומאמצת ממנהגיה כדי לשפר את עצמי. אני מאמינה שלכולנו היה שלב כזה, בו הערצנו דמות מסוימת- וכמובן שהשלב הראשוני הוא חיקוי, ולו הדק שבדקים. בין אם זו רורי גילמור, בונז או ג'יין גודול (גיבורות שעיצבו אותי בשנים האחרונות), ביונסה, מסי או קורט קוביין – מודלים לחיקוי שמונעים בזכות הגלובליזציה והגישה החופשית לכל סוג של מידע בעולם, או תאוות פרסום, למשל. לדמויות כאן אין את זה באופן מודע וגלוי, ועל כן הן הצטיירו לי כתמימות במיוחד, כי הרעיון הזה כה זר לי. שאיפה להיות מישהו שהם אינם כל כך רחוקה מסולם הערכים שלהם, והערכתי זאת מאד.
לאורך השנים האחרונות, נמנעתי כמעט באופן גורף מספרי מתח או פשע קצביים או רווי פעולה. באופן בלתי מוסבר התרחקתי מאד מז'אנרים שעשויים להתאים לתיאור זה ומכל כריכה אחורית שהבטיחה "הרפתקה מהירה ועוצרת- נשימה". לאחרונה קראתי את The Revenant, או 'האיש שנולד מחדש', ספר היסטורי שגנב את נשימתי כמה וכמה פעמים וזרק את גיבורו במצבים שלא יביישו את דמויותיהם הטיפיות של טום קרוז, וין דיזל או ליאם ניסן, לו חיו מאתיים שנה לפני כן. תודה לך, אפוא, מרסדן.
למה דירגתי את הספר רק ארבעה כוכבים? מפני שבשלושת הפרקים החותמים אותו תוארו ההכנות והביצוע של מבצע פיצוץ גשר, חלקים ממנו היו מגניבים, אך ברובם מצאתי את עצמי קוראת ברפרוף פסקאות שלמות. שוב, הסצנות הללו עשויות בהחלט לעניין כל קורא שלא יצא לאחרונה, כמוני, מהתנזרות מספרי אקשן.
לסיום, אני שמחה ששש שנות המתנה באו לתומן, נהניתי מרובו המכריע של הסיפור הזה ובהחלט הייתי ממליצה עליו לחובבי ספרי נעורים רוויי אקשן בהתגלמותם הדיסטופית/ פנטסטית הנוכחית, כמו ב"גל החמישי" או ב"אני מספר ארבע".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
