רגישות לנימים הדקים ביותר של אנושיות. הפשטות שביומיום, הצד השגרתי של ילדות, הגוש שמתיישב במעמקי הבטן כשרע.
<mark>בברלי קלירי</mark> מושיבה אותי לספר תמים ותחושה אחר תחושה היא מרחיבה את הלב ומכווצת אותו. מפעילה את הדמעות כשלרמונה רע, וכשבודד שם באורגון - נוצרים פלאשבקים לכל פינות הבדידות שלי.
רמונה איתי מאז ומעולם, וכבוגרת אני לומדת להעריץ אותה. לא אותה כאדם - אלא את החולשות שלה, היצירתיות, התכונות שאנו חולקו