לא אבא במאה, אבל שתי ביקורות במחיר אחת: צינית ורצינית. הרצינית בגלל חשיבותו של הספר, הצינית בגלל הפיספוס הגדול.

ולרצינית:

בשנות השישים של המאה העשרים, במיסיסיפי, במקום שבו נהר רחב ידיים זורם לאיטו, מלא סחופת, סודות ושקרים, מים חומים, אנשים שחורים, נשים לבנות מצוייצות, כנועות, בשמלות מתרחבות עם טלייה צרה, עם דעות צרות, בלי דעות בכלל, עם פוליטיקה פנימית של עדת עקרות בית נואשות, בטלניות, רכלניו

"האם לא הייתה זו מטרת הספר? שנשים יבינו: כולנו בסך הכול אנשים. אין הרבה הבדל בינינו. לא קרוב אפילו למה שחשבתי." ( עמ' 477) במילים אלה מסכמת הסופרת <mark>קתרין סטוקט</mark> את ספרה המרתק : "העזרה".העוסק במאבק בגזענות כמדיניות רשמית של השלטון בארה"ב.
מדובר בספר שהוא בעצם מסמך אנושי מרגש על חייהם הקשים מנשוא של הכושים בארצות הברית של תחילת שנות השישים. מערכת היחסים הדיכוטומית לכאורה בין שחורים ללבנים שבה החו

הטריק של כתיבת ספר תוך כדי סיפור כתיבתו אולי אינו מקורי ממש, אבל כאן הוא ממש מוצלח, בעיקר כשהוא מבוסס על פרטים אוטוביוגרפיים.
<mark>קתרין סטוקט</mark>, בספר הביכורים שלה, הצליחה ליצור ספר השומר על רמת עניין לכל אורכו, על כתיבה משובחת ועל בעיה שליוותה את ארצות הברית של אמריקה זמן ארוך. אמנם עידן העבדות חלף עבר, אבל ספיחיו בדמות מתח בין גזעי לא עברו אז בסיפור המעשה ששטחה לפנינו המחברת.
הזמן הוא תחילת שנות השיש

על מקומו של הרוע - או פילוסופיה לכול
מאת פרופ. עמיה ליבליך

שלושה ספרים מתורגמים שקראתי בעונת החגים הזו העלו אצלי שוב מחשבות על הרוע, מעין דו שיח מתמשך עם מה שכתבה שרה איוניר לא מזמן בבלוג שלנו.

הספר הראשון נקרא "עזרה", ספר של סופרת אמריקנית צעירה בשם <mark>קתרין סטוקט</mark>, העוסק בעוזרות הבית השחורות של נשים לבנות, נשות המעמד הבינוני, בדרום ארצות הברית באמצע המאה ה-20. העלילה מספרת על בחורה צעירה, ה

לפנינו ספר על איך כותבים ספר...
רגע, לא. זה לא נכון.

הספר הוא על איך רעיון קטן, מחשבה אקראית, מתפתחים למשהו שמשנה חיים של אנשים....
אישה לבנה מחליטה לעשות מעשה מטורף לחלוטין לתקופה בה היא חיה (שנות ה 60 במדינת מיסיסיפי הגזענית בארה"ב) ולכתוב ספר בעילום שם בעזרתן של עוזרות הבית השחורות המתאר את שגרת חייהן ככאלה.
אבל הרעיון הקטן שמשנה חיים של אנשים זה לא רק כתיבת הספר עצמו אלא כל המחשבות שהוא

סיפור יפה על עיירה שלווה במיסיסיפי של שנות ה-60. שלוש נשים (שתיים שחורות ואחת לבנה) חוברות יחד וכותבות ספר על חיי המשרתות השחורות במשפחות הלבנות (ובאותה תקופה, זה לא עניין של מה בכך).
העלילה די בנאלית, היא לא מפותלת ולא מפתיעה במיוחד. אבל מה שעושה את הספר למדהים (כן, זהו ספר מדהים, לפי דעתי) הוא הדמויות. הספר מורכב כולו מדמויות של נשים, חזקות ובעלות דעה. הגברים מוזכרים בספר , כדרך אגב, כמתלווים,

כשראיתי את שם הספר על מדף הספרים בספריה, שמחתי שהוא מצא את דרכו אלי באנגלית דווקא,
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, קוראת את "אוהל הדוד תום", כמה לילות עברו עלי בשינה לא שינה, וכל מי שדיבר איתי בימים האלו מצא נערה עם הרבה כעסים, כעס על חברה לא הגיונית, כעס על עבדות מזעזעת, כעס על שנאה עיוורת, או שאולי לא עיוורת.
אני עדיין מתרתחת לכל גילוי של שנאה או גזענות, ולצערנו גם במדינה הקטנה שלנו, צבע העור הו

ספר מאוד מרגש,מחולל טלטלה רגשית מאוד עמוקה בזמן הקריאה.
שנות השישים יחסם של תושבי ארצות הברית לבני אדם שצבע עורם שחור ,אם נואמר את זה בצורה עדינה.
איזה יחס משפיל קיבלו ממעבידיהם,עם כל הנאמנות שלהם לעבודה,
על מנת להתפרנס בכבוד,ולסגור את החודש ולשרוד.
את האהבה שהם נותנים לילדי המעבידים שלהם בזמן גידולם מגיל אפס,ואיך שהילדים שהם העם הכי טהור מפתח קשר ותלות בעוזרות
קשר של אימא ובן.
ספר שכל בין א

ספר מקסים! כל כך חשוב! כתוב גם בצורה הומוריסטית וגם עמוק מאד ומרגש. דמויות מופלאות, סיטואציות מרתקות למרות הפשטות שבהן. מאד נהניתי לקרוא, ולמדתי המון על התקופה. ממליצה בחום!