“בלי הקדמות מיותרות. ספר קריא במיוחד, חבל להניח מהיד כשכבר חצות וצריך לישון.
חיכיתי שכנות כזו תיכתב כבר. אוהבת את הפרק על המחזור, הגיע הזמן שמישהי תתאר אותו בדיוק וללא שמץ של מבוכה, ועל כך אני אסירת תודה. ספרי ההדרכה המדעיים קרים מדי וכל שאר הספרים, גם הmemoirs, מתחמקים מזה. אני יכולה לספור על יד אחד את הספרים שקראתי שנגעו בחוויה החצי-אוניבריסלית הזו, שהייתה צריכה לקבל במה שנים אחורה, בצורה ראויה והוגנת.

קטלין מציגה מספר נקודות מעניינות על עניינים ספציפיים, ויש אף מעין חוק ברזל לטובת הזקוקים להדרכה קפדנית: אוכלוסיית העולם היא החבר'ה שלי, ועליי להתנהג אל כולם, בבסיסו של עניין, כשווים. לא, לא בהכרח בנימוס או בחברותיות, אפילו לא ממש בכבוד. איך שבא לי.
קטלין מוראן מדברת בשם עצמה, לא בשם מין ואפילו לא בשם דור, זה רק מוסיף לאמינות. היא שוטחת דעות, את יכולה להחליט עם אילו חלקים את מזדהה.
לקראת הסוף, היא תסכם: "לא לדאוג מכל ה'כאילו בעיות' שכרוכות בלהיות אישה. לסרב לראות בהן בעיות מלכתחילה." והוסיפה דוגמא נפוצה ומעוררת מורת רוח: מה עושים עם מגישה ברגע שסימני התבגרות מופיעים? -מפטרים, אבל נוהרים לגייס את המבוגר שבגברים, כי להם קמטים ושיבה שנזרקה בשיער נחשבים סקסיים, תחכום מבוגר, ג'ורג' קלוני, חברים. אולם נשים צריכות להישאר יפות לנצח בדמות צעירות לנצח, אין יופי ואין חן בהזדקנות נשית, וזה כל כך מרתיח.

לא ברור, בהתחלה, מהו הספר הזה. כספר זיכרונות - יש בו כמה וכמה חורים, אבל החוויות מעצימות את נפחו של הסיפור - כמניפסט פמיניסטי - מצוין; כאסופת אנקדוטות פילוסופיות על החיים בכלל - פחות. אבל בסופו של דבר, הספר הצליח להיות כל מה שהתיימר.
אני חושבת שאחזור אליו בעוד עשור או שניים - בעצם הטווח הרחב של 25-45 נראה לי אידיאלי לקריאה, כאשר אי אפשר להצטמצם יותר, כי אז יהיה רלוונטי ועכשווי לדידן. עם זאת, אינני מתחרטת שקראתיו בגילי הצעיר: זה מחדש, נותן פרספקטיבה נוספת - במיוחד לי, שחינכתי עצמי כל שנות התבגרותי על ברכי הפמיניזם ודמויות המפתח בהן היו בחורות מעניינות ומגניבות כמו ג'יין גודול ועדה לובלייס- ומעצים לקראת התחלת הגיבוש כאדם וכאישה.

כל כך הרבה קטעים הייתי מעתיקה וממסגרת. קטלין נוגעת בכל כך הרבה אספקטים של החיים הפוסט מודרניים וכן של הנשיות: דימוי גוף, התבגרות מינית, מין, ניתוחים פלסטיים, היריון ולידה, מוות ("הוא לא שחרור אלא תמריץ... זה ממקד מאד את המחשבה. זה גורם לנו לאהוב ביתר חיות, לעבוד ביתר מרץ." ושלא תתלונני אחר כך שלא היה לך זמן ללמוד צרפתית), שנות השמונים ותחילת עליית קרנם של הערכים עליהם התקשורת טוענת שאנו מבססים את קיומנו כיום (כסף, יופי, הערצה), שובניזם, ליידי גאגא ומוזיקה. ובאף אחד מאלה אין תחושה שהיא דוחפת את דעותיה לגרון, אלא מציגה אותם בדרך שתעורר בך תהיה רגעית: "איך לא ראיתי את זה קודם?" והנהוני ראש מעת לעת.

מומלץ לצעירות* ולמטיבות הלכת באידיאולוגיה הרדיקלית שטוענת שהאישה היא בת אדם. שמאפשרת לקרוא את הספר, לפרסם אותו, לכתוב אותו - לחשוב עליו בכלל.

*מיועד לשני המינים, כמובן. ראוי להדגיש דווקא בביקורת על הספר הזה כי תמיד הפנייה תהיה בלשון נקבי כי הסיכויים מצביעים שרוב נשי יקרא את זה (רוב בעולם, רוב בישראל, רוב באתר, אין קשר לתוכן הספר המבוקר).



תוספת: נחתה עליי ההבנה הפתאומית שאני היחידה שאי פעם התעניינה בספר הזה. משונה. קדימה לקרוא! ואם אין לכן תמריץ, כמה דברים שיש בספר, אבל לא אומר בדיוק איפה:
* בדיחות על בינולבינה
* מה ליידי גאגא עשתה במועדון בברלין שיפתיע את כולנו
* ביקורת על קייט מידלטון, לחובבות הרכילות
* כמה המלצות מוזיקה טובות במיוחד”