עלי

עלי

בת 26 מירושלים

אוהבת לקרוא, יותר מכל דבר אחר.



» דירגה 10 ספרים
» כתבה 11 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 3 שנים ו-11 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנתיים ו-4 חודשים
» קיבלה 88 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 11 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא ספר טוב. לא. קראתי את הספר הזה בגרסה המקורית, בוואטפאד. לא יכולתי להפסיק. נהניתי? כן. בהתחלה. ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאיפה נעלמה הסופרת המדהימה, המקורית, שכתבה את סדרת הספרים שליוותה אותי לאורך גיל ההתבגרות? לאיפה... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים


חוויתם פעם אטרף קריאה? תקופה כזו שאתם מסתובבים צמודים לספרים בכל שנייה פנויה (וגם לא כל כך פנויה), וקוראים, קוראים, קוראי... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-1 חודשים


אז מה זה החיים האלו. שגורמים לבכות, ולצחוק. ולכאוב. איזה מין מסלול אנחנו עוברים. מי משפיע עלינו. מה משפיע עלינו. ובמה אנחנו... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-2 חודשים


לכל אחד יש את התקופות האלו, שבהם לא רוצים להרגיש כלום. טוב, אולי לא לכל אחד. לי, בכולופן, יש תקופות כאלו. את המעניק קראתי בע... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-3 חודשים


הספר הזה הרגיז אותי. דבר ראשון, בכלל לא התכוונתי לקרוא אותו. אבל הקווים האדומים שלי הופכים לשקופים כשזה מגיע לספרים, ולכן ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-4 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

כקוראת ספרי נוער למודת ניסיון ובתור שירות לציבור עליי להתריע מפני מגיפה. זה התחיל ב"משחקי הרעב", אותו קראתי בהנאה רבה ובל... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


הוא עומד ומשקיף על חלונה. האור שם לא כבה כבר קצת יותר משעתיים, והשעה כבר יותר מדי מאוחרת, והוא עייף. הוא מציץ שוב כדי לראו... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-5 חודשים


עשיתי טעות. כולנו טועים לפעמים, נכון? לטעות זה אנושי. החלטתי החופש לחרוג מהרגלי הקריאה הרגילים שלי, ולקחת מהספריה אך ור... המשך לקרוא
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-5 חודשים


הו! כמה חפצתי בחבורה משלי! היינו נפגשים בבקתת הגן, מכרסמים יחדיו עוגיות שאפתה הטבחית ומקנחים בלימונדה! היינו יכולים לערו... המשך לקרוא
27 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


איימי ווינהאוס הייתה אבודה. שנים שהיא הייתה לבד בעולם, מבולבלת, סובלת. הנערה עם החלום להיות זמרת נמעך תחת האלכוהול ו... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


**** מתישהו, בסביבות גיל עשרים, שצף ההורמונים מאט. הלהבות דועכות. האידיאלים הנעלים שעבורם היינו מוכנים למות, כן כן, או ל... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-6 חודשים


עלי עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-9 חודשים
» (אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד) עלי
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

©
למה זה מגיע לי? למה למה למה?
או יותר נכון, למה זה מגיע לנו?
כי אני לא היחידה. אני עומדת עם עוד שתי בחורות בסיטואציה זהה לשלי.
יש בזה משהו משעשע, כי בעצם אנחנו עצמנו גורמות לסיטואציה. ואנחנו גם אלו שסובלות ממנה.
והסיטואציה? אחת מיני רבות.
בית מלון. עקבים. שמונה בערב.
ושלוש בחורות.
אנחנו עומדות כמו במכירה פומבית, מחכות לבחור "שלנו" שיבוא לחלץ אותנו, לאסוף, איך שלא קוראים לזה.
משמאלי עומדת בחורה בערך בת עשרים. צעירה ומלאת תקווה. היא לחוצה, מסתכלת כל רגע בשעון הגדול שתלוי על הקיר. בעיניה עומד מבט מצפה. אני מנחשת שזאת לא פגישה ראשונה.
משמאלי עומדת מישהי שנראית כאילו הפגישה העתידה היא הדבר האחרון שהיא מעוניינת בו כרגע. גם היא מציצה כל רגע בשעון, אבל היא נראית עצבנית, כאילו מבזבזים לה את הזמן. אני מחניקה צחוק.
מעניין איך אני נראית מבחוץ.
חסרת סבלנות? משועממת? עייפה? שבעת קרבות?
למי אכפת.
הופס. מישהו בא.
כובע שחור, עניבה, חליפה אפורה עם פסים דקיקים. גובה ממוצע. שכח לצחצח את הנעליים. הוא עומד מולנו, ואני שוב מחניקה צחוק. המבט שעל פניו כולו אומר מבוכה וחוסר נוחות. הוא מעביר את מבטו בחוסר אונים על פנינו, ומסמיק.
מיד אני יודעת שהוא לא "שלי". אין מצב שבחור בן עשרים ושמונה יגיב בצורה הזאת. יותר מידי בחורות, יותר מידי פגישות. יותר מידי ניסיון.
הבחורה הנרגשת שליידי מסיטה את מבטה, מאוכזבת קלות. הוא לא "שלה". ניחשתי נכון- זאת לא פגישה ראשונה. היא יודעת למי לצפות, והוא לא מי שהיא מצפה לו.
הממ. זה משאיר את הבחורה העצבנית.
הוא מכחכח בגרונו ושואל בהיסוס "חני שמואלי?..."
הוא כנראה גם הגיע למסקנה שהבחורה העצבנית היא הפגושה שלו, כי הוא מבטו מתמקד עליה בשאלה. היא מחייכת חיוך חמוץ ופוסעת קדימה.
הם נעלמים להם בלובי של המלון, ואני לא יכולה שלא לרחם עליו. היא תאכל אותו חיים, המסכן.
מהצד אני רואה בחור ממהר, כמעט רץ, לכיוונינו. או, יותר נכון, לכיוון הבחורה הנרגשת.
היא נדלקת כולה כשהוא מגיע אליה, מחייכת חיוך זורח. בעניין ניכר אני מציצה עליו. הוא מסתכל עליה באינטנסיביות ומחייך חיוך שובה לב. כשהם מתרחקים לכיוון הלובי אני שומעת אותו מתנצל בכנות על האיחור שלו, ואותה עונה לו ש "שטויות!!!".
אני מחייכת לעצמי ומחליטה שזו לפחות פגישה רביעית. הם מן הסתם יצאו למקום קצת יותר מעניין בהמשך.
משלוש יוצא אחת.
נשארתי לבד.
כמה סימבולי.
נכתב לפני שנתיים ו-6 חודשים

לא. זה לא יכול להיות.
אני ניצבת, שתולה, לא זזה. נציב מלח.
זה לא יכול להיות!!!!
נואשות, אני סוקרת את הלובי של המלון. אולי התבלבלתי? אולי פספסתי אותו?
אולי אני אמורה להיפגש עם הבחור הבלונדיני הזה, שם?
אח, הוא בערך בן עשרים. אז לא.
אולי עם ההוא שם, הגבוה?
נו, הוא אפילו לא דתי. גם לא.
אז זה כן יכול להיות.
האפשרות היחידה שנשארה היא הוויקינג הענקי ליד המדרגות.
הוא לא שם לב אליי עדיין. אני בוחנת אותו, באימה בלתי מבוטלת, ממרחק בטוח.
הוא עומד, מידי פעם על קצות האצבעות, ומזמזם לעצמו. יש לו זקן. זקן עצום ממדים. עכשיו, אין לי שום בעיה עם זקנים, כן? אבל מדובר כאן בזקן לא מתורבת, מהסוג שצומח לכול כיוון אפשרי. יחד עם הגובה שלו, וגופו הרחב- הוא ממש מזכיר לי וויקינג. טוב, כבר אמרתי את זה.
הוא בודק מה השעה, ותוך כדי התנועה הז'קט שלו זז קלות, וחושף--- שלייקס. כן. אמתי.
מי לובש שלייקס?! ועוד לפגישה?! ראשונה?!
אני קולטת שאני בוהה בו בפה פעור, וככה הוא תופס את מבטי. בחורה עם עיניים בגודל בלתי טבעי ופה פתוח לרווחה. מקסים.
אבל אפשר להאשים אותי?...
הוא מתקדם לכיווני בחיוך רחב, ואני ממהרת להחזיר לעצמי הבעה מכובדת, לפחות קצת.
זאת רק הופעה חיצונית, אני משננת לעצמי. אל תשפטי מיד. אולי הוא ממש נחמד ולובש שלייקס כי... אהממם... זאת הירושה שסבא שלו השאיר? כי יש לו עניין בפריטי וינטג'? טוב, אני לא ממש טובה בקטע הזה של לא לשפוט, אם ככה.
הוא פותח את פיו, ואני מתמלאת הקלה מדהימה כשאני שומעת שהקול שלו סביר, לא בריטון מהדהד כמו שצפיתי.
צריך להודות גם על הדברים הקטנים בחיים, צריך.
אם הייתה לי איזו שהיא תקווה קלושה שהפגישה לא תהייה אסון מוחלט, הרי שהתבדיתי. העניינים הידרדרו מהר מאוד, ואני נגררתי לאחת השיחות היותר הזויות שניהלתי בחיים. מה אני מקשקשת? איזה ניהלתי. הוא ניהל, ביד רמה, ואני נגררתי מאחור, מנסה לענות, עוטה הבעה המומה ונשארת עם הלשון בחוץ.
"אז את אחות, נכון? מרוויחים בזה טוב?" הוא התעניין בכנות.
"אה.... תלוי בהשוואה למה?" למה אני בכלל עונה על שאלה כזאת חצופה? הוא רוצה לשאול גם כמה יש לי בחשבון, וכמה מיסים אני משלמת?
"כי אני שמעתי שלא. שזאת משכורת רעב. זה מה שאני קראתי. אני רק אומר. את בטוחה שאת אוהבת את זה? כי ביחס למה שקראתי, המשכורת לא שווה את המאמץ."
פשוט מדהים. פתאום אני מתחרטת על השיחות המתבכיינות עם רחלי, בהן התלוננתי נואשות על השאלות המשעממות ששואלים אותי בפגישות. כי, זה לגמרי עדיף על החקירה הזאת.
"איך זה לגור בבית ישראל? אתה אוהב את הסביבה?" אני מנסה להעביר נושא.
"בטח. מקום ממש נחמד. אני לא יכול לדמיין את עצמי בשום מקום אחר. את היית רוצה לגור שם? כלומר, את יודעת, אחרי שתתחתני?"
אהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!! הוא לא שאל את זה!! הוא לא!!
"אני מאמין גדול בתאום ציפיות, את מבינה?"
בשלב הזה אני מתייאשת. ברור ששיחה הגיונית ושקולה לא תהיה כאן, אז אני פשוט זורמת. מה אכפת לי?
אני משתמשת בכישורי הדיבוב שלי, שהתפתחו משמעותית אחרי אינספור פגישות עם בחורים, וגוררת אותו לנאומים מתישים עליו ועל חייו. זה עדיף על פני חשיפת תלוש המשכורת שלי.
"אז אני, כאילו, בזרימה, את יודעת. נוסע לצפת כל שבוע שבועיים. יש לי חבר ברסלב, לוקח אותי להתבודדות. לא שאני ברסלב אבל תמיד טוב לפתוח את הראש והלב, את יודעת---"
לא, אני לא יודעת, למען האמת.
אני סוקרת אותו בעניין מחודש. יש משהו שובה לב בהתלהבות שלו, למרות המוזרות הכללית. הוא מדבר מכל הלב, עם תנועות ידיים גדולות ומביעות, עיניו נוצצות. אז נכון שאין לו מודעות חברתית וטקט והוא מוזר להחריד, אבל אני יכולה להבין למה חברים שלו אוהבים אותו. הוא בטוח מוסיף להם המון צבע לשיחות. יש בו משהו חסר פחד. הוא מוכן לנסות הכול, להיפתח לכול דבר. לא מעניין אותו מה אחרים חושבים עליו- אני בספק אם הוא מודע אל הסביבה שלו בכלל.
לפגישה נוספת אני בטוח לא ילך. אבל יש לי עכשיו לפחות שעה במחיצתו, ואני מחליטה להוציא ממנה את המיטב. אני חוקרת אותו היטב, צוחקת לעצמי בלב ממשפטים הזויים שהוא אומר, מקשיבה לסיפורים ציוריים ומאזינה להתרחשויות משונות ביותר.
אני כמעט לא מדברת, וכל שאלה שהוא מנסה להפנות לכיווני ("את טיפוס שאוהב בגדים ושטויות?", "את בקשר טוב עם המשפחה שלך?") אני מסיטה וגוררת אותו לנושא אחר.
רק כשהוא משלם ואנחנו יוצאים, אני מבינה איזה דבר אכזרי עשיתי. הוא זורח, ממש. כנראה זאת הפגישה הכי מוצלחת שהייתה לו זה זמן רב. והוא בטוח שגם אני נהניתי, כי גררתי אותו לכול השיחות האלו על עצמו, והקשבתי דווקא בעניין. אם לומר את האמת, ניצלתי את חוסר המודעות החברתית שלו בצורה צינית.
מה עשיתי?
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
מותר לי לומר שקצת קשה לי עכשיו?

כי יש עבודה, לימודים
אנשים
רגעים מרגיזים
תסכולים
שחוזרים ונשנים
ושביל לא ברור
וחלון שסגור.

מותר לי לומר שקשה לי עכשיו?

כי משהו נסגר
וכלום לא נפתח
ושכבה אטומה
דקה, או עבה
מקפיאה את הפנים
ולי זה לא נעים.

מותר לי לומר שקשה לי עכשיו?

כי למרות שניסיתי
רצתי, משכתי
ישנתי וקמתי
זרמתי, זרמתי-

מותר לי לומר שקשה לי עכשיו.
נכתב לפני 3 שנים
מסיבת חנוכה.
לביבות. סופגניות. ריבה ואבקת סוכר. צחוקים. לכלוך. בלגן. שמחה.
אני צוחקת, ועונה, ומספרת.
מסתובבת בין כולם, מחייכת, מדברת.
כמו משב רוח, מתעכבת ליד כל אחד בדיוק למשך הזמן המתאים כדי לתת תשומת לב, אבל לא ליותר מידי זמן, כדי לא להיכנס יותר לעומק.
אני נהנית, דווקא.
נראה לי.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
נעלי העקב שלי נוקשות על הרצפה בקול כשאני צועדת החוצה מהמעלית לכיוון הבית. אני פותחת את הדלת, ורצה ישר לחדר שלי, להוריד אותן.
כמו תמיד, החדר שלי מקבל אותי קבלת פנים חמוצה של אחרי פגישה. אני לא ממש יודעת למה, אבל כל פעם שאני יוצאת לפגישה אני משאירה אחרי חדר מבולגן בטרוף.
אני סוקרת את החדר במבט עגום. מברשות איפור מפוזרות בערבוביה על שולחן הכתיבה, יחד עם תכשירי איפור פתוחים למחצה. על הארון והמיטה מונחים בגדים שונים ומשונים בחוסר סדר, ועל הרצפה יש מספר לא מבוטל של קופסאות נעליים.
אני משחררת את הנעליים באנחת רווחה, לא טורחת להחזיר אותן לקופסה שלהן. הבלגן ממילא חוגג, עוד זוג נעליים לא יעלה ולא יוריד, נכון?
יחפה אני מדשדשת לעבר המטבח, כשהמוח שלי מנגן שוב ושוב "שוקולד, שוקולד, שוקולדדדדד!"
אני מחפשת בתאוותנות חפיסה חדשה ומוצאת רק שוקולד מריר. כמה סימבולי.
כשאימא נכנסת למטבח היא מוצאת אותי מחסלת את הקובייה השלישית.
מביך, באמת.
"איך היה?" היא שואלת.
"על הפנים. הוא איחר, ופשוט לא הפסיק לדבר על זה כל הפגישה. הוא התנצל בערך עשר דקות, ואז אמר שבעצם, הכול משמיים, אז זה שהוא איחר זה גם משמיים, ולא נורא." לאכול עוד קובייה? אני נועצת מבטים נוזפים בשוקולד.
"הכול משמיים? מה הקשר?" תוהה אימא שלי.
"תשאלי אותו. לפי הגישה שלו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כי הכול משמיים הרי." אני מחליטה נגד קובייה נוספת. אסור להגזים. ובעיקר אסור להשמין.
"ולא היה שום דבר נחמד חוץ מזה?"
אני רוצה להגיד שהדבר הכי נחמד היה כשהוא אמר "טוב, אז נצא?" אבל יודעת שזה לא יתקבל בברכה.
"אימא, באמת. זאת הייתה פגישה גרועה. אחת הגרועות שהיו לי. הוא נאם ונאם על כמה הכול משמיים, הכול משמיים, כל מה שאנחנו עושים זה משמיים. זה היה פשוט מוזר!"
"הממ, אני מודה שזה משונה. ודווקא אמרו בבירורים שהוא איש שיחה מעניין..."
אז אמרו, אני חושבת לעצמי. וטעו. אולי מי שאמר את זה חשב ששיחה רצופה באמונה בגרוש זאת התחלה טובה לפגישה ראשונה. ככל שאני חושבת על זה יותר, המצב נראה לי יותר מוזר. הוא לא בחור בן עשרים ואחד שנפגש פעם ראשונה. מה עבר עליו? טוב, אז הוא לא באמת דיבר על זה כל הזמן, אבל הוא בהחלט הקדיש לשיחת "הכול משמיים" משהו כמו עשרים דקות. אולי הוא חשב שאני צריכה עידוד בשל גילי ומצבי בחיים? אולי הוא עצמו היה צריך עידוד? לא ברור. בכל מקרה, פגישה נוספת לא תהיה. אני נאנחת, לא יודעת אם בהקלה או באכזבה.
אבא מציץ למטבח גם הוא. "לפי הפרצופים שלכן אני מבין שלא היה משהו," הוא מניח.
"הכול משמיים," עונות אני ואימא בסנכרוניה.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
2 ©
אני תוהה מתי מתחיל השלב בו עוברים סופית מהילדות לבגרות, ומבינים פתאום שהחיים הולכים בכל מיני כיוונים, לאו דווקא אלה שציפינו להם.
למרות שאני לא באמת זוכרת אם תכננתי מהו הגיל המדויק שבו אהיה נשואה באושר, אני דיי בטוחה שזה היה לפני הגיל שרשום כרגע בתעודת הזהות שלי.
אבל ככה זה.
תכננתי.
אז מה?
....
"יש חדש?" אני שואלת את אבא שלי. הוא עסוק עם הפלאפון, ואני מרגישה איך המילים נמשכות ממני באיטיות, כי אני לא באמת רוצה לשמוע את התשובה.
"אני באמצע לברר," הוא אומר לי. "אולי בכל זאת תתקשרי לחברה שלך? בעצם לא, אני יעשה עוד איזו שיחה כדי לברר אם זה שווה את זה."
ידעתי שלא הייתי צריכה לשאול.
כי כשאני שואלת אני מקווה. כשאני מקבלת תשובה כזאת, שאומרת- אנחנו רק מבררים, לא בגלל שזה נראה לנו אלא בגלל שאין על מה לברר חוץ מזה- אני מרגישה שאין לי כוח, אני לא רוצה לשמוע יותר. די. נמאס, נמאס.
נו, אז מה? אני מנסה לעודד את עצמי. יש לך חברות, משפחה ועבודה. אל תתמקדי במה שאין!
אבל אני יודעת שכרגע אני מרגישה שאין לי כלום, כלום, כלום.
אני מרגישה שעוד שנה עברה וכבר רואים את הבאה בפתח, ואני באותה פוזה.
אין דבר יותר מדכא מרחמים עצמיים. מניסיון.
...
בערב אני יוצאת להליכה עם רחלי, שמספרת לי על הבחור שהוריד אותה לפני יומיים.
"זה לא שבאמת רציתי אותו," היא אומרת. "אבל את יודעת, ההרגשה הזאת של הדחייה, זה פשוט לא דבר שמתרגלים אליו..." והיא מחייכת בעצב.
"זה מאוד נכון," אני משיבה לה, מהורהרת. "אבל כשחושבים עלזה לעומק, רחלי, זאת בעיקר גאווה."
רחלי מקמטת את אפה במיאוס ואני מגחכת.
"מה, זה לא נכון? תחשבי על זה!" אני טוענת.
"לא, היא משיבה בלהט. "זה לא נכון! לפחות לא אצלי. זה פשוט ההרגשה הזאת של דחייה, של להיות לא רצויים בעיני מישהו. לשאול את עצמי- למה לא? מה לא טוב בי? את יודעת, אם רק הוא היה יכול לומר לי למה, היה לי הרבה יותר קל."
"זה מעניין," אני משיבה. "יכול להיות שאת צודקת. שאצלך זה בא ממקום של 'מה לא טוב בי'. יש לך מידות יותר טובות משלי," אני צוחקת במרירות. "אצלי זאת לגמרי הגאווה. כאילו, מה, לא רצית אותי? מה פתאום?"
רחלי מתבוננת בי לרגע ואז פוסקת: "לא. את לא צודקת. גם אצלך זאת הדחייה. אולי גם גאווה, אני לא יודעת, אבל זאת גם הדחייה. את פשוט לא מוכנה להודות בזה..."
אני מתרגזת לרגע, ואז נאנחת. אני עייפה. עבר עלי יום מתסכל ומתיש. אני לא רוצה לדבר על מה שאני מרגישה כשדוחים אותי. זה פשוט לא נושא כיפי. בכלל.
כשאני מספרת את זה לרחלי היא מחייכת בהבנה ומעבירה נושא. אני מרגישה נקיפת מצפון לרגע. הרי היא זאת שהייתה צריכה את התמיכה עכשיו. היא זאת שיצאה לפגישות, ניסתה, קיוותה, התארגנה, התאפרה, התלבשה, ישבה במלון משמים ושתתה מיץ תפוזים תעשייתי. והיא זאת שהתאכזבה.
אבל לפעמים אני צריכה פשוט שקט מנושאים מסוימים. וכמו שאמרתי קודם, לרחלי יש מידות יותר טובות משלי.
....
כשני חוזרת הביתה אני מוצאת את אחותי הקטנה מדיחה את הכלים, ומזעיפה אלי פנים.
"מה?" אני שואלת בחיוך.
"את יודעת, לא יזיק לך גם לעזור בבית, " היא עונה.
"היי! זה לא הוגן!!" אני כועסת קצת, "את יודעת שאני בדרך כלל עוזרת!!"
"כן, אבל בשבוע האחרון לא עשית כלום חוץ מלהסתובב בפרצוף חמוץ." היא לא מסתכלת עליי.
אני נאנחת. זה נכון. זה היה שבוע קשה ולא נעים. שתי הצעות שממש רציתי ירדו מהפרק, נמוגו עוד לפני שמשהו רציני התחיל. נוסף על כך היה לי שבוע עמוס ביותר בעבודה, עם כמה מטופלים שפשוט לא התקדמו לשום מקום.
אבל כשאני מסתכלת על אחותי אני מתחרטת. זאת לא אשמתה שיש לה אחות מזקינה בבית.
"אני מצטערת, שוש," אני אומרת בכנות. "אני אנסה להיות יותר פעילה, בסדר? מה שלומך בעצם? לא סיפרת לי שום דבר השבוע. מה קורה?"
שוש המקסימה סולחת לי מהר. היא ממלאת את המטבח בסיפורים עליזים מחיי נערת סמינר בת שש עשרה, ואני נשענת אחורה ומקשיבה בתשומת לב מרבית. הצעות יבואו וילכו, פגישות יתחילו ויסתיימו, והעבודה בטוח לא במרכז החיים. אבל את השעות האלו עם אחותי הקטנה אף אחד לא יחזיר.
וחוץ מזה, אני מודה ביני לביני כשאני שוכבת במיטה, השיחות עם שוש עושות לי מצב רוח טוב.
אחרי הכול, שוש היא אחד האנשים היחידים שלא מרגישים צורך עז לשאול אותי בכל פעם שאני מדברת איתם "אז מה קורה?" או "מה חדש?", ובשיחה אתה אני לא צריכה לחשוש מסאב- טקסט ורמזים דקים יותר או פחות.
זאת פשוט שיחה.
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
"מה תרצו להזמין?"
המלצרית ניצבת מעלינו, והבחור התורן מכחכח בגרונו ומביט בי בשאלה.
"אה, מיץ תפוזים." אני עונה בהסיח הדעת.
הבחור מזמין מה שהוא מזמין, והמלצרית מסתלקת לה.
גם אני רוצה להסתלק מפה.
אבל אני מוכרחה לשבת כאן למשך לפחות שעה נוספת, ולהעמיד פנים שהשיחה עם אריה- זה שמו של הבחור- מעניינת אותי.
והיא לא.
אריה ואני יושבים על הכורסאות במלון רמדה, ירושלים. לצערי הרב הוא בחר לשבת במרכז הלובי. לכו תבינו.
מסביבנו יושבים המוני זוגות בכל פינה אפשרית. בחורי ישיבה בכל גיל וגובה, ובחורות שאפשר לסווג לשתי קבוצות עיקריות- אלו שעדיין בסמינר, ואלו שלא. עונת הפגישות בעיצומה.
אני סוקרת בגנבה את הזוגות הקרובים אלינו.
נראה שהזוג שלידינו נהנה מאוד, הם לא מפסיקים לצחוק, והבחורה פשוט זורחת. הזוג שמולנו נראה עסוק בשיחה רצינית ביותר, שניהם רכונים מעט קדימה, מדברים בלהט.
ויש אותנו.
אני תוהה איך אנחנו נראים מבחוץ.
בחור ובחורה.
הוא גבוה מידי לכורסא, מה שנותן לו מראה מאוד לא נינוח. הכובע השחור נח לצדו. הוא לבוש בחליפה כחולה כהה עם פסים אפורים דקיקים, ומעונב בעניבה בצבע תכלת.
היא יושבת עם רגליים מוטות הצידה, לבושה במלה בצבע בורדו, ונעולה בעקבים בלתי נוחים בעליל. ידיה משחקות בתיק הכסוף הזעיר.
שניהם מחייכים מידי פעם, משוחחים. יוצרים קשר עין.
נראה בסדר, לא?
הממ. לא ממש.
אם מביטים קצת מקרוב, רואים שהוא לחוץ, משום מה. רואים שהיא עייפה ומשועממת.
באוזני מהדהדים משפטים שאני שומעת שוב ושוב במשך השנים: "תפסיקי לחכות לנסיך על הסוס הלבן!" "את צריכה להתאמץ יותר." "למה את לא נותנת צ'אנס?" "אפשר לחשוב, זאת רק פגישה!! אל תעשי עסק." "תיפגשי אתו, מה יש לך להפסיד?"
מתעורר בי חשק עצום ללכת לאותם אנשים ולהכריח אותם לשבת פה עכשיו במקומי.
אריה בחור נחמד. באמת. הוא מנסה בכנות למצוא נושאים מעניינים לשיחה, לזרום.
אני פחות נחמדה ממנו.
אני מתנערת, ומחייכת לעברו חיוך עקום, להראות שאני מקשיבה לסיפור הארוך במיוחד על משהו שקרה בשבת בישיבה שלו. הוא נראה מעודד מהמחווה שלי, וממשיך לדבר בלהט.
"-ואז אמרתי לו, שאין מצב שהוא נכנס למטבח-"
מה, הוא עדיין לא גמר את הסיפור על המטבח? באמת!!
כשאני מהנהנת קלות, המוח שלי עסוק ברשימת קניות נחוצה בהחלט.
אז כן, אריה בחור נחמד.
אבל גם ילדותי מידי בשבילי, ו... לא נעים... לא מספיק חכם. אוף אפילו לחשוב את זה גורם לי להרגיש מכשפתית לחלוטין.
אני מבטיחה לעצמי בפעם המאה שיותר אני לא נפגשת עם בחורים שקטנים ממני בשנה.
"אז, תספרי לי קצת על המשפחה שלך," שואל אריה בחיוך. הוא נראה קצת יותר נינוח.
"אה, אין הרבה מה לספר," ומן הסתם אתה יודע את הרוב, אני ממשיכה במחשבתי. אחרי הכול, בררת עלי ועל המשפחה שלי ישר והפוך. אבל אני בכל זאת עונה לו.
"יש לי אחות ואח מעלי, שניהם נשואים. מתחתי יש תאומים, בנים. לומדים בישיבה בחיפה, וגם אחות בסמינר. סך הכול שישה."
פרצופו האטום של אריה מלמד אותי שאכן, הוא כבר יודע את כל זה. אז למה שאלת?? אני מתרגזת עליו בליבי.
אוף, כמה שאני שונאת פגישות. בעיקר פגישות ראשונות.
זה קצת כמו ריאיון עבודה. שוב לחזור על אותם משפטים, לענות על אותן שאלות, להיגרר לשיחות זהות.
יום אחד, אני חושבת לעצמי, יום אחד אני ייפגש עם בחור שיעניין אותי.
אני תוהה מתי זה יקרה.
....
כשאריה משלם את החשבון ואנחנו קמים ויוצאים, אני לא נותנת להקלה לשטוף אותי.
כי החלק השנוא עלי עדיין ממתין לי.
הנסיעה הביתה במונית.
יחד עם הבחור.
ארררגגגגג.
יחידי סגולה מגיעים עם רכב, הרוב הגדול נעזר במוניות.
אריה עוצר מונית, ואנחנו מטפסים למושבים- אחד החלקים המביכים.
בפנים מחכה לנו נהג מונית שמן שמח וטוב לב. הוא מחייך אלינו חיוך נלהב, ואני מיד יודעת שהוא הולך להיות אחד מאותם נהגים נחמדים יתר על המידה, ושותף פעיל בשיחה ביני לבין אריה.
אנחנו מדברים על השלג בשנה שעברה והבלגן שנגרם ממנו.
"על הפנים, איך שהעירייה הזאתי תפקדה!!" מתרעם הנהג.
אריה נבוך, מהמהם משהו, ואני נאבקת בדחף העז לפרוץ בצחוק.
"כן, אני אומר לכם!!! אורי לופוליאנסקי היה הרבה יותר מוצלח!!" שוב מרעים הנהג.
מזל שאני לא גרה רחוק...
אני נזכרת באחת הפגישות הראשונות שלי. כשעלינו למונית, הנהג שאל דרך איפה לנסוע. ואני עניתי לו בלי לחשוב- 'דרך איפה שייקח הכי פחות זמן'... אני עדיין מסמיקה כשאני נזכרת בזה. אבל האמת היא שעכשיו מתחשק לי לומר לנהג בדיוק את אותו הדבר. ולא בגלל המונה.
"אז," הנהג מביט אלינו בערמומיות דרך המראה, "אתם אחרי דייט, נכון? איזה מספר?"
אלוקים אדירים.
הצילו.
....
נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים
נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
הקוראים:


הביקורות האחרונות של עלי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא Yuvala לפני 4 חודשים
2. המעניק - המעניק #1 / לויס לורי לכל אחד יש את התקופות האלו, ... המשך לקרוא IRomi לפני 11 חודשים
3. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא michalro לפני שנה ו-11 חודשים
4. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא יאנה לפני שנתיים ו-1 חודשים
5. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא נתי לפני שנתיים ו-5 חודשים
6. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנתיים ו-7 חודשים
7. האש - אנגלספורס #2 / שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג תגידו, אהבתם את גיל ההתבגרו... המשך לקרוא קוראת בקפה לפני שנתיים ו-9 חודשים
8. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא קוראת בקפה לפני שנתיים ו-9 חודשים
9. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא רחלי (live) לפני שנתיים ו-9 חודשים
10. אחרי ש... - אחרי #1 / אנה טוד אני יתחיל בבמסקנה שלי: זה לא... המשך לקרוא שעיונת לפני שנתיים ו-9 חודשים
11. קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 / רוברט גלבריית ( ג'יי. קיי. רולינג) מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאי... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 3 שנים
12. קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 / רוברט גלבריית ( ג'יי. קיי. רולינג) מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאי... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 3 שנים
13. קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 / רוברט גלבריית ( ג'יי. קיי. רולינג) מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאי... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים
14. קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 / רוברט גלבריית ( ג'יי. קיי. רולינג) מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאי... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים
15. קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 / רוברט גלבריית ( ג'יי. קיי. רולינג) מה קרה לג'יי קיי רולינג? לאי... המשך לקרוא Primrose לפני 3 שנים
16. אהבה למתחילים / קייטי קוטוניו תמיד כששמעתי/ קראתי על מקרה ... המשך לקרוא אוהבת ספרים לפני 3 שנים ו-1 חודשים
17. היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס חוויתם פעם אטרף קריאה? תקופ... המשך לקרוא בת-יה לפני 3 שנים ו-1 חודשים
18. היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס חוויתם פעם אטרף קריאה? תקופ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-1 חודשים
19. היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס חוויתם פעם אטרף קריאה? תקופ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 3 שנים ו-1 חודשים
20. היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס חוויתם פעם אטרף קריאה? תקופ... המשך לקרוא שין שין לפני 3 שנים ו-1 חודשים
21. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-1 חודשים
22. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 שנים ו-2 חודשים
23. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא albert לפני 3 שנים ו-2 חודשים
24. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא לי יניני לפני 3 שנים ו-2 חודשים
25. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים ו-2 חודשים
26. איש ושמו אובה - פרוזה # / פרדריק בקמן אז מה זה החיים האלו. שגורמים... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 3 שנים ו-2 חודשים
27. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא zivv לפני 3 שנים ו-2 חודשים
28. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-3 חודשים
29. המעניק - המעניק #1 / לויס לורי לכל אחד יש את התקופות האלו, ... המשך לקרוא Lali לפני 3 שנים ו-3 חודשים
30. המעניק - המעניק #1 / לויס לורי לכל אחד יש את התקופות האלו, ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-3 חודשים
31. המעניק - המעניק #1 / לויס לורי לכל אחד יש את התקופות האלו, ... המשך לקרוא no fear לפני 3 שנים ו-3 חודשים
32. המעניק - המעניק #1 / לויס לורי לכל אחד יש את התקופות האלו, ... המשך לקרוא yaelhar לפני 3 שנים ו-3 חודשים
33. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא טלטל לפני 3 שנים ו-3 חודשים
34. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא כּנרת~~ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
35. אהבה למתחילים / קייטי קוטוניו תמיד כששמעתי/ קראתי על מקרה ... המשך לקרוא הזאת עם השיער הירוק לפני 3 שנים ו-3 חודשים
36. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא ~RAIN~ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
37. אהבה למתחילים / קייטי קוטוניו תמיד כששמעתי/ קראתי על מקרה ... המשך לקרוא מוישי לפני 3 שנים ו-3 חודשים
38. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-3 חודשים
39. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 3 שנים ו-3 חודשים
40. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא eliya לפני 3 שנים ו-4 חודשים
41. חמישים גוונים של אפור - טרילוגיה: חמישים גוונים #1 / אריקה לאונרד ג'יימס הספר הזה הרגיז אותי. דבר רא... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-4 חודשים
42. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
43. אהבה למתחילים / קייטי קוטוניו תמיד כששמעתי/ קראתי על מקרה ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
44. האש - אנגלספורס #2 / שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג תגידו, אהבתם את גיל ההתבגרו... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
45. האש - אנגלספורס #2 / שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג תגידו, אהבתם את גיל ההתבגרו... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-4 חודשים
46. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-4 חודשים
47. צל ועצם - טרילוגיית הגרישה #1 / לי ברדוגו במחשבה ראשונה, נהניתי מהספר... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-4 חודשים
48. אהבה למתחילים / קייטי קוטוניו תמיד כששמעתי/ קראתי על מקרה ... המשך לקרוא המכשפה לפני 3 שנים ו-4 חודשים
49. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא S-E-5914 לפני 3 שנים ו-4 חודשים
50. 13 סיבות / ג'יי אשר ראיתם פעם מישהו שניסה להתאב... המשך לקרוא מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 3 שנים ו-4 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ