מישהו יודע לאן נעלמה השונרא ?

שונרא, כל הכבוד וכל המחמאות.

תודה לשונרא על היוזמה, המאמץ וההשקעה. מקווה שזו תחילתה של מסורת. דובר כבר על מפגש נוסף בסתיו בביתה של גלית היקרה. ולכל מי שהסס לבוא, אני מודה ומתוודה שגם אני לא הייתי באה לולא היכרתי כבר שתי חברות סימניה וידאתי שהן תבואנה. קשה לבוא למן בליינד דייט המוני, במיוחד אם את או אתה תולעת ספרים ביישנית ומופנמת, כמוני למשל. אבל למרות הקושי היה שווה ומרגש ואני מקווה שבמפגש הבא המעגל ייתרחב. ותודה לחני המקסימה שהתנדבה לקחת את הספרים שנותרו לפרוייקט סיפור חוזר.

אנא חלקו רשמים עם אלו מאיתנו שלא זכו להרחיק עד מודיעין.
מה עושים כעת, משמחסום האנונימיות נפרץ? ואני מוכרחה להוסיף מילה על שונרא וזשל"ב, איך היה?

הנאום של שונרא החתול במפגש חברי סימניה
פארק ענבה, מודיעין
3.7.2014 ה׳ בתמוז תשע״ד


תחת שמי הכוכבים בערב קיץ נעים,
התכנסה לה בפארק ענבה במודיעין,
חבורת אנשים, קצת זרים, אבל בעצם מכירים,
שהמשותף להם ומקרב ביניהם הוא ספרים.

"ארבע במאה", אחד ועוד אחד, ספר ישן, ספר חדש,
ספר שהושאל מהספרייה, מחבר, או ספר משומש,
ולא משנה מי הסופר, ואם זה ספר מקור או מתורגם,
או אם זה מתח, רומן, בדיוני, פנטזיה, ועיון גם.
קוראים ספר, ומיד רצים לספר לחבר'ה איך הוא היה,
וכותבים על כך במקום הכי טוב ברשת: סימניה.

אנחנו חלק חשוב ומכובד מהעם הקרוי עם הספר,
וגם כותבים ביקורות שעושות למבקרי ספרות בית ספר.
כתיבה אישית, שמציעה טעימה קטנה גם מעצמנו,
ודרך הספר, הקוראים לומדים קצת על עולמנו.
יש הכותבים באריכות ויש הכותבים בקיצור מתומצת,
יש הכותבים בלשון יומיומית ויש הכותבים במילים של שבת.
יש מי שכותב ביקורת או סקירה פעם ב...
ויש מי שכותב כמעט כל יום, שזה ממש הרבה!
יש שכותבים באובר תיחכום, בהפוך על הפוך,
לא תמיד קל להבין אותם, וזה מה-זה סיבוך.
יש כותבים שעוררו בי חשד שהם "סופרים בהסוואה"
וזו בכלל לא האשמה, אלא רק פירגון ומחמאה.

ואנחנו מלייקים, מגיבים, מחמיאים, גם מתווכחים,
ובין ימנים ושמאלנים נוצרים לפעמים חיכוכים.
מתפתחים דיונים מעניינים, סוחפים, מרתקים,
שבהם יש שמתבטאים ויש שרק קוראים ושותקים.
לפעמים הדיונים מתרחקים לגמרי מהספר, מהעלילה,
אבל זה נחמד וכיף, וזה גם הייחוד של הקהילה.
ויש הומור, וצחוקים, ועקיצות. וזה נדיר, אבל גם ריבים.
מה לעשות? אנחנו ישראלים, אז אנחנו חייבים.

ואני חושבת שזה הכי יפה והכי ישראלי שיש,
שהחלטנו, בספונטניות מתוכננת היטב, כך להיפגש.
ומכל קצווי הארץ (או אולי רק קצווי המרכז),
כולם התארגנו, הצטיידו, התגנדרו, ונתנו גז.
והתקבצו פה, וראו את הפנים מאחורי האווטארים והתמונות
ואם יש מוטו למפגש, אז הוא: באנו ליהנות!

ואני, כציונית ימנית לאומית, שלפעמים גם מרגיזה,
ויש מי שרואים במינון הפוליטיקה שלי קצת הפרזה,
מאמינה שהיוזמה הזו, שההתכנסות הנחמדה
היא מקרבת, מאחדת, ומקטינה את הפילוג וההפרדה.
לדעתי הפטריוטית זה משהו מאוד ייחודי לישראלים,
תגידו מה שתגידו, בלי קצת סחבקיות אנחנו לא יכולים.

אז אני רוצה להודות לכל מי שהגיע,
זה לא מובן מאליו, ואפילו קצת מפתיע,
שגיבורי מקלדת מסכימים לצאת מתוך המסכים,
אפילו שהם קצת, ממש ממש קצת, חוששים ונבוכים.
כי רובנו מוצאים באנונימיות הוירטואלית נוחות והגנה,
חוץ מאלון דה-אלפרט, שהוא in your face - כולל תמונה.

ובאשר למי שלא הגיעו, סיבותיהן שמורות עימן.
אני די משוכנעת שהמארגנת לא כל כך לטעמן.
אז מי שבחרו להחרים - יש להן בעיה.
הן הצביעו ברגליים והפסידו יופי של חוויה.

בימים האחרונים נוער סימניה טיפס לי על הגב,
ואני מודה שזה העליב ופגע, ואפילו די כאב,
כשהמילים "מפחיד", מקרים מוזרים" ו"עניין מפוקפק"
נכתבו על מפגש תמים ופומבי של חובבי ספרים בפארק.
אז התעצבנתי וכתבתי שבכוונתי לוותר ולפרוש,
עד שמישהו חכם מאוד הכניס לי קצת בינה לראש.
אז הנה, אני בכל זאת פה, לא ויתרתי.
ותודה לעולם, שהוא החכם שאותו הזכרתי.

תודה מיוחדת למי שהצטרף ליוזמה מתחילתה,
ונענה ראשון להזמנה שבתיבה שלו נחתה:
עמיר, אלון, זשל"ב, דור הנפילים ממש!
תודה על הירתמותכם לקידום רעיון המפגש.
תודה גדולה לחני שהייתה כח החלוץ, מעין סיירת,
שסרקה את הפארק ומצאה את הנקודה הנבחרת.

עמיר לא נמצא פה, למרות שהוא מאוד רצה,
כי הוא קיבל מצה"ל היקר שלנו שיחת הקפצה.
וגם איתי פרץ, החייל שבחבורה, רצה, אך לא הצליח להגיע היום.
נאחל להם ולכל חיילנו שישמרו על עצמם ויחזרו הביתה בשלום.

וזהו, סיימתי. אפשר להמשיך להתמנגל,
לפטפט, לעדכן, לרכל, אפילו לרגל.
וגם "שוק ספרים בזעיר-אנפין" פה יש.
ובין לבין – אפשר, רצוי וטעים גם לנשנש.
שיהיה לנו ערב נחמד עם הנאה מרובה
ונקווה שנמשיך להיפגש גם להבא.