ביקורת ספרותית על הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער מאת מארק טוויין
ספר מעולה

---

"זהו האק פין, ילד שלי בעל מוניטין מפוקפקים.
היו טובים אליו, למען אביו."
את יודעת שאת מעריצה אמתית כשדמעות בזלת עולות בעינייך כשאת שומעת את הבקשה הזו.

אמנם יש שיטענו כי בגיל המעבר השני - 17-18 (כשהמעבר מילדות לנערות הוא הראשון, לעניות דעתי) - מתחילים לגבש מושג על מה ומי את רוצה להיות בעולם. חלק גדול מזה מעוצב בעזרתה התומכת ככל האפשר של סביבה חיצונית, דהיינו הורים, חברים, צבא (במקרה שלנו), תכניות טלוויזיה (אל תמעיטו במידת השפעתן של דמויות טלוויזיוניות), סלבריטאים וספרים. ספר ילדים על מעללי ילדים - הגדרה על הנייר בלבד; "האקלברי פין" האגדי מתאים לכל מי שלא יסרב לקרוא אותו, וחבל שיש כאלה שכן, מפאת מבוכה כי מדובר בספרות ילדים, למשל. אני שמחה לקרוא כעת, לראשונה, קלאסיקות הרפתקאות - ז'אנר שמיועד ברובו, למורת רוחי, לילדים "בלבד" - דוגמת 'מכרות המלך שלמה', 'תום סוייר' (המפורסמים במהדורות 'פרוזה צעירה', או כותרת אחרת כעין זו), וליהנות מהן בצורה שלא שיערתי שאפשרית.
האקלברי פין מצטרף למדף המקודש שהוא ספריי האהובים ביותר, לצד ספרים שיש שיחשבו כי אינו יכול להם. יחד עם זאת, אני רואה בהרפתקאות המדהימות (לא עוד סופרלטיב! שאלו כל מי שהסתובב על ידי בימים האחרונים כמה פעמים הזכרתי את הספר הזה בהתלהבות) ועוד יותר - בנכונות וברוח של האק לממש את החלום ולחוות אותן - שווים במידת הערכתי לתכונות האציליות ביותר המגולמות ע"י דמויות אגדיות במהותן מאותם ספרים החביבים עליי. עם זאת, עד לפני זמן קצר עדיין התלבטתי למי לשמור אחד ממקומות הכבוד בהיכל התהילה של הדמויות האהובות עליי - להאק פין, או לתום סוייר.
האק יתום, חסר השגחה וחינוך, נבון חופשי ומאושר שיצא להרפתקה הנוכחית - והיה הגיבור של תום בשל התכונות הרומנטיות האלה.
תום גיבש תחבולות מסובכות ומפורטות ומדויקות על פי הספרים הרבים שקרא והנהיג את הילדים - והיה אלילו של האק בזכות זאת.
אני אוהבת את שניהם, על כן החלטתי שאת השוויון תשבור מידת ההתפעלות שלי מן ההרפתקאות בספריהם, ולכן האק זוכה. אוי, האק, ילד שלי יקר.

אני חושבת שיש מידה של אומץ, לצד רצון לעורר פרובוקציה, בפרסום הביקורת בגב הספר, שלשונה:

"קשקוש זול ומזיק!... שעמומון רשלני שיש בו רק דברים טובים מעטים והם משובצים בתוך ערימת פסולת."

ואכן, היא משכה אותי אל הספר (וכמובן שפשוט אסור לסרב למהדורה המוערת והמאוירת היפהפייה), והיא הסיבה שאני מפריכה אותה כעת. היא מעצימה את הסיפור.


על השוויון ודון קיחוטה.

לכל שוחרי הלמידה שיודעים שמכל ספר ראוי שנכתב או מתרחש בשנים רחוקות ניתן ללמוד די הרבה על התקופה והלך הרוח בה - מומלץ ביותר "הרפתקאותיו של האקלברי (בחיי, צריך להפוך את השם הזה לאפנתי ולגיטימי!) פין" או "החיים על המיסיסיפי", שיורד יותר לפרטים. עבדות יכולה להיות נושא מעניין לבחינה בעיני התקופה בה נכתב. מערכת היחסים של האק וג'ים ראויה להתעכבות: כעמיתים למסע במורד הנהר, ומתוך הבנה שג'ים הוא עבד נמלט והאק הוא פרחח ושגם אם האק כבר היה מבוגר ו"יודע את מקומו ( - חה! - ) ביחס לשחור", עולה התהייה מה טיבה. האם הם חברים ואנשי סוד, אדון או שווה ערך לו ועבד, זוג פושעים או - אלוהים שישמור - שווים?
הוזכר כי האק שמסייע לג'ים בבריחה מוקבל למשה שהוציא את העם הנבחר מעבדות, ובסופו של דבר לחירות, שניהם הגיבורים שלא היו מהמרים עליהם. אהבתי את הרעיון ששניהם מגדירים עבור עצמם איך יתייחסו אחד לשני. בהתחלה ג'ים היה נוקשה ושכח שהוא מדבר בעצם עם ה-white trash מהזן הנחות ביותר, אך הוא מתרכך עד מהרה והיחסים ביניהם משתנים.
באיזשהו שלב ג'ים אפילו הופך למלך (סליחה לאלה שקראו את הספר), וכמובן שריצ'רד השלישי מעמדו גבוה יותר מהאק - אז במה שונה ג'ים? נכון, בעורו - אך האם זה נחשב כשהוא בבגדי מלך וצבוע ובלתי מוכר בכלל? זה היה רגע משעשע, ואינני בטוחה שאינו מתוכנן וחתרני, בייחוד כי הוא מתחבר לפרט הטריוויה הבא -
זמן טריוויה: הידעתם? - לכושים העבדים יש רק שם פרטי. תום סוייר מציין כי למלכים, כמו לכושים, יש שם פרטי בלבד, כמו ריצ'רד השלישי.
מלכים נחשבו רבות בעבר למבורכי האל, וגם משה/האק. הכולנו שווים? היש אמת בשמועה המשונה הזו?
משגע, נכון?

טוויין מועד לעתים בפסיחות ובחוסר ריכוז מרבי, כך שלפרקים מתגנב רחש צל-צלה של מחשבה איומה אחת. הייתכן כי מארק טוויין, איש האיחוד הינקי מהצפון, חולק דעותיו עם בור דרומי ג'ינג'י תומך הקונפדרציה בכחול ובאדום המצטלבים בלב הדגל?
האם הוא דוגל בשוויון?
רמז דק שותל המאייר קמבל, בצו טוויין כפי שניתן להניח, כאשר הוא מצייר אישה שחורה מקבלת את פניו של האק, שלושת ילדיה מציצים מאחורי שולי שמלתה, ופסקה אחר כך - אישה לבנה בדיוק באותה תנוחה, שאף שמלתה מחפה על פניהם של שלושה ילדים לבני פנים.


הפרקים האחרונים מזכירים ביסודם את דון קיחוטה. היות ותום סוייר הוא, כמתברר, תולעת ספרים מושבעת שמזכירה בפחות מחצי שעה תריסר ספרים, הוא מזכיר מאד את דון קיחוטה באופן פעולתו וההשראה העצומה שמקרינים אליו ספריו. האק, שאולי נתפס לעתים כסנצ'ו - ולא רק כניגוד ההכרחי כשמקבילים בין צמד לצמד - כסיידקיק להארת גיבורו, באור שלילי או חיובי, לפי הצורך - הוא אכן מעט ריאלי יותר מתום, מעט פיקח יותר מתום, אבל הם שונים מהזוג שברא סרוונטס: כשדון קיחוטה יוצא לקרב מדומיין, סנצ'ו יושב בצד וצוחק - כי האדון שלו מטומטם, מן הסתם - כשתום יצא לקרב, האק יקפוץ מהרפסודה ובאותו זמן יזמן את כל שאר הילדים. אני פשוט אוהבת את השניים האלה.

כלב החתולים שלי, קראו כבר את האקלברי פין!

שלכם בנאמנות,
נערה עם קרקוע דרקון.

נב\ איזה צירוף מקרים שסיימתי את הספר ביום ההולדת ה-179 של מארק טוויין.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער