ביקורת ספרותית על העזרה מאת קתרין סטוקט

---

*ביקורת על המהדורה הבריטית
*הביקורת מתורגמת מאנגלית ולכן עלולה להישמע מאולצת במקומות מסוימים

בדרך כלל אני נמנעת מרבי מכר שמתוארים כ"סיפור שובר לב, מצחיק וכן של חברות נשית כנגד כל הסיכויים". בדרך כלל אני צודקת. קניתי את זה - התיאור תאם את העלילה הכללית, אבל הוא, למרבה ההפתעה, היה טוב וקריא ו - תודה לאל! - לא מאד קלישאתי. הספר בא בדיוק בזמן הנכון עבורי. עם זאת, יש בו כמה וכמה פגמים (הילי, אליזבת', איך נשים לבנות נתפסות בניגוד לעמיתיהן הגברים, כל הסטריאוטיפים), על פי רוב הייתי מוסיפה את ה'סוף הטוב' לרשימת הUnliked, אבל הוא הגיע כל כך למיס סקיטר ולמיני ולאייבילין וללובניה, שהיה כואב לי לקחת זאת מהן.

הדמות החביבה עליי כנראה תהיה מיי מובלי, או על כל פנים, איך שיכלה להיות כבוגרת. ובכן, לא ממש, אני בעצם מעדיפה את סקיטר (ולא רק מפני שיש לה שם מגניב ורודפת את החלומות שלה למרות שבהתחלה די ברור לכולנו שאולי היא בחרה מסלול שלא מתאים לה). אז - בחזרה למיי מו, אהבתי איך אייבילין התייחסה אליה: "you is kind, you is smart, you is important" כנראה לנצח יהדהד בראשי. אהבתי את אחת הפסקות האחרונות, בה אייבילין חווה flash-forward ורואה את התינוקת שלה, הילדה הלבנה האחרונה שלה, גדולה, חכמה, נדיבה וחשובה. אני כל כך רוצה שזה יקרה.

חרתה לי מאד דמותה השטנית של הילי. ברומן זה, כל עיקול ושעל נדמה כסביר ומובן בהחלט. אני מודה, לא ציפיתי שהיא תבין את שגיאותיה* ותהפוך למלאך, שכן זה היה הורס את הספר לחלוטין עבורי.

* מצד שני, האם אילו טעויות, פר סיי? האם היחס המשפיל שלה כלפי העזרה השחורה אינו תוצאה של חינוך וסביבה חברתית, יותר מאשר שד אישי של שנאת האחר?)

אהבתי את העובדה שהיא נשארה צרת מוחין (במונחים של היום, אז אל תשפטו אותה, במחילה) והרעילה את כולם - הרי איש לא אוהב להודות שטעו, וכשאת בכזו עמדה בכירה של כוח בקהילה קטנה, זה אפילו צפוי: מי שבידיו כוח, פוליטי וחברתי (היא יושבת הראש והנשיאה של האגודה), אמור, בנקודה כלשהי, להשתמש בו בצורה שאינה ראויה. יותר מזה, זו חוקיות.
בעוד זו אינה פרודיה או סאטירה, שבהן דווקא הייתי מצפה מהדמות "המרושעת" להישאר כזאת וכמובן, להיות מוקצנת ונוראית חסרת תקנה - אבל הרגשתי שדמותה של הילי זכתה ליחס מחפיר במיוחד: אמנם היה אינטרס הגון לנקמנות חסרת הפשרות שלה - היא אמורה לשמש דוגמא ומופת, החבר שלה התאהב בwhite trash נמוכת מעמד וכמובן שהיא נפגעה, והפאי של מיני, בתור התחלה - אבל עדיין הרגשתי שמשהו הוחמץ כאן. האם אליזבת, או לואן, או כל אשת חברה כמוה (אולי פיקחית יותר מהדוגמאות הנ"ל), הייתה מתנהגת כך? או גב' וולטרס? אני יודעת שאלו כנראה דוגמאות חסרות בסיס, אבל אני באמת חושבת שיש משהו יותר משמעותי מאחורי זה. אז כן, רציתי לדעת מה גרם לה להיות כבולה בצורה כזו לנורמות והרגולציות החברתיות, אף על פי שזה די מובן מאליו, בכל זאת חיפשתי משהו עמוק יותר, כמו אצל סקיטר והמשרתות - שנפנפו את הנורמות לעזאזאל כי בכולן היה זרע מהפכנות או מודעות או דאגה בתוכן שגרם להן לצאת משולי הקיום האדיש שלהן ולעשות צעד, גם אם שקט. הילי יכלה להגיב ביתר חומרה ויצירתיות למה שהן עשו, אבל לא מפני שלא הייתה לה הגישה שלהן. גם עומק היה חסר לה, מה שלא השביע רצון. בד"כ אני מוצאת שקל יותר להתחבר לדמות ה"ביצ'ית", ההתנהגות שלהן מובנת ואפשר להסתדר אתה, אבל כאן היא הייתה אמורה להיות ביץ' - אם לא הייתה כל כך חד מימדית. הגיע לה סיפור טוב יותר, שלא תמיד תהיה שלילית, שיהיה לה צד נעים, למרות שארסיות היא תמיד תכונה מבורכת. היה ממש חבל לי עליה.
ובכל זאת, מאד אהבתי אותה וזה מה שמעציב אותי, אין צדק להילי. היא יכלה להיות מדהימה. מרושעת להדהים, אם תרצו, אולם אני מוצאת משהו מאד אנושי וראוי להערכה בלהיות כל כך כנה עם עצמך ועם הסביבה ולא להתחרט על דבר.

אליזבת' ליפולט הייתה שיה תמימה יותר משיכלתי לסבול. היא לא נכחה ברגעים החשובים וכשהייתה - ניצבה שם על תקן חיית המחמד של הילי. תחת נסיבות מסוימות, הסידור הזה יכולה היה להיות לגיטימי בצורה מושלמת - וכאן זה היה מוצדק. שכן כל גיבורת-על צריכה sidekick מטופשת כדי לגרום לה להיראות חכמה יותר, מוצלחת יותר, מעניינת יותר.
אליזבת מייצגת, ולו לשם הביקורת, את נשות ג'קסון שלא קוראות, לא יודעות הרבה מעבר לגבולות השכונה שלהן ושקועות בקניות, צרכנות ורכילויות. אני יודעת שהרעיון של ההשוואה הוא ליצור ניגוד חד ביניהן לבין הילי - מנהיגתן השונה מבן - וביניהן לבין סקיטר - יש לה דעה, יש לה תואר, יש לה אמביציות שלא כוללות בעלים וילדים בקרוב - ובאופן האולטימטיבי, ביניהן לבין הנשים היום. פגע בי כיצור אנושי ממין נקבה בחברה מערבית לראות כיצד התייחסו לעצמן. או, ליתר דיוק, כיצד הסופרת הציגה אותן, בשטחיות וכשטחיות.

אני לא יודעת למה נשים לבנות נחשבות לכל כך מנותקות מהעולם שסביבן, וככאלה הן מוצגות בכל יצירה בדיונית מהשנים האחרונות שנטועה בשנות ה60 בארה"ב - הן לא מנקות את בתיהן, הן לא עובדות, הן לא מטפלות בילדיהן. הן אפילו לא יודעות כיצד - ההיסוס הנואש אפוף הcluelessness האילם של אליזבת' כשהיא מתבקשת להשגיח על בנה הקטן למשך שבע הדקות שהסצנה הזו וודאי לקחה, מוכיחה זאת מעל ומעבר לכל ספק. למה הן נתפסות כקרות, בעוד השחורות הן החמימות, הקולניות שמתאספות בכנסיות ועושות כל שביכולתן כדי לתרום לקהילה - והלבנות מצדן מתאספות בפגישות קאנטרי קלאב וDAR ואירועי התרמה מזויפים, מטופשים וחסרי תועלת? אני מאמינה שזו שאלה לגיטימית. כפי שנאמר, הן עורכות אירועי התרמה למען רעבי אפריקה, ושוכחות את עניי עירן. אני משוכנעת שבניו יורק, ליד דירתה של מיס' סטיין, יחסי הכוחות שונים.

בחזרה לסטריאוטיפים, נראה מובן מאליו שהספר הזה משתדל לנפץ אותם, ולכן נלקחה הילי הלבנה הנבחרת, שמוכיחה כי אמונותיה והתנהגויותיה של אישה (או גבר) מעוצבות ע"י חינוך וסביבה.

ואשר לשלישיה, אני מעריכה אותן. כולן כל כך טובות מזג וכולן שילמו מחיר. כל אחת מתעלת את המרץ שלה לאפיק אחר: מיני החצופה יודעת לעמוד על שלה, אייבילין נוטעת תחושות כבוד וערך עצמי בתינוקות הלבנים שלה, ולסקיטר יש חוכמת-ספר אבל חושבת מחוץ לקופסא. כולן נהדרות בדרכן. אני חוששת שהכריכה האחורית צדקה לגביהן, זה אכן סיפור של ידידות ואהדה כנגד הסיכויים, אהבה לא יודעת צבע מהו וכו'. אני שונאת את זה, כי זהו בדיוק סוג הספרים שהייתי מתחמקת מהם בכל מצב. אבל הספר הזה בהחלט אתגר כמה סטריאוטיפים - לא רק לגבי הדמויות - אלא גם של 'רב המכר' עצמו, שלפיו כולנו שופטים ספרים. הייתי חושבת שהספר הזה הוא מטופש אלמלא קראתי אותו בסופו של דבר. וייתכן שמשהו השתנה בי, כקוראת, בזכות הספר הזה.
טוב, כנראה שלא, אבל עוד נראה. מעולם לא דמיינתי שאומר זאת על רב מכר עכשווי, כי אני מגיבה באופן פסיבי-אגרסיבי למשמע הצירוף ומתחילה לשפוט אותם ולבטלם כ'צפויים' וקיטשיים. עם זאת, הפעם צדקתי כשלא התעלמתי ממנו, בחרתי לקרוא אותו למרות הבאזז - דבר אשר, כאמור, היה מונע ממני לקרוא את הספר עד כה - כי הרגשתי שיכול להיות בו משהו.

הסוף היה מאכזב מאד. מצד אחד, הוא לא קלישאתי סטייל מבט-חולמני-לעתיד, ולפחות זה עודד אותי. מצד שני, סקיטר בזה הרגע למדה שהילי מאיימת בתביעה, ואייבילין פוטרה, החליטה לפרוש והתקדמה. אבל אני לא מרוצה מזה. ישנן מספר שאלות שחייבות להישאל: מה יקרה לסקיטר בניו יורק כשהיא רק מתחילה פרק חדש בחייה, אבל לא סיימה את הפרק הקודם ותביעה תרדוף אותה? מה אייבילין הולכת לעשות בתום השעתיים היומיות שיקחו לה להשלים שבוע של טורי מירנה? האם היא הזכירה איזשהו חלום שלה שאינני זוכרת או החמצתי? האם מיי מובלי באמת תגדל עם המילים של אייבילין ללוות אותה או, יותר הגיוני, תשכח אותן ותגדל להיות אמא שלה? מיני המסכנה חוסה בבית אחותה עד שבעלה יתעשת, אך מה יהיה כשתחזור, כשהוא מטבע הדברים ירביץ לה שוב? האם יהיה שינוי משמעותי ביחסים הבין-גזעיים בג'קסון, בעקבות "העזרה"? הסוף פתוח מדי בשביל העלילה הזו, וזו עוד נקודה לרעת הספר. כתבתי בשלב זה מעל אלף מילים על כמה הספר פגום. ובכל זאת, חמישה כוכבים מתנוססים מעליי.

דירגתי את הספר כחמישה כוכבים, ועד כה הצגתי בעיקר מה חסר בו. אני חושבת שהענקת הדירוג האולטימטיבי נעוץ לחלוטין בתזמון. קראתי אותו בשנת שפל. לא אישית, תודה לאל. אלא ספרותית: לא קראתי אף ספר טוב באמת השנה - לא מעולה, לא סוחף, אלא טוב בלבד - כה נמוכות היו ציפיותיי. טכנית, לא דירגתי אף ספר ארבעה כוכבים. חמישה לא נראו מאז שהבנות הניגריות נחטפו על ידי בוקו חארם. לא, אפילו לפני כן. אני מעריכה את הספר הזה כל כך. משום שהוא לא אכזב אותי, משום שהיה כיף - לבקר אותו. אני מאמינה שכשספר זוכה לקטרוגים כל כך קטנוניים - זה הטוב ביותר. מפני שזה גורם לקוראת לחשוב עליו, לחשוב- מחדש, ובאמת לקחת את הזמן לגבש עליו דעה ובה בעת מגביר את הסיכויים שהוא ישפיע עליו ובקיצור, הופך את כל חווית הקריאה להרבה יותר פורה, ועל כן אני שמחה שקראתיו.

הערת שוליים: האירוניה: מסתבר שמיס סליה הייתה כנראה הגברת הלבנה המתקדמת ביותר- בתחילה, כל שאיפתה הייתה להתיידד עם העזרה השחורה שלה.

הציטוט החביב עליי (תרגום חופשי):
אין עוד מה לומר, אז אני ממלמלת "אני יודעת. תודה על ההזדמנות." ואני מוסיפה, "חג מולד שמח, מיס' סטיין."
"אנחנו קוראים לזה חנוכה, אבל תודה לך, מיס פלאן."
אני תוהה האם זה בר משמעות שמיס' סטיין יהודייה. כקטע שבא להבהיר כמה מגוונת ניו יורק, בעוד שבסביבות ג'קסון, מיסיסיפי היא לא ניצבת פנים-אל-פנים מול גיוון או הזדמנויות.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על העזרה