ביקורת ספרותית על חמדת מאת טוני מוריסון
ספר בסדר

---

זהו ספר שקשה "לאכול" אותו.


הSetting של הסיפור אמין ונראה כאילו הסיפור באמת יכול היה להתרחש (מינוס האלמנט הפנטסטי שנשזר בחוכמה רבה, לדעתי) במציאות של אמריקה פוסט המהפכה, ומשלב נושאים שאישית אני מאד אוהבת: ארה"ב טרום מלחמות העולם, עבדות והיבטיה הפסיכולוגיים, חיי הקהילה הפורים של המשוחררים ומערכות יחסים במשפחה.

מוריסון כותבת בגובה העיניים (בסטנדרטים של אז, כמובן) ודברי הדמויות, העלגים והמעוותים-דקדוקית, מצטרפים לסדר העדיפויות של הדמויות והלך מחשבתן (כשל עבדים משוחררים) וכן לעובדה שלדמויות אין ציפיה לגדולות או לעתיד בכלל, ביצירת התמונה האמינה של בית מספר 124 בסינסינאטי, אוהיו. כך שאם הנושאים הנ"ל מעניינים אתכם, כנראה שתשקלו לקרוא את "חמדת". עם זאת -
בדרך כלל אין הרבה חשק לקרוא והרצון לדלג על פסקאות בוער, זאת בשל העובדה שהפרקים - ולעתים גם המשפטים, בינם לבין עצמם, באורח מעצבן במיוחד - מזגזגים בין הווה לעבר, מתהיות פילוסופיות לזכרונות או להוויה, סת', דנבר וחמדת. לעתים הן תדברנה בגוף ראשון, בפעמים אחרות כל-יודע יספר עליהן, והזגזוג הספציפי הזה, גם אם הוא מבלבל, בהחלט מאפשר להתחבר לדמויות יותר, כשמוצגת סצנה שבה, בשלושה משפטים שונים, מבינים בדיוק איך כל אחת מהדמויות מרגישה ברגע אחד. למרות שלא התחברתי לנשים ברומן זה, אני בהחלט מבינה את האפשרות להעדיף אחת על פני השניה, משום שגם בסופו של הספר אינך מצליחה לעמוד על אופיין ודעותיהן של הדמויות אליהן התוודעת לכל ארכו - את יכולה, בצורה מתמיהה למדי, לקבוע בוודאות במה הדמויות שונות זו מזו, גם אם לא תנקבי בתכונות מסוימות.

הספר מקרטע באמצע, לקראת הסוף, בצמד פרקים שאתאר כגיבוב מילים שאם עומדים על טיבו - עשוי להיות מעניין מאד, גם אם לא קשור בדיוק לעלילה או לא משפיע על דעותיו של הקורא.

קשה להשוות אותו לספרים אחרים, לפחות לספרים שקראתי אני. הוא מיוחד, ולאו דווקא במובן הטוב. בתום הקריאה הייתי חייבת להבין למה הפכו אותו לכזה "ספר חובה מדהים, מהפנט, שנוגע בכל הנקודות הרגישות", אתם יודעים, ברבורים סנוביים של אנשים שנהנים מסרטים אקזיסטנציאליים ויורדים על שטחיותו של וודי אלן. כי זה לא. קל מאד להלביש על ספר, במיוחד כזה אשר, במלאת ארבע שנים לצאתו, זכתה הכותבת בפרס נובל לספרות, את התיאורים הריקים האלה. פרס נובל או לא, פוליצר או לא ועוד - זה לא ספר של עלילה גלויה. הסיפור כאן נחבא מאחורי הרבה דרמה וצלצולים שנועדו להעניק לו את הנופך הפילוסופי, זה שיגרום למבקרים להתמוגג מה"יופי האנושי, הטמון בכל אדם, הנשקף מעמודיו של רומן נשגב זה". בכל הרצינות, יש בדבריהם מן האמת - אבל לא הדברים האלה הם שהפכו את הרומן למה שהוא. אלה הם רק קישוטי הרקע, החלקים שדילגתי עליהם בתורי במרץ אחר עלילה זורמת ומעניינת (הזוכרים אתם שפעם ספרים נמדדו על פי עלילתם?). שתי אפשרויות: המבקרים יוצאים מגדרם כדי להאדיר ספר עם עלילה טובה שכמעט ולא נמצאת שם לצערנו (נכון), או שהספר הוא באמת אלגוריה מרובת רבדים ועמוקה שהקורא הפשוט פשוט אינו מסוגל להכיל (לא נכון).

ובאמת, הצער הרב שלי הוא על הנושאים (עבדות וכו') שהתקבצו יחד ליצור מה שבתיאוריה אמור להיות סיפור מרתק, אך נכשלו כשפינו את מקומם לתהיות פסיכולוגיות פילוסופיות על נפש האדם, מגמה מטופשת במינונים לא נכונים.

בסיכומו של דבר, הספר מצליח במאתיים עמודים וקצת לומר הכל ולא כלום. למגינת לבי, החלק שייזכר הוא דווקא החלק הממשי, זה שממש כתוב על הנייר ולא מבליח לשניה בלב הקורא, תוך כדי הקריאה, ונעלם באותה פתאומיות בלתי ניתנת לתיאור - הכלום של הקיום.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על חמדת