****


כשהייתי בן שבע עשרה בערך, הורדתי את הכיפה.
למדתי אז בישיבה תיכונית בירושלים, הייתי אמור להתפלל שלוש פעמים ביום, להניח תפילין, להאמין באלוהים, לעשות מצוות, לשמור שבת. כל ה"ערכה". אבל אצלי, כמו אצל אנשים רבים אחרים, חלה התפוררות הדרגתית במימדים הערכיים והדתיים, עד שמצאתי את עצמי לבסוף שומע ווקמן בהיחבא בשבת מתחת לשמיכה, מכרסם "מק דייויד" עם גבינה בנסיעות לאילת, ומכניס את הכיפה לכיס בכל ה

קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.

אשרי שהבחירה בידי.

מדוע החליט <mark>ישראל סגל</mark> לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפ

"אבא", שאלה הבת הקטנה, "למה אתה בוכה?". רק אז הוא שם לב, שמשהו קורה לו בין העיניים. "לא", הוא מיהר להתנצל ולהכמין את הספר והכריכה הפרובוקטיבית "זה לא דמעות. נכנס לי משהו לעין". אם השתכנעה או לא, היא המשיכה במשחק. שוב הספר נפתח, הדמעות הפעם היו מודעות ומוצפנות. אוי זה כאב. עד דכדוכה של נפש.

זה קרה לי השבוע. על הסופר שמעתי רבות. בעיקר על ייחוסו ועל יחסו של אחיו אליו. <mark>ישראל סגל</mark> הוא התגלמות של טרג

אבי גדל במשפחה דתית. משפחה של אנשי עמל ואמונה.
לאחר שרותו הצבאי חזר אבי בשאלה בדרך המיוחדת לו. קידוש ובית כנסת בשבתות וחגים ושמירת כשרות. ללא שמירת שבת או חינוך דתי לנו, ילדיו.
דרכו של אבא לא פגעה בקשריו עם משפחתו ולכן לנו, ילדיו, היו קשרים חמים ונפלאים עם המשפחה. סבא סבתא דודים ובני דודים.
לא היה בעינינו דבר פשוט וטבעי יותר מלהגיע לדודים לסעודת צהריים בשבת ולשחק עם בני הדודים. ואם אסור להד

כותרת הספר מדברת על זוגות שהבדידות היא נר לרגליהם והתנהגותם. צמדים של איי בדידות.
המבנים האלו נמצאים ביחידה המשפחתית כמו אצל יואל ושלומית, שבה שלומית היא המאחה ויואל הוא השבור, גרובר ואשתו שרה, שמיצגים בדידות אריסטוקרטית ההופכת לבדידות של נוחות, או בדידות של שותפות עסקית שבה כל אחד מנצל את המצב לצרכיו.
הקשה ביותר היא של לוקי, אמו של גרובר שמארגנת את העניינים, בבחינת בודדת ובוחשת.
בצד זה יש י

יש ספרים שלא חייבים לקרוא. זה דווקא ספר שכן חייבים לקרוא. <mark>ישראל סגל</mark> בסגנונו המבריק מגולל את סיפור משפחתו החרדית, כשצילו של אחיו הצדיק מעיב עליו, עד לנקודת הפיצול. הצדיק הפך לגדול בתורה, אח שלו, הסופר, נטש לחלוטין כל קשר עם העבר שלו, והדרמה רק הולכת ומסלימה. מומלץ ממש

נראה לי שלא מדברים על תאונות דרכים ועל המחיר שלהן. לא מספיק מדברים. נניח שכן מזכירים את אלה שנהרג, כי בכל זאת קשה להתעלם ממתים, הרי שאת הפצועים שחייהם שינו כיוון נוטים לשכוח. השבת פגשתי זוג שהבן שלהם נפצע בתאונה מחרידה בדרום הארץ, כבר עברו חודשים, והאיש מנסה להשתקם. הפגיעה בעמוד השדרה שלו חריפה, והוא כבר לא יילך, אשתו והילדים מנסים להתרגל יחד איתו למצב החדש. משפחה שלמה שברגע אחד של נהגת שיכורה וחס

אני הוא בן-הזקונים במשפחתי, לפני כ-20 שנה כשאחי הגדול עזב את הארץ אמרתי לו שנכון שהמרחק בינינו גדל אבל טוב שאף אחד מאיתנו לא חוזר בתשובה ואז גם אם נהיה קרובים גיאוגרפית נהיה רחוקים, אז מוטב כמובן שנישאר קרובים לפחות בליבנו. היה לי את קו המחשבה הזה הרבה לפני שקראתי את הספר של <mark>ישראל סגל</mark>, ומצמרר אותי לחשוב כמה חיזוק לחשש הזה אני יכול למצוא בסיפור הלא פשוט הזה שהוא העלה, למרות שברור שלא תמיד חזרה "בתש

#
רוב הנזקים והשריטות של האנשים הבוגרים מקורם במשפחתם. אני מודעת לאוקסימורוניות של מה שכתבתי, לאור האמונה הרווחת שהמשפחה היא המקום הטוב ביותר של הפרט (הא!). חשוב לומר שלא כל הפגיעות מקורן בזדון. למעשה, לדעתי, רוב הפגיעות אינן מכוונות להזיק, ומקורן לרוב בתפיסה שמה שטוב לי בוודאי טוב לאחרים. על אחת כמה וכמה לצאצאי שהם ההמשך של עצמי. מצופה שהשקפות העולם הפוליטיות, דתיות, גסטרונומיות ואפילו רפואיות ש