“***מתנצלת, בגלל טעות שלי הספר עליו כתבתי הוא "תום סוייר - הספר המוער" בתרגום יניב פרקש והוצאת אריה ניר ולא הספר המוצג כאן... סליחה!*** # הייתי זקוקה לניקוי ראש מהספר האחרון שקראתי. מה יותר רחוק מספר מתח עם תיאורים מגעילים מאשר תום סוייר? הספר מוער ומתורגם על ידי יניב פרקש. פרקש מסביר מונחים, משלב סיפורים אוטוביוגרפיים של הסופר, מתאר את התקופה, ובאופן כללי מסיט את תשומת ליבו של הקורא מהספר ובתמורה מעניק לו השכלה. לרוב החילופים הוגנים, במיוחד אם קראת את הספר הרגיל (לא כדאי לקרוא ספר מוער אם המקור אינו מוכר לך) אבל אף אחד לא מבטיח לך, שמה שבחר המעיר להגיב עליו מעניין גם אותך. כך שלפעמים אתה קורא הסבר משמים על מכסים של תנור, שלא מועילים בכלום, לא לך ולא לסיפור. אבל יש גם תיאור משובב נפש של צוארון תפור, שנועד למנוע מבעל הצוארון לרחוץ בנהר, מה שמצחיק אותך ושווה את הטירחה. תום סוייר הוא שילוב של מקס ומוריץ ושד טזמני. בלי רישעות, עם כושר מרשים להמצאת תעלולים, כישרון מסחרי ניכר, הרפתקנות, נכונות למו"מ או מאבק, מה שמגיע קודם, ורומנטיקה רכה, שתשרת אותו היטב כשיגדל. הוא חי, כנראה באמצע המאה ה19, בהָניבֶּל (שנקראת בספר סאן-פיטרסברג), עיירה נידחת על גדת הנהר במיזורי. הוא חי עם דודתו שהיא, כנראה, רווקה מבוגרת ללא ילדים משלה, מטפלת בשלושת ילדיה היתומים של אחותה. אין לה מושג ירוק לגבי התנהגותם ילדים ומה שמעניין אותם, לכן ילד תחמן ופיקח כמו תום כורך אותה על זרתו, אם כי גם חוטף עונשים מגוונים על הדרך. דודה פולי התמימה, בטוחה שתמעל בתפקידה אם לא תעניש את תום על חטאיו – כי ילד שאינו נענש איך ידע שחָטָא? – ותום מנהל מולה משחק שח מורכב (שאין לה מושג שהיא משחקת) ומנצח אותה בכל סיבוב. אני מעריצה את הסופר. הנה, אמרתי את זה. נכון שכמו סופרים אחרים שכתבו במאה ה-19 גם הוא מסתבך לעתים בעלילות ספריו, מתקשה לפעמים להימנע ממלל מיותר שמסביר את הסיפור, במקום לתת לסיפור לספר את עצמו. אבל לטוויין יש, לטעמי, יתרון גדול על סופרים בני דורו: הוא הקדים את זמנו לפחות במאה שנים. בתור מי שגדל במדינה דרומית בתקופת העבדות, הוא היה אחד מהבודדים שראה את הכשל המוסרי שבה ונלחם בו באמצעיו. בתור מי שגדל בחברה נוצרית דתית, הוא היה מהבודדים שראו את הדרך בה הפרקטיקה הדתית הופכת אנשים לצייתנים שאינם שואלים שאלות. ובתור מי שגדל מוקף באנשים מהוגנים ומשעממים – הוא הצליח לזהור בחוש ההומור הסרקסטי שלו, וביכולת שלו להתבונן במציאות שלו, לדלג מעליה ולהגיע קדימה, לדורות הבאים. ותום? תשמעו סיפור. הוא נענש פעם ונדרש לסייד את הגדר של החצר הקדמית. זה קרה ביום שבת, כשהכיסים מלאי סחורה (כמו רמשים מתים, כפתורים חלודים וגולות בומבילות) והאגרופים מוכנים למאבק הגון. אחרי שסיים לרחם על עצמו, ראה ילד מתקרב, לרחם עליו או לשמוח לאידו. תום התרכז מאד בסיוד, והילד הסתקרן וביקש לנסות לסייד. תום כמובן סירב, כי זה לא סתם סיוד. זה סיוד-על בגדר-על. אחרי הפצרות, שכנועים, ותשלום הוגן, תום נעתר והילד סייד תחת השגחתו. ילדים אחרים שהזדמנו לאיזור עמדו בתור, אוצרות החליפו ידיים ואם לא היה נגמר הסיד – תום היה מרושש את כל ילדי העיירה... את הסיפור הזה בטח מלמדים בבתי ספר למנהל עסקים, תחת הכותרת "איך לגרום לאנשים לקנות ביוקר את מה שהם לא צריכים". ואנחנו, המתוחכמים לכאורה, בתפקיד ילדי העיירה. 1/2”

“מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין. כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו של שיכור העיירה. נשמע רומנטי כשמתארים זאת כך, אבל באותה מידה יכלתי לתארו ”בטלן בן בטלן”, ואז כבר היה נשמע אחרת. אך בחירת המילים שלי אינה משנה, כי כאן, גיבש עבורנו מר טווין היקר את דמותו והפכו למיתוס. להבדיל מטום, שהוא נער מלא דמיון, האק מתמודד עם המציאות כפי שהיא. הוא לא מנסה לעצבה, לא מאלץ אותה לרגש, לנחם או לתת לו משהו. העולם שהוא מכיר - פשע, שכרות ואלימות - מציאותו מסעירה די הצורך. הוא מקבל כמעט בטבעיות את ההתרגשויות שמזדמנות לו. כשיש בעיה - הוא שוקל את הפתרון ומיישם מיד. לדמיונות כמו אלה שמסעירים את טום, אין אחיזה בהאק. האק סוף סוף בורח משלטון העריצות שחי בשוליו. אינו מוכן להמשיך ולספוג את איומי אביו או את צדקנותם האדוקה של אנשי הקהילה. הדבר הטוב היחיד שאוכל להגיד על אביו של האק, זה שבהיעדר בית וחום, העניק לו מבט על המציאות בלי כל דעה קדומה. נתן לו כלים להישרדות בחיי נוודות ומנע ממנו חשיפה למסרים מהחברה שממלאים כל אדם בשנאת חינם, שמזל שאין אנו ניזונים ממנה כי אז כולנו היינו בטטות. ככל הנראה, האק מביע את הביקורת של מר טווין נגד החברה הנוצרית הצדקנית והחסודה. חברה בורגנית שביקשה לחנך את אנשיה באמירות רומנטיות על מה צודק, יפה וטהור, ובכך תמכה בתמימות ברמאים, שיכורים וגנבים שחיו בשוליה הלבנים וחשבו שהם אנשים טובים. לדוגמא, בכל פעם שהאק התלבט האם לעזור לג’ים, העבד השחור הנמלט, אפשר היה לראות את ההבחנה המעוותת שלו בין טוב ורע, שעדיין איכשהו ישרה יותר משל כל דמות אחרת בעיירה. הוא יודע שהעולם מקיים בתוכו הרבה יותר משחור ולבן, שואף לעשות טוב אבל יודע שאין מוצא וצד אחד תמיד ייפגע. זו הגישה ששחררה אותו מהנטייה הרומנטית לחפש מקלט בתוך הצדקנות העצמית. למרות אהבתו לחבריו הקרובים וגעגועו בהיעדרם, האק מקפיד שלא להיות תלוי בהם. בכל הקשרים שקשר, שמר על חירותו. אין לו פחד מהבדידות. הוא סומך על עצמו יותר משהוא סומך על אחרים, ושמח להיות נווד שכל נכסו הוא התמצאותו בטבע. ותשמחו לשמוע שכולנו האק. כל אחד מאיתנו נולד האק פין, אבל אז, התחנכנו על ידי החברה. היא קרעה אותו מתוכנו וקיווצ’צ’ה אותו וזרקה אותו אל תת-המודע שלנו, והוא התגלגל והתדרדר והתפרק לחתיכות ונלכד שם בין קרומי מוח ישנים, רובו כבר אינו מודע לעצמו. לעתים הוא זע מעט או משמיע קול חלוש, אבל אלה רק חרחורי גסיסה. אין לו סיכוי לחזור להיות מי שהיה. וזה הסיפור האמיתי של האקלברי פין.”

“ילד רחוב שובב, הרפתקן, בורח מאביו ומאיזשהי אישה מאמצת זקנה, בדרכו נפגש וצופה בטיפוסים צבעוניים, וגורלו נקשר עבד כושי שבורח אל החופש. יש משהו מרענן ומקורי ברעיון שילד לבן ועבד כושי גורלם נקשר, מסייעים ועוזרים אחד לשני, בעיני הסולידריות הזאת מקסימה, וייתר על כך היחס האנושי השיוויוני וההוגן שהאק הילד מפגין כלפי העבד, יכול להיות שיש בזה משהו פורץ דרך ומוסכמות בספרות של התקופה הזאת. ציורים מקסימים רבים, וההערות משכילות. הספר נמרח יותר מידי וחופר, מרגיש כבר מסטיק מייגע. סביר. אני תוהה איך הספר טום סוייר לעומת הספר הזה?”

“ספר קלאסי לטעמי, וזה לא מובן מאליו כשמדובר בטווין. כבר הספקתי לקרוא את 'מסע התענוגות בארץ הקודש', שם קוטל טווין ללא רחמים את מסע הצליינות הנוצרי. תוך כדי כך, הקורא למד פרטים מעניינים כיצד נראתה ארץ ישראל לפני מאה חמישים שנה. זלזול במסע הקדוש במקום התפעמות נשמע אולי כחידוש גדול, אבל אחרי שמבינים מי היה קהל היעד של טווין(רמז, לאו דווקא נוצרים אדוקים) כל הרושם נופל, ונשאר רק ליצן חצר לא מצחיק במיוחד. ספר שני שקראתי הוא 'וילסון ראש כרוב'. כל מה שאני זוכר ממנו הוא אוסף התחכמויות תפלות. במה ספר זה שונה? קודם כל, טווין כותב על דבר הקרוב לליבו - נופי ילדותו, על הטוב והרע שבהם. הספר מדבר על החברה האמריקאית של ה'דרום', זה שלפני שחרור העבדים, והמון על המיסיסיפי. זה המקום שבו טווין גדל, עבד בתור שייט על הנהר, ואחר כך עזב. יש לו ביקורת על חברה זו, אבל ברור שהיא מגיעה ממקום אמיתי פנימי ולא מתוך לחץ חיצוני. טווין עדיין מבדח, אבל לא רק. העובדה שמדובר בעלילה באיזור שפרטיו ידועים למחבר מעשירה בהמון את העלילה, אבל מקשה מאוד למי שלא מתמצא בפרטים על הנצרות הפרוטסטנטית או שייט נהרות, כמוני. חוץ מזה שלא קראתי את 'טום סויר', כך שמבחינה מסוימת התחלתי לקרוא באמצע הספר. בגלל זה 'הספר המוער' היה כל כך מוצלח מבחינתי. אפשר ממש להרגיש את ההשקעה הרבה של מי שהוציאו את הספר הזה: הקדמת מתרגם, הערות מחכימות בצד הספר, איורים מקוריים ועוד איורים מארכיונים פרטיים, מספר אחריות דבר... ההשקעה נעשתה באהבה, והיא משתלמת. די מהר הצלחתי להכנס לתוך התקופה ולאווירה המיוחדת שלה. המסרים(שהמחבר מכחיש בכל תוקף את קיומם) הועברו, ויצאתי עשיר יותר במוח וברוח משנכנסתי. ובכלל, אם אתה מצליח להכניס בן אדם מעולם אחר לתוך העולם שלך, ואתה גורם לו להבין ואולי גם להזדהות את האנשים שלך, ואחר כך הוא חוזר לעולם שלו, ומבין שבעצם דיברו גם עליו- זו לדעתי קלאסיקה.”

“***מתנצלת, בגלל טעות שלי הספר עליו כתבתי הוא "תום סוייר - הספר המוער" בתרגום יניב פרקש והוצאת אריה ניר ולא הספר המוצג כאן... סליחה!*** # הייתי זקוקה לניקוי ראש מהספר האחרון שקראתי. מה יותר רחוק מספר מתח עם תיאורים מגעילים מאשר תום סוייר? הספר מוער ומתורגם על ידי יניב פרקש. פרקש מסביר מונחים, משלב סיפורים אוטוביוגרפיים של הסופר, מתאר את התקופה, ובאופן כללי מסיט את תשומת ליבו של הקורא מהספר ובתמורה מעניק לו השכלה. לרוב החילופים הוגנים, במיוחד אם קראת את הספר הרגיל (לא כדאי לקרוא ספר מוער אם המקור אינו מוכר לך) אבל אף אחד לא מבטיח לך, שמה שבחר המעיר להגיב עליו מעניין גם אותך. כך שלפעמים אתה קורא הסבר משמים על מכסים של תנור, שלא מועילים בכלום, לא לך ולא לסיפור. אבל יש גם תיאור משובב נפש של צוארון תפור, שנועד למנוע מבעל הצוארון לרחוץ בנהר, מה שמצחיק אותך ושווה את הטירחה. תום סוייר הוא שילוב של מקס ומוריץ ושד טזמני. בלי רישעות, עם כושר מרשים להמצאת תעלולים, כישרון מסחרי ניכר, הרפתקנות, נכונות למו"מ או מאבק, מה שמגיע קודם, ורומנטיקה רכה, שתשרת אותו היטב כשיגדל. הוא חי, כנראה באמצע המאה ה19, בהָניבֶּל (שנקראת בספר סאן-פיטרסברג), עיירה נידחת על גדת הנהר במיזורי. הוא חי עם דודתו שהיא, כנראה, רווקה מבוגרת ללא ילדים משלה, מטפלת בשלושת ילדיה היתומים של אחותה. אין לה מושג ירוק לגבי התנהגותם ילדים ומה שמעניין אותם, לכן ילד תחמן ופיקח כמו תום כורך אותה על זרתו, אם כי גם חוטף עונשים מגוונים על הדרך. דודה פולי התמימה, בטוחה שתמעל בתפקידה אם לא תעניש את תום על חטאיו – כי ילד שאינו נענש איך ידע שחָטָא? – ותום מנהל מולה משחק שח מורכב (שאין לה מושג שהיא משחקת) ומנצח אותה בכל סיבוב. אני מעריצה את הסופר. הנה, אמרתי את זה. נכון שכמו סופרים אחרים שכתבו במאה ה-19 גם הוא מסתבך לעתים בעלילות ספריו, מתקשה לפעמים להימנע ממלל מיותר שמסביר את הסיפור, במקום לתת לסיפור לספר את עצמו. אבל לטוויין יש, לטעמי, יתרון גדול על סופרים בני דורו: הוא הקדים את זמנו לפחות במאה שנים. בתור מי שגדל במדינה דרומית בתקופת העבדות, הוא היה אחד מהבודדים שראה את הכשל המוסרי שבה ונלחם בו באמצעיו. בתור מי שגדל בחברה נוצרית דתית, הוא היה מהבודדים שראו את הדרך בה הפרקטיקה הדתית הופכת אנשים לצייתנים שאינם שואלים שאלות. ובתור מי שגדל מוקף באנשים מהוגנים ומשעממים – הוא הצליח לזהור בחוש ההומור הסרקסטי שלו, וביכולת שלו להתבונן במציאות שלו, לדלג מעליה ולהגיע קדימה, לדורות הבאים. ותום? תשמעו סיפור. הוא נענש פעם ונדרש לסייד את הגדר של החצר הקדמית. זה קרה ביום שבת, כשהכיסים מלאי סחורה (כמו רמשים מתים, כפתורים חלודים וגולות בומבילות) והאגרופים מוכנים למאבק הגון. אחרי שסיים לרחם על עצמו, ראה ילד מתקרב, לרחם עליו או לשמוח לאידו. תום התרכז מאד בסיוד, והילד הסתקרן וביקש לנסות לסייד. תום כמובן סירב, כי זה לא סתם סיוד. זה סיוד-על בגדר-על. אחרי הפצרות, שכנועים, ותשלום הוגן, תום נעתר והילד סייד תחת השגחתו. ילדים אחרים שהזדמנו לאיזור עמדו בתור, אוצרות החליפו ידיים ואם לא היה נגמר הסיד – תום היה מרושש את כל ילדי העיירה... את הסיפור הזה בטח מלמדים בבתי ספר למנהל עסקים, תחת הכותרת "איך לגרום לאנשים לקנות ביוקר את מה שהם לא צריכים". ואנחנו, המתוחכמים לכאורה, בתפקיד ילדי העיירה. 1/2”

“מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין. כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו של שיכור העיירה. נשמע רומנטי כשמתארים זאת כך, אבל באותה מידה יכלתי לתארו ”בטלן בן בטלן”, ואז כבר היה נשמע אחרת. אך בחירת המילים שלי אינה משנה, כי כאן, גיבש עבורנו מר טווין היקר את דמותו והפכו למיתוס. להבדיל מטום, שהוא נער מלא דמיון, האק מתמודד עם המציאות כפי שהיא. הוא לא מנסה לעצבה, לא מאלץ אותה לרגש, לנחם או לתת לו משהו. העולם שהוא מכיר - פשע, שכרות ואלימות - מציאותו מסעירה די הצורך. הוא מקבל כמעט בטבעיות את ההתרגשויות שמזדמנות לו. כשיש בעיה - הוא שוקל את הפתרון ומיישם מיד. לדמיונות כמו אלה שמסעירים את טום, אין אחיזה בהאק. האק סוף סוף בורח משלטון העריצות שחי בשוליו. אינו מוכן להמשיך ולספוג את איומי אביו או את צדקנותם האדוקה של אנשי הקהילה. הדבר הטוב היחיד שאוכל להגיד על אביו של האק, זה שבהיעדר בית וחום, העניק לו מבט על המציאות בלי כל דעה קדומה. נתן לו כלים להישרדות בחיי נוודות ומנע ממנו חשיפה למסרים מהחברה שממלאים כל אדם בשנאת חינם, שמזל שאין אנו ניזונים ממנה כי אז כולנו היינו בטטות. ככל הנראה, האק מביע את הביקורת של מר טווין נגד החברה הנוצרית הצדקנית והחסודה. חברה בורגנית שביקשה לחנך את אנשיה באמירות רומנטיות על מה צודק, יפה וטהור, ובכך תמכה בתמימות ברמאים, שיכורים וגנבים שחיו בשוליה הלבנים וחשבו שהם אנשים טובים. לדוגמא, בכל פעם שהאק התלבט האם לעזור לג’ים, העבד השחור הנמלט, אפשר היה לראות את ההבחנה המעוותת שלו בין טוב ורע, שעדיין איכשהו ישרה יותר משל כל דמות אחרת בעיירה. הוא יודע שהעולם מקיים בתוכו הרבה יותר משחור ולבן, שואף לעשות טוב אבל יודע שאין מוצא וצד אחד תמיד ייפגע. זו הגישה ששחררה אותו מהנטייה הרומנטית לחפש מקלט בתוך הצדקנות העצמית. למרות אהבתו לחבריו הקרובים וגעגועו בהיעדרם, האק מקפיד שלא להיות תלוי בהם. בכל הקשרים שקשר, שמר על חירותו. אין לו פחד מהבדידות. הוא סומך על עצמו יותר משהוא סומך על אחרים, ושמח להיות נווד שכל נכסו הוא התמצאותו בטבע. ותשמחו לשמוע שכולנו האק. כל אחד מאיתנו נולד האק פין, אבל אז, התחנכנו על ידי החברה. היא קרעה אותו מתוכנו וקיווצ’צ’ה אותו וזרקה אותו אל תת-המודע שלנו, והוא התגלגל והתדרדר והתפרק לחתיכות ונלכד שם בין קרומי מוח ישנים, רובו כבר אינו מודע לעצמו. לעתים הוא זע מעט או משמיע קול חלוש, אבל אלה רק חרחורי גסיסה. אין לו סיכוי לחזור להיות מי שהיה. וזה הסיפור האמיתי של האקלברי פין.”

“ילד רחוב שובב, הרפתקן, בורח מאביו ומאיזשהי אישה מאמצת זקנה, בדרכו נפגש וצופה בטיפוסים צבעוניים, וגורלו נקשר עבד כושי שבורח אל החופש. יש משהו מרענן ומקורי ברעיון שילד לבן ועבד כושי גורלם נקשר, מסייעים ועוזרים אחד לשני, בעיני הסולידריות הזאת מקסימה, וייתר על כך היחס האנושי השיוויוני וההוגן שהאק הילד מפגין כלפי העבד, יכול להיות שיש בזה משהו פורץ דרך ומוסכמות בספרות של התקופה הזאת. ציורים מקסימים רבים, וההערות משכילות. הספר נמרח יותר מידי וחופר, מרגיש כבר מסטיק מייגע. סביר. אני תוהה איך הספר טום סוייר לעומת הספר הזה?”

“ספר קלאסי לטעמי, וזה לא מובן מאליו כשמדובר בטווין. כבר הספקתי לקרוא את 'מסע התענוגות בארץ הקודש', שם קוטל טווין ללא רחמים את מסע הצליינות הנוצרי. תוך כדי כך, הקורא למד פרטים מעניינים כיצד נראתה ארץ ישראל לפני מאה חמישים שנה. זלזול במסע הקדוש במקום התפעמות נשמע אולי כחידוש גדול, אבל אחרי שמבינים מי היה קהל היעד של טווין(רמז, לאו דווקא נוצרים אדוקים) כל הרושם נופל, ונשאר רק ליצן חצר לא מצחיק במיוחד. ספר שני שקראתי הוא 'וילסון ראש כרוב'. כל מה שאני זוכר ממנו הוא אוסף התחכמויות תפלות. במה ספר זה שונה? קודם כל, טווין כותב על דבר הקרוב לליבו - נופי ילדותו, על הטוב והרע שבהם. הספר מדבר על החברה האמריקאית של ה'דרום', זה שלפני שחרור העבדים, והמון על המיסיסיפי. זה המקום שבו טווין גדל, עבד בתור שייט על הנהר, ואחר כך עזב. יש לו ביקורת על חברה זו, אבל ברור שהיא מגיעה ממקום אמיתי פנימי ולא מתוך לחץ חיצוני. טווין עדיין מבדח, אבל לא רק. העובדה שמדובר בעלילה באיזור שפרטיו ידועים למחבר מעשירה בהמון את העלילה, אבל מקשה מאוד למי שלא מתמצא בפרטים על הנצרות הפרוטסטנטית או שייט נהרות, כמוני. חוץ מזה שלא קראתי את 'טום סויר', כך שמבחינה מסוימת התחלתי לקרוא באמצע הספר. בגלל זה 'הספר המוער' היה כל כך מוצלח מבחינתי. אפשר ממש להרגיש את ההשקעה הרבה של מי שהוציאו את הספר הזה: הקדמת מתרגם, הערות מחכימות בצד הספר, איורים מקוריים ועוד איורים מארכיונים פרטיים, מספר אחריות דבר... ההשקעה נעשתה באהבה, והיא משתלמת. די מהר הצלחתי להכנס לתוך התקופה ולאווירה המיוחדת שלה. המסרים(שהמחבר מכחיש בכל תוקף את קיומם) הועברו, ויצאתי עשיר יותר במוח וברוח משנכנסתי. ובכלל, אם אתה מצליח להכניס בן אדם מעולם אחר לתוך העולם שלך, ואתה גורם לו להבין ואולי גם להזדהות את האנשים שלך, ואחר כך הוא חוזר לעולם שלו, ומבין שבעצם דיברו גם עליו- זו לדעתי קלאסיקה.”