ביקורת ספרותית על The Color Purple: Tenth Anniversary Editon מאת Alice Walker
ספר טוב

---

ספוילרים יתוחמו ב*..**

עשרים העמודים הראשונים הזכירו לי את "חמדת" של טוני מוריסון, השנוא עליי. אבל הצלחתי ליהנות מהספר ברגע שהתחלתי להבין את הנוסח ולהתרגל לעובדה שדיבור לא מצריך מירכאות, ולתעתיק של צורת הדיבור השחורה הדרומית. אהבתי שהספר עסק בכל הנושאים שאהבתי: אחיות, הדרום השחור, מיסיונריות באפריקה - נושא ששעוותי לקרוא עליו זמן רב - ושמץ ביקורת על איך הקולוניאליזם הרס את אפריקה. הספר אפילו נקרא כגרסא טובה וקריאה יותר של "חמדת", מינוס התינוקת המפחידה שרודפת את הבית הארור, בדיוק בזמן להשכיח ממני את הספר הנוראי הזה.
עם זאת, חסר ב"צבע ארגמן" אפיון עמוק של הדמויות. הייתי שמחה שהחלק של סילי בסיפור, *בערך בתקופה שהיא נחשפת למכתבים של נטי**, יהיה פחות בסגנון אופרת סבון, עם כל הקנאה, וההרפתקאות הלסביות, והדרמה הרומנטית. החלק הזה של חייה נועד להיכתב ע"י משהו קצת יותר משמעותי מיצרי המין של אהוביה.
כמו מספרות של אוטוביוגרפיות בדיוניות אחרות, סילי לרב נראתה די פסיבית בחייה שלה. בהתחלה כchild wife שסבלה אלימות, התעללות והרתה; בהמשך, כשלא שלטה במיניות שלה כפי שהייתי מצפה ממנה - הכפתור, הדחפים של בעלה שיכלה לנסות לפחות להפוך לחיבה; בסופו של דבר, היא לא נלחמה באלברט כדי להשיג את הדברים שהעיקו על ליבה - *המכתבים של אחותה**. שוב, כרבות מאותן דמויות, חייה נשלטים בידי כוחות חיצוניים, בין אם מדובר בזמרת נערצת או בבעלים מתעלל, אחות אבודה או ילדים בלתי רצויים. כשעמדה סוף סוף נכבשת, לא היא זו שמאיישת אותה, אלא שוג. הייתי רוצה לראות את סילי חיה את חייה.
לפניכם ספוילר די כללי. *בעשרים העמודים האחרונים חששתי מסוף לא- טוב, אשר בדרך כלל אני מקדמת בברכה, בייחוד בסוג זה של ספר - רב מכר על משפחה מבוזה שמטפחת סודות ומתעללת בילדיה - שסוף רע שבו הלבבות השבורים היו נכתשים לאבק, היה ראוי לה יותר. ובכן, כאן חיפשתי את הנחמה שבאיחוד של האחיות בסוף הספר, כביכול כנגד כל הסיכויים, כי אחרת לא הייתי יודעת מה עלה בגורלה של נטי, האחות החביבה עליי.**

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על The Color Purple: Tenth Anniversary Editon