אייבּילין
1
אוגוסט 1962
מֵיי מובְּלי נולדה ביום ראשון, מוקדם בבוקר, באוגוסט 1960. תינוקת כנסייה קוראים לילדה כזו. אני מטפלת בתינוקות לבנים, זה מה שאני עושה, חוץ מכל הבישולים והניקיון. שבעה–עשר ילדים גידלתי. אני יודעת איך מרדימים אותם, איך משתיקים אותם ואיך מלבישים אותם, לפני שהאמהות שלהם יורדות בכלל מהמיטה בבוקר.
אבל תינוק שצועק כמו מיי מובלי ליפוֹלְט, בחיים לא ראיתי. ביום הראשון, כשרק נכנסתי, ראיתי אותה אדומה לגמרי, צורחת מכאב בטן ונלחמת עם הבקבוק כאילו שזה לפת רקובה. מיס ליפולט נראתה כאילו היא פוחדת מהילדה שלה. “מה עשיתי לא בסדר? למה אני לא מצליחה להפסיק את זה?"
את זה? זה היה הרמז הראשון שלי: משהו לא בסדר במצב הזה.
אז לקחתי על הידיים את התינוקת הוורודה הזאת שלא הפסיקה לצעוק. הקפצתי אותה על הכתף בשביל להוציא לה את הגזים, ותוך שתי דקות התינוקת הפסיקה לבכות והתחילה לחייך אלי. אבל מיס ליפולט, היא כבר לא טיפלה בתינוקת שלה כל היום. ראיתי המון נשים שסבלו מדיכאון אחרי לידה. אני חושבת שזה מה שהיה לה.
הנה משהו שכדאי שתדעו על מיס ליפולט: היא לא רק חמוצה כל הזמן, היא רזה. הרגליים שלה כאלה דקות, כאילו רק בשבוע שעבר הן צמחו לה. בת עשרים ושלוש, ונראית כמו ילד בן ארבע–עשרה. אפילו השיער שלה דק, חום, דליל. היא מנסה לנפח אותו, אבל אז הוא נראה עוד יותר דליל. הפרצוף שלה נראה כמו השד האדום עם הסנטר המחודד על קופסת הסוכריות. האמת היא שכל הגוף שלה מלא זוויות חדות, אז לא פלא שהיא לא מצליחה להרגיע את התינוקת הזאת. תינוקות אוהבים אנשים שמנים. הם אוהבים לשים את הפנים שלהם על הכתף שלי ולהירדם. הם אוהבים גם רגליים גדולות ושמנות. זה מה שאני יודעת.
כשמיי מובלי היתה בת שנה, היא הלכה אחרי לכל מקום. בשעה חמש היא היתה באה, תופסת את נעלי הדוקטור–שוֹל שלי, נגררת על הרצפה ובוכה כאילו אני לא חוזרת יותר. מיס ליפולט היתה מסתכלת עלי כאילו עשיתי משהו רע, ומרחיקה את התינוקת הבוכה מהרגל שלי. זה הסיכון שלוקח מי שנותן לאחרים לגדל את הילדים שלו.
מיי מובלי בת שנתיים עכשיו. יש לה עיניים גדולות, חומות ותלתלים בצבע דבש. אבל הנקודה הקירחת שיש לה על הראש, מאחור, מסבירה כמה דברים. יש לה גם אותו קמט בין הגבות כשהיא מודאגת, כמו לאמא שלה. היא דומה לה, חוץ מזה שמיי מובלי שמנה. היא לא תהיה מלכת יופי. אני חושבת שזה מרגיז את מיס ליפולט, אבל מיי מובלי היא התינוקת המיוחדת שלי.
את הבן שלי, טרילור, איבדתי ממש לפני שהתחלתי לעבוד אצל מיס ליפולט. הוא היה בן עשרים וארבע. השנים הכי טובות בחיים. הוא לא הספיק לחיות בעולם הזה מספיק זמן.
היתה לו דירה קטנה ברחוב פולי. הוא יצא עם בחורה נחמדה שקוראים לה פרנסס, ואני חושבת שהם חשבו להתחתן, אבל הוא היה איטי בדברים האלה. לא בגלל שהוא חיפש משהו יותר טוב, אלא בגלל שהוא אהב הרבה לחשוב. היו לו משקפיים גדולים, והוא כל הזמן קרא. הוא אפילו התחיל לכתוב ספר על גבר שחור שחי ועובד במיסיסיפי. הייתי כל כך גאה בו. אבל ערב אחד הוא עבד עד מאוחר במנסרת סקנלון–טיילר, גרר קרשים למשאית, ונכנסו לו לידיים קוצים דוקרים דרך הכפפות. הוא קטן מדי בשביל עבודה כזאת, רזה מדי, אבל הוא היה צריך את העבודה. הוא היה עייף. ירד גשם. הוא החליק מהרציף ונפל על השביל. נהג של טרקטור לא ראה אותו ומעך לו את הריאות, לפני שהוא הספיק לזוז. עוד לפני שזה נודע לי, הוא כבר מת.
זה היום שבו כל העולם שלי נהיה שחור. האוויר נהיה שחור, השמש נהייתה שחורה. שכבתי במיטה והסתכלתי על הקירות השחורים בבית שלי. מיני באה כל יום לראות אם אני עוד נושמת, לדאוג שאני אוכל משהו כדי לא למות. שלושה חודשים אפילו לא הסתכלתי דרך החלון לראות אם העולם עוד שם. הופתעתי לראות שהעולם לא נעצר רק בגלל שהילד שלי מת.
חמישה חודשים אחרי הלוויה גררתי את עצמי וקמתי מהמיטה. לבשתי את החלוק הלבן שלי, ענדתי על הצוואר את הצלב הקטן מזהב, והלכתי לעבוד אצל מיס ליפולט, כי היא בדיוק ילדה את התינוקת שלה. אבל לא עבר הרבה זמן עד שראיתי שמשהו השתנה אצלי. כאילו שזרע של מרירות נכנס לתוכי, וכבר לא כל כך השלמתי עם כל מיני דברים כמו פעם.
“סדרי את הבית, ואחר כך לכי להכין סלט עוף," אומרת מיס ליפולט.
זה היום של מועדון הברידג'. יום רביעי בשבוע הרביעי של החודש. ברור שכבר הכנתי הכול מראש - את הסלט הכנתי בבוקר, ואת המפה גיהצתי אתמול. מיס ליפולט ראתה אותי עושה את זה. היא עוד לא בת עשרים ושלוש, והיא אוהבת לשמוע את עצמה אומרת לי מה לעשות.
היא כבר לובשת את השמלה הכחולה שגיהצתי הבוקר, זאת עם השישים וחמישה קפלים קטנים במותניים, שבשביל לראות אותם צריך משקפיים. אין הרבה דברים בחיים שאני שונאת, אבל אני והשמלה הזאת לא ביחסים טובים.
“ותדאגי שמיי מובלי לא תבוא להפריע לנו. אני ממש כועסת עליה - היא קרעה לי את נייר המכתבים היפה שלי לחמשת אלפים חתיכות, ואני צריכה לכתוב חמישה–עשר מכתבי תודה..."
אני מכינה כל מה שצריך בשביל החברות שלה. מוציאה את כלי הקריסטל הטובים ואת הסכו"ם מכסף. מיס ליפולט לא מספיק לה שולחן קלפים קטן, כמו הגברות האחרות. אנחנו עורכים את השולחן בחדר האוכל. שמים עליו מפה שתכסה את הסדק הגדול בצורת ר', מזיזים את סידור הפרחים האדום לשולחן–צד, שיסתיר את השריטות שיש עליו. מיס ליפולט אוהבת שהכול יהיה טיפ–טופ כשהיא מזמינה לצהריים. אולי היא מנסה לפצות על זה שהבית שלה קטן. הם לא עשירים, אני יודעת את זה. עשירים לא מתאמצים כל כך.
אני רגילה לעבוד אצל זוגות צעירים, אבל בבית כזה קטן עוד לא עבדתי. יש בו רק קומה אחת. החדר שלה ושל מיסטר ליפולט, שנמצא מאחור, די גדול, אבל החדר של התינוקת פצפון. חדר האוכל והסלון מחוברים. יש רק שני שירותים, וזה דווקא טוב, כי עבדתי כבר בבתים שהיו שם חמישה או שישה. לוקח יום שלם רק לנקות שירותים. מיס ליפולט משלמת לי רק תשעים וחמישה סנט לשעה, שזה פחות ממה שקיבלתי קודם, אבל אחרי שטרילור מת, לקחתי מה שמצאתי. בעל הבית לא היה מוכן לחכות עם שכר הדירה. אפילו שהבית קטן, מיס ליפולט סידרה אותו יפה עד כמה שאפשר. היא עובדת טוב על מכונת תפירה. כל דבר שהיא לא יכולה לקנות חדש, היא פשוט לוקחת בד כחול ותופרת לו כיסוי.
הפעמון מצלצל ואני פותחת את הדלת.
“היי, אייבילין," אומרת מיס סקיטר, כי היא הנחמדה שמדברת עם העוזרות. “מה שלומך?"
“שלום, מיס סקיטר. אני בסדר. אלוהים, כמה חם בחוץ."
מיס סקיטר ממש גבוהה ורזה. השיער הצהוב שלה מגיע כמעט עד הכתפיים, כי היא מסלסלת אותו כל השנה. היא בת עשרים ושלוש בערך, כמו מיס ליפולט וכל היתר. היא שמה את הארנק שלה על הכיסא ומסדרת רגע את הבגדים שלה. היא לובשת חולצת תחרה לבנה מכופתרת כמו נזירה, ונועלת נעליים שטוחות, כי היא כנראה לא רוצה להיראות עוד יותר גבוהה. החצאית הכחולה שלה פתוחה במותניים. היא תמיד נראית כאילו מישהו אחר אמר לה מה ללבוש.
אני שומעת את מיס הילי ואת אמא שלה, מיס וולטר, נכנסות לשביל הגישה ומצפצפות. מיס הילי גרה במרחק של איזה שלושה מטר, אבל היא תמיד מגיעה באוטו. אני פותחת לה והיא עוברת על ידי, ואני חושבת לעצמי שזה זמן טוב להעיר את מיי מובלי.
ברגע שאני נכנסת לחדר שלה, מיי מובלי מחייכת ושולחת אלי את הידיים השמנמנות שלה.
“את כבר ערה, חמודה? למה לא קראת לי?"
היא צוחקת ורוקדת ריקוד קטן ושמח בשביל שאני אוציא אותה. אני מחבקת אותה חזק. אני מתארת לעצמי שהיא לא מקבלת יותר מדי חיבוקים כאלה אחרי שאני הולכת הביתה. הרבה פעמים אני באה לעבודה ומוצאת אותה בוכה במיטה שלה, ואת מיס ליפולט תופרת במכונת התפירה שלה ומגלגלת את העיניים, כאילו זה איזה חתול תועה שנתקע ברשת של הדלת. אתם מבינים, מיס ליפולט, היא מתלבשת יפה כל יום. תמיד מאופרת, יש לה חניה מקורה, פריג'ידר עם שתי דלתות וקופסה לקוביות קרח בפנים. אם תראו אותה בחנות ברחוב ג'יטני 14, לא תחשבו שהיא משאירה את התינוקת שלה בוכה במיטה ככה. אבל העוזרת יודעת הכול.
היום זה יום טוב אצלה. הילדה מחייכת.
אני אומרת: “אייבילין."
היא אומרת “איי–בי."
אני אומרת: “מותק."
היא אומרת: “מותק."
אני אומרת: “מיי מובלי."
היא אומרת “איי–בי." ואז היא צוחקת וצוחקת. היא כל כך נהנית לדבר, ואני אומרת, הגיע הזמן. גם טרילור לא אמר שום דבר עד גיל שנתיים. אבל כשהוא היה בכיתה ג', הוא דיבר יותר טוב מהנשיא של ארצות–הברית, והיה חוזר הביתה עם מילים כמו “הזדווגות" ו"פרלמנטרי". בחטיבת הביניים היה לנו משחק כזה, שאני אומרת לו מילה פשוטה והוא צריך לענות לי במילה מסובכת. למשל, אני אומרת חתול בית, והוא אומר שונר מאולף; אני אומרת מערבל, והוא אומר קערה ממונעת. יום אחד אני אומרת קְריסְקו. הוא מגרד לעצמו את הראש. הוא פשוט לא מאמין שניצחתי במשחק עם מילה פשוטה כמו קריסקו. זאת נהייתה בדיחה פרטית שלנו, שאומרת משהו שאי אפשר לפתור, לא משנה כמה משתדלים. אנחנו מתחילים לקרוא לאבא שלו קריסקו, כי אי אפשר להבין גבר שעוזב את המשפחה שלו. חוץ מזה שהוא הבטלן הכי שמנוני שראיתי.
אני לוקחת את מיי מובלי למטבח ומושיבה אותה בכיסא האוכל שלה, וחושבת על שני דברים שאני צריכה לגמור היום, לפני שמיס ליפולט תקבל התקפה: להפריד את המפיות שהתחילו להתפורר ולסדר את הסכו"ם בארון. אני כנראה אצטרך לעשות את זה בזמן שהאורחות כאן.
אני לוקחת את המגש עם הביצים הממולאות לחדר האוכל. מיס ליפולט יושבת בראש השולחן, ומצד שמאל שלה יושבות מיס הילי הולברוק ואמא של מיס הילי, מיס וולטר, שמיס הילי מתייחסת אליה בכבוד. מצד ימין של מיס ליפולט יושבת מיס סקיטר.
אני מגישה את הביצים קודם למיס וולטר הזקנה, כי היא הכי מבוגרת. חם פה, אבל לה יש סוודר חום עבה על הכתפיים. היא לוקחת מנה וכמעט מפילה אותה, כי היא סובלת מחולשה. אחר כך אני עוברת אל מיס הילי, והיא מחייכת ולוקחת שתיים. יש לה פנים עגולות ושיער חום כהה, בתסרוקת שדומה לכוורת. העור שלה בצבע זית, ויש לה נמשים ונקודות חן בולטות. היא לובשת הרבה משבצות אדומות, והיא גדולה בחלק התחתון. היום, בגלל שכל כך חם, היא לובשת שמלה אדומה בלי שרוולים ובלי מותניים. היא מהנשים האלה שמתלבשות כמו ילדות קטנות עם סרטים גדולים וכובעים וכאלה. אני לא מתה עליה.
אני ממשיכה אל מיס סקיטר, אבל היא מקמטת את האף שלה ואומרת: “לא, תודה," כי היא לא אוכלת ביצים. אני אומרת את זה למיס ליפולט כל פעם שהיא מארחת את מועדון הברידג', אבל היא אומרת לי להכין את הביצים הממולאות בכל זאת. היא פוחדת שמיס הילי תתאכזב.
בסוף אני מגישה למיס ליפולט. היא המארחת, בגלל זה היא מקבלת אחרונה. ברגע שאני גומרת, מיס הילי אומרת, “אני לא אתנגד לעוד מנה," ולוקחת לעצמה עוד שתי ביצים, מה שלא מפתיע אותי.
“תנחשו את מי ראיתי במספרה," אומרת מיס הילי לגברות.
“את מי?" שואלת מיס ליפולט.
“את סיליה פוּט. ואתם יודעים מה היא שאלה אותי? אם היא יכולה לעזור עם הנשף השנה."
“יופי," אומרת מיס סקיטר. “אנחנו דווקא צריכים עזרה."
“לא עד כדי כך. אמרתי לה, ‘סיליה, בשביל זה את צריכה להיות חברה בליגה או שחקנית או תומכת.' מה היא חושבת על ליגת ג'קסון? שזה פתוח לכול?"
“חשבתי שהשנה אנחנו מקבלים גם לא–חברים, מאז שהנשף נהיה כל כך גדול," אומרת מיס סקיטר.
“כן, נכון," אומרת מיס הילי, “אבל לא התכוונתי לספר לה את זה."
“אני לא מאמינה שג'וני התחתן עם בחורה זולה כמוה," אומרת מיס ליפולט, ומיס הילי עושה “כן" בראש. היא מתחילה לחלק את הקלפים של הברידג'.
אני מוציאה את הסלט הקרוש ואת הסנדוויצ'ים עם החזיר, ונאלצת לשמוע את הקשקוש. הנשים האלה מדברות רק על שלושה דברים: הילדים שלהן, הבגדים שלהן והחברים שלהן. כשאני שומעת את המילה קֶנֶדי, אני יודעת שהן לא מדברות על פוליטיקה. הן מדברות על מה שמיס ג'קי לבשה בטלוויזיה.
כשאני מגיעה אל מיס וולטר, היא לוקחת לעצמה רק חצי סנדוויץ'.
“אמא," צועקת מיס הילי על מיס וולטר. “קחי עוד סנדוויץ'. את רזה כמו עמוד של טלפון." מיס הילי מסתכלת על השולחן. “אני אומרת לה כל הזמן שאם המיני הזאת לא יודעת לבשל, היא צריכה לפטר אותה."
האוזניים שלי נעמדות כשאני שומעת את זה. הן מדברות על העוזרת. מיני היא החברה הכי טובה שלי.
“מיני מבשלת בסדר," אומרת מיס וולטר הזקנה. “אני פשוט לא כל כך רעבה כמו שהייתי פעם."
מיני היא אולי הטבחית הכי טובה באזור, אולי אפילו בכל מיסיסיפי. הנשף של הליגה הצעירה מתקיים כל שנה בסתיו, וכולם רוצים שהיא תכין עשר עוגות קרמל למכירה הפומבית. היא העוזרת הכי מבוקשת במדינה. הבעיה היא שלמיני יש פה גדול. היא תמיד מתחצפת. יום אחד זה המנהל הלבן בחנות המכולת ג'יטני–ג'ונגל, למחרת זה בעלה, וכל יום זאת האישה הלבנה שהיא עובדת אצלה. זה שהיא נשארה לעבוד כל כך הרבה זמן אצל מיס וולטר, זה בגלל שמיס וולטר חירשת לגמרי.
“אני חושבת שאת סובלת מתת–תזונה, אמא," ממשיכה מיס הילי. “המיני הזאת לא מאכילה אותך, כדי שהיא תוכל לגנוב כל דבר שאני משאירה." מיס הילי מזיזה את הכיסא שלה. “אני הולכת לשירותים. תשגיחו עליה במקרה שהיא תמות מרעב."
כשמיס הילי הולכת, מיס וולטר אומרת בשקט, “אני בטוחה שזה מצא חן בעיניכן." כולן מתנהגות כאילו הן לא שמעו אותה. אני צריכה לצלצל אל מיני הערב, לספר לה מה שמיס הילי אמרה.
התינוקת יושבת במטבח בכיסא האוכל שלה, וכל הפנים שלה מכוסות מיץ סגול. ברגע שאני נכנסת, היא מחייכת. היא לא בוכה כשאני משאירה אותה לבד, אבל אני לא אוהבת להשאיר אותה יותר מדי. אני יודעת שהיא מסתכלת על הדלת בשקט עד שאני חוזרת.
אני מלטפת את הראש הקטן שלה ויוצאת שוב למזוג תה קר. מיס הילי חזרה. היא יושבת על הכיסא ונראית כאילו עכשיו היא נסערת ממשהו אחר.
“אוי, הילי, חבל שלא השתמשת בשירותים של האורחים," אומרת מיס ליפולט כשהיא מסדרת מחדש את הקלפים שלה. “אייבילין מנקה מאחור רק אחרי ארוחת הצהריים."
הילי מרימה את הסנטר ואחר כך משמיעה “אהממ". יש לה מין כחכוח עדין כזה בגרון, שמעביר אליה את תשומת הלב של כולן, בלי שהן בכלל יודעות שהיא עושה את זה.
“אבל העוזרת הולכת לשירותים של האורחים," אומרת מיס הילי.
ברגע הראשון אף אחת לא אומרת כלום. אחר כך מיס וולטר עושה “כן" עם הראש, כאילו זה מסביר הכול. “היא מתעצבנת כי הכושית משתמשת בשירותים הפנימיים, וגם אנחנו."
אלוהים, שלא יתחיל עוד פעם הבלגן הזה. כולם מסתכלים עלי כשאני מסדרת את מגירת הסכו"ם בשולחן הצדדי, ואני יודעת שזה הרגע שאני צריכה להסתלק, אבל לפני שאני מספיקה להכניס את הכף האחרונה למקום, מיס ליפולט מסתכלת עלי ואומרת, “לכי תביאי עוד תה, אייבילין."
אני הולכת לעשות מה שהיא אומרת לי, למרות שהספלים שלהן מלאים לגמרי.
אני עומדת רגע במטבח, אבל לא נשאר לי מה לעשות שם. אני חייבת להיות בחדר האוכל בשביל לגמור לסדר את הסכו"ם. ועדיין נשאר לי לסדר את ארון המפיות היום, אבל הוא בפרוזדור, מחוץ לחדר האוכל. אני לא רוצה להישאר מאוחר היום רק בגלל שמיס ליפולט משחקת קלפים.
אני מחכה כמה דקות, מנגבת את השיש. נותנת לתינוקת עוד פרוסת בשר, והיא טורפת אותה. בסוף אני יוצאת לפרוזדור ומתפללת שאף אחת לא תראה אותי.
כל הארבע מחזיקות סיגריה ביד אחת, ואת הקלפים ביד השנייה. “אליזבת, אם היתה לך ברירה," אני שומעת את מיס הילי אומרת, “לו היתה לך ברירה, לא היית מעדיפה שהם יעשו בחוץ את מה שהם צריכים לעשות?"
בשקט–בשקט אני פותחת את מגירת המפיות, ואני יותר מודאגת מזה שמיס ליפולט תראה אותי, ולא כל כך ממה שהן אומרות. הדיבורים האלה לא חדשים לי. בכל מקום בעיר יש שירותים לחוד לשחורים, וגם ברוב הבתים. אבל כשאני מסתכלת לשם, אני מבינה שמיס סקיטר רואה אותי. אני קופאת במקום וחושבת שזה ייגמר לא טוב.
“אני מכריזה לב אחד," אומרת מיס וולטר.
“אני לא יודעת," אומרת מיס ליפולט, ומסתכלת בדאגה על הקלפים שלה. “עכשיו, כשראלי מתחיל עסק פרטי שלו, עם כל המיסים שצריך לשלם בתוך שישה חודשים... המצב קצת לחוץ אצלנו."
מיס הילי מדברת לאט, כמו שמורחים ציפוי על עוגה. “תגידי לראלי שכל פני שהוא מוציא על השירותים האלה, הוא יקבל בחזרה כשתמכרו את הבית הזה." הראש שלה זז למעלה ולמטה, כאילו היא מסכימה לדברים של עצמה. “כל הבתים האלה שבונים בלי אגף לעוזרת? זה פשוט מסוכן. כולם יודעים שיש להם מחלות אחרות משלנו. אני מכפילה."
אני לוקחת ערימת מפיות. פתאום, אני לא יודעת למה, אני רוצה לשמוע מה מיס ליפולט תגיד על זה. היא הבוסית שלי. אני מתארת לעצמי שכולם רוצים לדעת מה הבוס שלהם חושב עליהם.
“היה נחמד," אומרת מיס ליפולט, ושואפת שאיפה קטנה מהסיגריה שלה, “אם היא לא היתה משתמשת בשירותים שבבית. אני מכריזה שלוש עלֶה."
“בדיוק בשביל זה הצעתי את יוזמת התברואה לעובדי משק הבית," אומרת מיס הילי. “כאמצעי למניעת מחלות."
אני מופתעת מכמה שהגרון שלי נחנק. זאת בושה שכבר מזמן למדתי לדכא.
מיס סקיטר נראית ממש נבוכה. “יוזמת ה... מה?"
“חוק שדורש שבכל בית לבן יהיו שירותים נפרדים לעובדים השחורים. ביקשתי אפילו מהרופא הכללי של מיסיסיפי לבדוק אם הוא תומך ברעיון. תדלגו עלי."
מיס סקיטר מקמטת את המצח ומסתכלת על מיס הילי. היא מניחה את הקלפים שלה הפוכים ואומרת בטון ענייני, “אולי צריך לבנות בשבילך שירותים בחוץ, הילי."
אלוהים, איך שהחדר נהיה שקט.
מיס הילי אומרת, “אני לא חושבת שאת צריכה להתבדח על מצב השחורים. לא אם את רוצה להישאר עורכת עלון הליגה, סקיטר פֶלאן."
מיס סקיטר צוחקת, אבל אני מבינה שהיא לא חושבת שזה מצחיק. “מה... תעיפי אותי משום שאני לא מסכימה לדעות שלך?"
מיס הילי מרימה גבה. “אני אעשה כל מה שצריך בשביל להגן על העיר שלנו. תורך, אמא."
אני נכנסת למטבח ולא יוצאת משם, עד שאני שומעת את הדלת נסגרת מאחורי התחת של מיס הילי.
כשאני יודעת שמיס הילי הלכה, אני מכניסה את מיי מובלי ללול שלה ומוציאה את פח האשפה לרחוב, כי היום המשאית באה. בסוף השביל כמעט דורסות אותי מיס הילי והאמא המטורפת שלה, ואחר כך שתיהן צועקות בנחמדות כמה הן מצטערות. אני נכנסת הביתה, שמחה שנשארו לי שתי רגליים שלמות.
כשאני נכנסת למטבח, מיס סקיטר כבר שם. היא נשענת על השיש והפרצוף שלה רציני, אפילו יותר רציני מהרגיל. “שלום, מיס סקיטר. לתת לך משהו?"
היא מסתכלת על השביל. מיס ליפולט מדברת שם עם מיס הילי דרך החלון של המכונית שלה. “לא, אני רק... מחכה."
אני מנגבת מגש במגבת. אחר כך אני מציצה הצידה. היא עדיין מסתכלת דרך החלון במבט מודאג. היא לא נראית כמו שאר הנשים, בגלל שהיא כל כך גבוהה. יש לה עצמות לחיים ממש גבוהות. עיניים כחולות שפונות למטה, כאילו שהיא מתביישת. שקט בבית, חוץ מהרדיו הקטן על השיש, שמכוון לתחנת הגוספל. הייתי שמחה אם היא היתה יוצאת מפה.
“זאת הדרשה של הכומר גרין שאת שומעת ברדיו?" היא שואלת.
“כן, גברתי."
מיס סקיטר מחייכת. “זה מזכיר לי כל כך את העוזרת שעבדה אצלנו."
“הכרתי את קונסטנטין," אני אומרת.
מיס סקיטר מעבירה את העיניים מהחלון אלי. “היא גידלה אותי, ידעת את זה?"
אני מהנהנת בראש ומצטערת שפתחתי את הפה. אני יודעת שבמצבים כאלה עדיף לשתוק.
“ניסיתי להשיג את כתובת המשפחה שלה בשיקגו," היא אומרת, “אבל אף אחד לא ידע להגיד לי שום דבר."
“גם לי אין כתובת שלה, גברתי."
מיס סקיטר מעבירה את העיניים שלה בחזרה לחלון, אל הביואיק של מיס הילי. היא מזיזה קצת את הראש, מימין לשמאל. “אייבילין, הדיבורים האלה שם... זאת אומרת, מה שהילי אמרה..."
אני לוקחת ספל קפה ומתחילה לנגב אותו טוב–טוב במגבת.
“היית רוצה לפעמים שתהיה לך אפשרות... לשנות דברים?" היא שואלת.
אני לא יכולה להתאפק. אני מסתכלת ישר עליה, כי זאת השאלה הכי טיפשית ששמעתי. היא נראית נבוכה, כאילו שמו לה מלח במקום סוכר בקפה שלה.
אני חוזרת לכלים שלי, כדי שהיא לא תראה אותי מגלגלת עיניים. “לא, לא, גברתי, הכול בסדר."
“אבל הדיבורים האלה שם, בקשר לשירותים..." ובדיוק כשהיא אומרת את המילה הזאת, מיס ליפולט נכנסת למטבח.
“אה, הנה את, סקיטר." היא מסתכלת על שתינו במבט מוזר. “אני מצטערת, הפרעתי לכן במשהו?" שתינו עומדות שם ולא יודעות מה היא שמעה.
“אני חייבת לרוץ," אומרת מיס סקיטר. “להתראות מחר, אליזבת." היא פותחת את הדלת האחורית ואומרת, “תודה על ארוחת הצהריים, אייבילין," והולכת.
אני נכנסת אל חדר האוכל, מתחילה לפנות את שולחן הברידג', וכמו שחשבתי שיהיה, מיס ליפולט נכנסת אחרי ועל פניה חיוך נדהם. הצוואר שלה מתוח כאילו היא מתכוננת לשאול אותי משהו. היא לא אוהבת שאני מדברת עם החברות שלה כשהיא לא בסביבה. היא אף פעם לא אהבה את זה. תמיד היא רוצה לדעת מה אנחנו אומרות. אני עוברת לידה ונכנסת למטבח. מושיבה את התינוקת בכיסא האוכל שלה ומתחילה לנקות את התנור.
מיס ליפולט נכנסת אחרי למטבח, רואה דלי של קריסקו ומזיזה אותו. התינוקת שולחת ידיים אל אמא שלה, שתיקח אותה, אבל מיס ליפולט פותחת ארון ומתנהגת כאילו היא לא רואה. אחר כך היא סוגרת אותו בטריקה, פותחת אחר. בסוף היא סתם עומדת שם. אני על ארבע. בעוד רגע הראש שלי יגיע עמוק לתוך התנור, ומי שיראה אותי יחשוב שאני מנסה להתאבד בגז.
“את ומיס סקיטר נראיתן כאילו דיברתן על משהו רציני מאוד."
“לא, גברתי, היא רק... שאלה אם אני רוצה בגדים משומשים," אני אומרת, והקול שלי נשמע כמו מתוך בור. שומן כבר מכסה את הידיים שלי עד למעלה. מסריח כמו בית שחי. תוך זמן קצר הזיעה נשפכת לי מהאף, וכל פעם שאני מנגבת אותה, נוסף לי עוד כתם של לכלוך על הפנים. אין מקום יותר גרוע מזה בעולם. כשאת בתוך התנור, או שאת מנקה או שאת מתבשלת. הערב אני יודעת שיחזור אלי החלום הזה, שאני תקועה בפנים ומישהו מדליק את הגז. אבל אני משאירה את הראש שלי במקום הנורא הזה, כי אני מעדיפה להיות בכל מקום, רק לא לענות על השאלות של מיס ליפולט בקשר למה שמיס סקיטר ניסתה להגיד לי. בקשר לשאלה שלה, אם אני רוצה לשנות דברים.
אחרי כמה זמן מיס ליפולט מתעצבנת ויוצאת לחניה שלה. אני מתארת לעצמי שהיא מחפשת מקום לבנות בו את השירותים החדשים בשבילי.