1. בנות שילה-חלק ב'

"כמה מעט אתה יודע על חיי", אמרתי בלעג. "כמה ויכוחים היו ביני לבין למשפחתי על זכותי לצאת למלחמה. וכמו שאתה רואה אני כאן מחוסר ברירה."
כל השוק הסתכל עלינו. נאנחתי לא רציתי למשוך תשומת לב רבה מידי. נערות שמשכו תשומת לב מצאו עצמן נשואות. רק המחשבה העבירה בי צמרמורת.
אהוד אמר משהו בכעס. "את בכלל מקשיבה לי?", שאל בתיסכול.
לא טרחתי לענות לו.
אהוד התעצבן "את ילדה אנוכית ומפונקת",הוא אמר בכעס ופנה ללכת.
"באמת?", שאלתי בלגלוג. "עד עכשיו בכל המשפטים החיזור היפים שאמרת לי, הזכרת את עצם היותי יפה אז אני לא יפה יותר?".
"את תמיד יפה", סינן אוהד. "אבל זה לא סותר את זה שאת האישה החצופה והעלובה בכל שילה!"
אהוד הלך כועס, מעיף אנשים מדרכו. הרגשת את ידה של תרצה על כתפי "אני שונאת אותו", אמרתי, הסתובבתי והבטתי בה ראיתי אהבה ובלבול בעיניה. ראיתי שהיא קרועה מבפנים. "את אוהבת אותו", אמרתי בפליאה. "למה לא אמרת?"
"מה יכולתי להגיד?,לחשה תרצה בכאב. "כל הזמן דברת בגנותו וסיפרת בזלזול מה הוא הביא לך, מה קנה לך. טענת שהוא בנאדם לא טוב, אנוכי. אבל אני ראיתי אחרת ולא ידעתי מה לחשוב.." דמעות היו בעיניה. "לפעמים קנאתי בכך כל כך שלא יכולתי לסבול את עצמי." היא הוסיפה.
חייכתי אליה."את לא צריכה להתביש ברגשות שלך",אמרתי לה. "עכשיו זו ההזדמנות שלך, אהוד עכשיו כועס עלי ולא סובל אותי, לכי אחריו ותקשיבי לכל מה שיש לו להגיד עלי. עכשיו הוא צריך מישהו כדי לקלל אותי באוזניו. אל תגני עלי, רק תקשיבי לו."
"את חושבת שזה יעבוד?",שאלה תרצה וחייכה מבעד לדמעותיה.
"אולי",אמרתי."אבל לא יזיק לנסות". תרצה החלה לרוץ "תספרי לי הכל אחר כך", צעקתי אחרי גבה המתרחק.
"ברור", היא צעקה חזרה ויכולתי לשמוע את החיוך שהיה על פניה.
חלק מאנשי השוק הביטו בי. "מה?",שאלתי בתמימות.

התחלתי לצאת מהשוק כשפתאום עצרה אותי נערה. "מה שלום איתמר?", היא שאלה בחשש.
ניסיתי להיזכר מי היא ולמה היא שואלת אותי על בן דודי. הבטתי בפניה ונזכרתי, כעס הציף אותי. "החצופה!", חשבתי בזעם." איך היא מעיזה בכלל?"
הדבר שהכעיס אותי אירע לפני מספר ירחים, הלכתי לטייל בחוץ בחושך לא רחוק מהבית, סתם כי זה כיף וכי התחשק לי, כששמעתי קולות. נבהלתי, הלכתי בעקבות הקולות עד שהגעתי למבנה ישן שמסיבה לא מובנת היה מואר, בפנים היו שתי דמויות שהתגפפו, התקרבתי בחשדנות. עכשיו יכולתי לראות את פני הדמויות, אחת מהן הייתה איתמר, בן דודי, הוא חיבק נערה שלא זיהיתי. נכנסתי פנימה, נשענתי על המשקוף וכחכתי בגרוני. איתמר והנערה התנתקו זה מזו, איתמר נראה אשם. "מה את עושה פה?", שאל בכעס. "בנות לא אמורות להסתובב בחוץ בשעה כזו".
"אולי", עניתי. "אבל בנים צריכים לשמור נגיעה ולשלוט בעצמם." איתמר נראה יותר כועס ממקודם. "היא משלנו בכלל?", שאלתי בתמימות מעושה.
"כן", אמר איתמר.
"לא", אמרה הנערה.
איתמר העיף לעברה מבט כועס וסימן לה לשמור על שתיקה.
"היא עובדת אלילים?", קראתי באי אמון. "תתבייש איתמר, עד כמה נמוך אתה עוד יכול לרדת?", שאלתי בזעזוע.
"אני אוהב אותה", הוא אמר לי בגאווה. "וחוץ מזה שאת צריכה לשמור על הפה שלך כשאת מדברת עם גדולים ממך. ולהזכירך אני גדול ממך בשנתיים". הוסיף בנחרצות.
"ברור", אמרתי בלעג. "אבל אני בוגרת יותר, ויודעת שאסור לי להתעסק עם עובדי אלילים".
איתמר הסתכל עלי, "או בנים", הוספתי במהירות.
איתמר הסתכל על הנערה "לכי", לחש לה. "אני אוהב אותך". הוסיף ברוך וחייך. הנערה חייכה בחזרה, כשעברה לידי במטרה לצאת מהמבנה, נעצה בי מבט מלא שנאה ויצאה.
"אל תספרי בבית", הוא אמר בתחינה, יודע שיסתבך בצרות אם זה ייוודע.
"לטובתך", אמרתי." מוטב שאספר".
"אני לא אפגש איתה יותר", נשבע איתמר.
"אני לא מאמינה לך", אמרתי. "אתה הרי אמרת שאתה אוהב אותה".
"את תהרסי לי את העתיד", הוא האשים אותי.
"אתה אולי אוהב אותה". אמרתי. "אבל את הכבוד שלך אתה אוהב יותר".
"בבקשה" ,הוא התחנן.
שקלתי את העניין, איתמר הביט בי וחיכה למוצא פי. ידעתי שאם אספר יטפלו בענין בחומרה הראויה, אבל אם מישהו שלא צריך לשמוע ישמע, השמועות יהלכו בשילה, והכבוד של המשפחה ילך.
"טוב", אמרתי לבסוף." אני אשמור את זה בסוד". איתמר חייך. "אבל תיזהר אם אני אתפוש אתכם שוב, האנשים שצריכים לדעת ידעו". הזהרתי אותו.
התחלנו לחזור הביתה, "אל תזכיר שהייתי בחוץ היום,. זכור, אתה חייב לי טובה." אמרתי לו.
"ברור", אמר איתמר בפיזור נפש.
הנערה שפנתה אלי היא נערתו של איתמר, הנערה מהמבנה.
"למה את שואלת?", שאלתי בארסיות. "הוא הכניס אותך בסוף להריון?"
"לא!", אמרה הנערה בכעס. "יש גבול, את יודעת!"
"הוא פגש אותך שוב?", המשכתי לשאול.
"כן", היא ענתה בפשטות.
"שקרן", מלמלתי בכעס.
"נו", שאלה הנערה בלהיטות. "מה שלומו?"
"לא עניינך", עניתי בכעס והתנשאות. "וגם אם היה, זה לא שלמישהו בשילה יש מושג".
היא הסתכלה עלי ודמעות בעיניה, היא באמת דאגה לו, ריחמתי עליה. "בוודאי שמעת על המלחמה", אמרתי לה. "איתמר גויס אליה והפסדנו המערכה הראשונה. בטוח שיש הרוגים אבל לא יודעים מי הם".
"הבנתי", אמרה הנערה בענייניות.
היא התחילה ללכת. "חכי", קראתי אחריה, היא הסתובבה לעברי.
"מה?" היא שאלה.
" הוא לעולם לא יתחתן איתך," הזהרתי אותה במעט נוקשות. "אז תרחקי ממנו, לטובתך".
הנערה התקרבה אלי וכאב בעיניה. " אני בתהליכי גיור", אמרה בשקט."אבל בכל מקרה תדעי שאהבה חזקה מהכל".
"בתהליכי גיור?", חשבתי בהלם, התרחשות שכזו לא עלתה על דעתי, הרהרתי בדבריה. "אם האהבה חזקה כל כך אני מקווה שהיא תתגבר על המלחמה.."
חזרתי הביתה, הנשים היו עסוקות בעניניהן, סבתי לא הייתה וכן גם הגברים שלא היו במלחמה. הלכתי לחדר וחיכיתי לתרצה. אחרי המון זמן היא באה. היא נראתה זורחת, קמתי מהמיטה. "נו", הפצרתי בה."ספרי, ספרי מה היה.."
תרצה חייכה."צדקת", היא אמרה מאושרת. "זה עבד. בהתחלה הוא קיטר ולא הפסיק לקלל אותך ולקרוא לך בשמות. אבל אז הוא ראה שאני צועדת לידו, הוא הסמיק ,נראה נבוך ומלמל משהו לגבי אי הכוונה שלו"..
"עלאק, אי כוונה", קטעתי אותה.
"אל תפרעי", נזפה בי תרצה כשחיוך רך מונח על פניה. "סיפרתי לו לגבי אי הכוונה שלך ולגבי העובדה שאת בנאדם טוב, הוא אמר שהוא מעולם לא ראה טוב אצלך. אמרתי לו שאת אומרת את אותו הדבר, רק לגביו, והוא צחק. שתקנו קצת ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת שיש בו טוב, אז הסמקתי ומלמלתי שכן. הוא שתק ונראה לא מרוצה 'אני רוצה לדעת בכנות',אמר.'יש בי טוב? ואל תגידי לי "כן" כשאת לא מתכוונת לזה'.
"אמרתי לו שגם בפעם הראשונה התכוונתי לזה ושבכל פעם שאני רואה אותו אני רואה רק טוב, תמיד עוזר, תמיד אכפתי." מבטה הפך לחולמני.
הייתי המומה, מילא זה שהוא לא רואה בי טוב אבל איפה היא רואה בו טוב? שאלתי אותה את זה.
"בכל מעשיו", ענתה לי תרצה בפשטות.


***
אני ממש מצטערת על החלוקה, אני פשוט שמה את הקטעים שאני מספיקה להקליד..ולכן זה יוצא המשך ישיר לחלק הקודם..
אגב, גם לזה יש המשך...

נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים

2. בנות שילה-חלק א'

פקחתי את העיניים, בוקר. מאז המלחמה אני שונאת בקרים, כל בוקר מביא איתו בשורות רעות. עוד אנשים שמתים. האור סינור אותי, הסתובבתי לצד השני. אחותי למחצה תרצה עשתה לי פרצוף ואמרה לי "קומי!". עשיתי לה פרצוף בחזרה, מרחתי קצת את הזמן וקמתי. שטפתי פנים וראיתי אותה במראה מאחורי, "מה עכשיו?", הסתובבתי אליה.
"את צריכה להביא מים מהבאר", היא ענתה בשובבות וחייכה חיוך קטן.
"מצחיק מאוד", אמרתי בציניות משועשעת מעט. "זה התפקיד של איה".
"סבתא שחררה אותה", אמרה תרצה ברצינות מזוייפת.
"היא בכלל יכולה?", תהייתי בקול.
תרצה משכה בכתפיה מתאמצת לא לחייך. "כנראה", אמרה. "נו, לכי להביא מים", הוסיפה.
כבר נמאס לי מהקטע. "הבדיחה הזאת לא הצחיקה כבר בהתחלה", אמרתי במעט חוסר סובלנות. "סבתא בחיים לא תיתן לנו לעשות עבודות של שפחות."
"באסה", מלמלה תרצה מעט מאוכזבת שלא הצליח לה. "אבל תתכונני בקרוב יארסו אחת מאיתנו", הוסיפה בקול.
"אנחנו רק בנות 15", אמרתי לה. "זה לא יקרה בזמן הקרוב, בטח לא לפני שנהיה בנות 18".
"אנחנו נהיה בנות 16 עוד חודש", הזכירה לי תרצה. "וחוץ מזה שיש הרבה בנות שהתחתנו בגיל שלנו ואפילו מוקדם יותר, למשל מרים." מרים היא אחותי המלאה ואחות למחצה לתרצה. לי ולתרצה יש את אותו אב אבל אמהות שונות, ולמרות זאת נולדנו כמו תאומות-באותו היום, באותה שעה ובאותו הרגע. כל דבר שקורה לשנייה אנחנו שתינו נרגיש. תרצה היא האדם הכי קרוב אלי ואני האדם הכי קרוב אליה.
סיימתי להתלבש כשברקע תרצה מורידה לי את מצב הרוח על ידי מניית כל הבנות שהתחתנו בגיל 16. ירדנו למטה, ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה. כל הנשים והילדים ישבו לאכול. הגברים והנערים היו עסוקים במלחמה- חלקם בשדה הקרב, חלקם בפיקוד וחלקם עבדו. "מה שלום אביאל?", שאלתי את תרצה. אביאל הוא בעלה של בת דודתי- אסנת. היא בקשה ממשפחת בעלה לחזור לביתה לכל זמן המלחמה והם הסכימו, עכשיו היא הסבה איתנו לשולחן. אסנת גם הייתה הצלע השלישית בשלישיה תרצה-אני-אסנת והיא התחתנה לפני פחות משנה. "לא שמענו כלום", ענתה לי תרצה בשקט. מרגע לרגע שנאתי את המלחמה הזאת יותר, ניגשתי לאסנת וחיבקתי אותה "בוקר טוב" ,אמרתי לה.
"בוקר טוב", היא השיבה לי בעצב.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר", ניחמתי אותה.
"הלוואי", נאנחה אסנת.
סבתי נגשה אלי ואל תרצה "מכינים חבילות לחיילים", היא אמרה. "כי להזכיר להם שתמיד חושבים עליהם בבית,". היא נאנחה כמו כולם גם היא לא אהבה את המלחמה. "תבואו, זה בבית יואש", הוסיפה.
בית יואש הם שכינינו.
"ברור שנבוא", אמרנו.
אחרי הארוחה הלכנו אל בית יואש. התחלנו להכין חבילות, בגלל שאנחנו בנות למשפחה עשירה, החיים שלנו ריקים מעשייה ואז כל פעילות עושה לנו טוב. שמענו את החדשות מהמלחמה. הפסדנו במערכה הראשונה. אחרי שדנו מספיק במלחמה עברו הנשים לרכילות מקומית. משהו הציק לי (ולא רק הרכילות המעצבנת של הנשים לידי) , מחשבה שישבה באחורי מוחי, נזכרתי. "החבילות האלו", פניתי אל בעלת הבית. "יחולקו גם לחיילי שבט בנימין?"
בעלת הבית הסתכלה עלי כאילו הייתי ילדה קטנה. "ברור שלא", היא חייכה חיוך מזויף.
"למה לא?", הקשתי.
"את באמת לא מבינה!", קראה בעלת הבית. "הרי הם האויבים שלנו".
"לא", תיקנתי אותה. "הם האחים שלנו, המשפחה שלנו".
"אנחנו במלחמה איתם", התעקשה בעלת הבית.
"זה לא סותר", אמרתי בכעס. "אנחנו עדין משפחה ואם מעודדים את חיילי עם ישראל אז צריך לעודד את כל חיילי עם ישראל גם את שבט בנימין".
"הפסדנו במערכה הראשונה", היא אמרה בכעס עצור. "המשמעות של זה היא הרוגים. אולי אחיך
ביניהם , אולי דודך או גיסך, אולי בני או נכדי. את עדין רוצה לשמח את חיילי בנימין שאולי הרגו אחד מהאנשים היקרים לליבך? ועוד אחרי מה שהם עשו שגרם למלחמה הזאת?"
הסתכלתי עליה, "כן", אמרתי בשקט. "למרות שהם ניצחו גם להם יש אבדות בנפש, גם להם יש נשים שמחכות ודואגות. צריך להראות להם שלמרות שאנחנו נלחמים בהם אנחנו עדין אוהבים אותם ועדין אכפת לנו מהם."
"להם לא אכפת", היא נראתה מרוגזת, בטח מהמחשבה שהיא מתווכחת עם נערה . "אם היו להם רגשות כלשהם, הם לא היו עושים את מה שעשו".
"אלה לא היו כולם!", קראתי בלהט.
"נכון", היא אמרה ביבושת. "אבל הם גיבו את אלו שעשו זאת, באשמתם התחילה המלחמה."
היה משהו בדבריה, אבל צבתה לי בלב המחשבה שאנחנו בעצם מוציאים שבט שלם מעם ישראל, אז המשכתי להתווכח ואמרתי בלהט " הם עדין אחים שלנו, ועדין בתוך ליבם הם מעם ישראל ועדין יש בהם את התכונות המיוחדות שלנו! לא משנה מה הם עשו או יעשו תמיד הם יהיו חלק מעם ישראל!"
לבעלת הבית נמאס "את ילדה חצופה," צעקה בכעס. "את לא מכבדת את המבוגרים ממך, צאי מביתי!"
כל הנשים בבית הסתכלו עלינו עכשיו, תרצה הסתכלה עלי בחשש וסבתי בחוסר אונים, חייכתי לתרצה. "גם ככה התכוונתי לצאת, "אמרתי בקור ויצאתי, ברגע שהייתי בחוץ התחלתי לרוץ לכיוון השוק. הגעתי לשם נסערת, הסתובבתי בין הדוכנים, כעסתי כל כך על בעלת הבית. "בנימין הם חלק מאתנו, וככה הם יישארו תמיד", חשבתי בכעס. המשכתי ללכת ולהסתובב כשראיתי מולי את אהוד. אהוד היה גדול ממני ומתרצה ב-3 שנים. רוב הבנות טוענות שהוא נראה טוב. למעשה נראה טוב עושה לו עוול. אהוד הוא הבחור הכי יפה והכי עשיר בשילה. כל הבנות מנסות לכבוש את ליבו ובהתחשב בעובדה שהוא עדין רווק כנראה שאף אחת לא הצליחה. כשראיתי אותו, הסתובבתי לצד השני. לא רציתי שהוא יראה אותי. למרות היופי החיצוני שלו , מעולם לא ראיתי סימן ליופיו הפנימי ויותר מפעם תהיתי אם יש לו אחד. מאוחר מידי, הוא שם לב אלי. אהוד התקרב בחיוך רברבני, גלגלתי עיניים ונאנחתי "מה שלומך?", שאל בחיוך רחב מידי.
"בסדר", אמרתי בחשדנות, מנסה לנחש מה יהי צעדו הבא, כי אצלו כל דבר תמים הופך לבעל משמעות.
"מסוכן פה לנערה יפה כמוך להסתובב בשוק לבדה", אמר אהוד בדאגה (מזויפת?).
"לי לא", אמרתי באדישות. "יותר מסוכן לי שיראו אותי איתך. אנשים מסוגלים לקפוץ למסקנות לא נכונות."
"מהן המסקנות האלו?", שאל אהוד בסקרנות והתקרב לעברי.
צעדתי אחורה, "שאולי קורה בינינו משהו", עניתי.
"ומה לא נכון בזה?", אהוד המשיך להתקרב.
"בפעם האלף", אמרתי באנחה. "אני לעולם לא אתחתן איתך. אני אעדיף להתחתן עם הבחור העני ביותר והמכוער ביותר שחיי בשילה".
אהוד לא התרגש. "אמרתי לי את זה הרבה", הוא אמר באדישות. "אבל כלום לא קרה בפועל. את סתם מאיימת ובחיים את לא תעשי את זה. דיבורים באוויר זו אחת מהתכונות הגרועות שלך, אחרי הכל את לא באמת תתחתני עם בחור עני את יותר מידי מפונקת."
התרגזתי. "באמת?", שאלתי בלעג. "מי שמדבר על מפונקים, את מוכן להאיר את עיניי ולספר לי למה אתה לא התגייסת?"
"לא היה צורך בי", הוא אמר בהתנשאות.
"ברור", אמרתי בלגלוג. "אז יש בחור אחר מהשבט שאולי ימות כי אתה יקר מכדי להילחם."
אהוד התחיל להתרגז. "את לא תביני!", הוא אמר בזעם." את לא.."
קטעתי אותו בכעס. "למה אני לא אבין?" שאלתי והקול שלי התרומם עם כל משפט. "כי אני אישה? כי אני קטנה ממך? אז יש לי חדשות בשבילך יפיוף, למרות שאני לא נלחמת במלחמה אני מזדהה עם כל חייל ועם כל פצוע ועם כל הרוג. יותר מפעם אחת ייחלתי לאפשרות להיות שם, בשדה הקרב ולעזור!"
"ושוב את סתם מדברת", הוא אמר בזילזול. "כולם יודעים שאת עושה מה שאת רוצה, אם באמת היית רוצה, היית עכשיו שם."
***


יש המשך ואני אשמח לפרסם אותו אם זה יעניין מישהו..

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

3. היא הביאה לי שנתיים- סיפור

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, השחר כמעט עלה, הרחובות היו ריקים. מידי פעם נסעה לה מכונית במהירות מופרזת, זו הייתה שעת השיכורים. היא פסעה לאיטה שקועה במחשבות. היא ידעה שאסור לה להיות בחוץ עכשיו, ביחוד שהיא ללא פלאפון, שאסור לטלטל בשבת. האי שמעה קולות של שיכורים, ונצמדה לקיר הבית כדי שלא יבחינו בה. להפתעתה הם היו נערים מעט יותר גדולים ממנה, במרירות היא חשבה שאין לה שום סיבה להיות מופתעת, ילדים קטני ממנה בהרבה הסתובבו שיכורים ברחובות העיר, לא פעם היא ראתה כאלה. היא המשיכה ללכת והגיעה למקום ממנו הלכו הנערים, על הרצפה היו זרוקים בקבוקי אלכוהול ריקים. היא פסעה ביניהם בגועל. לפתע ראתה שלולית על הרצפה, היא הביטה לשמים בהפתעה, הם היו ריקים מעננים. היא הביטה שוב בשלולית וראתה שצבעה מוזר. זה בטח ויסקי או איזשהו משקה אלכוהולי אחר שהנערים שפכו, חשבה לעצמה בזמן שהתקרבה. להפתעתה ראתה נער גדול ממנה במעט שוכב בתוך השלולית. היא הבינה שהשלולית הזו היא דם. מזועזעת תהתה מה קרה לו ומי עשה את זה. סקרנית היא הביטה עליו וראתה שבטנו חתוכה, משותקת מאימה, היא ניסתה להסיט את מבטה. אני חייבת להתקשר למד"א, חשבה בבהילות. אני צריכה פלאפון. היא ידעה שהנער נושא פלאפון עליו, והחלה לטפוח על גופו, מחפשת את הפלאפון . לפתע הרגישה יד אוחזת בידה מנסה לעצור אותה. היא הסיטה את מבטה לעבר ידו ואז לפניו. "מה את עושה?", מלמל בקול שבור.
"ששש..", היא לחשה ברוך. "תנוח". עיניו התגלגלו הוא איבד את הכרתו.
היא הניחה את ידה על צווארו מחפשת דופק, היא מצאה ונאחה בהקלה. היא החלה לחפש שוב את הפלאפון. בעודה מחפשת הוא צלצל, מנגן שיר מזרחי כלשהו. היא חיפשה אותו עכשיו לפי הקול והאור, היא מצאה אותו בכיס מכנסיו של הנער. על הצג היה כתוב "אמא", בעודה מתלבטת אם לענות או לא, השיר נגמר ועל הצג היה כתוב "שיחה שלא נענתה". היא נראתה לרגע אובדת עצות, אבל אז הקלידה במהירות 101, המרכזנית ענתה לה. היא סיפרה במהירות את המקרה והסתכלה על שלט הרחוב כדי לדעת את מיקומה המדויק. "תמהרו!", היא אמרה לחוצה. "לא נשאר לו הרבה זמן, אני חושבת שהוא גוסס".
"נגיע כמה שיותר מהר", ניסתה להרגיע אותה המרכזנית. היא ניתקה. הצג חשך. היא התיישבה באנחה מלאת חשש ליד הנער, בודקת בכל רגע אם הוא נושם עדין. לאחר כמה דקות הוא הפסיק לנשום, היא נראתה לחוצה, אבל אז נזכרה שפעם חברתה הלכה לקורס החייאה, ושבוע אח"כ המשיכה להגיד לה את כל הכללים. בכל פעם היא התרתה בה שלא לעשות עיסויים ללב כשהבנאדם מדמם. היא הטתה את ראשו וניקתה את הלכלוך מפיו, מלאת גועל היא קירבה את פיה אל פיו והחלה להנשים אותו. לאחר דקה הבינה שזה לא הולך וליבו כבר הפסיק לפעום. הנער מת ובקרוב ימות גם מוחו. עכשיו היא הייתה אובדת עצות לחלוטין, היא נעמדה מביטה סביבה מחפשת מישהו מבוגר שייקח את האחריות, אבל הרחוב היה שומם. היא התיישבה, מבינה מאוחר מידי ששוב התיישבה בתוך הדם. אבל עכשיו כבר לא היה לה אכפת, היא הביטה בשמלתה הלבנה שהתלכלכה מהדם באדישות, ואז הביטה למעלה לכוכבים והחלה לבכות. היא לא ידעה למה או איך, אבל היא הרגישה קשורה אל הנער, אולי בגלל שניסתה להציל את חייו. "אלוהים בבקשה", היא התחננה בדמעות. "תן לו לחיות, בבקשה, בבקשה". היא חיבקה את ברכיה ונעה קדימה ואחורה בתוך שלולית הדם. "בבקשה", התחננה. היא הביטה בפניו של הנער בדקה נשימה ודופק מקווה לשינוי, כלום. היא הביטה בפניו, הוא מתקרב למוות מוחי, חשבה בפחד. עכשיו מלמולי תפילתה הפכו לחזקים יותר. "אלוהים בבקשה", התחננה בבכי. "אני אתן לו שנה מחיי", אמרה בתקווה פתאומית. היא שוב בדקה דופק, ושוב לא היה. "אני אתן לו שנתיים מחיי!", זעקה וקולה הדהד בין הבניינים. לפתע הרגישה חולשה נוראית ושמעה קול-אנחה שבורה. היא הביטה בפניו של הנער וראתה את פיו זז, היא הסיטה את מבטה לעבר חזהו וראתה גם אותו זז. היא נאנחה בהקלה ונראתה מאושרת, היא הביטה למעלה ושפתיה מלמלו את המילה "תודה".

נכתב לפני 14 שנים ו-2 חודשים

4. דם סמיך יותר ממים?

אנשים אומרים לפעמים
שדם סמיך יותר ממים.
הם מתכוונים שקשר בין אחים
מחזיק לא רק לבנתיים.

אבל לפעמים אם מסתכלים
ברחוב על אנשים
או קוראים בעיתון כל מיני מאמרים
פתאום תוהים
האם באמת דם סמיך יותר ממים?

אנשים מקללים אנשים אחרים
לא משנה שכולנו אחים
אנשים מסתים נגד אנשים אחרים
לא משנה שכולנו יהודים
ואז חושבים,
האם הם יודעים שדם סמיך יותר ממים?

אנשים מעדיפים
אויבים על פני אחים
רוצחים על פני אנשים טובים
כנראה הם שוכחים
שדם סמיך יותר ממים

מעניין אם עדין נשארו אנשים
שיודעים,
זוכרים,
מבינים
שדם סמיך יותר ממים...

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

5. אבודה

אבודה במבוך החיים
מחפשת פתחים למסדרונות יותר מוארים
הולכת בכל המסדרונות
מחפשת את היציאות
ותמיד יש את אותן השאלות

כי אני מבולבלת
לא חושבת
ולא מבינה
מישהו יכול להסביר לי מה טוב ומה רע?
מה נכון לעשות
ומה טעות?
באיזו דרך עלי לפנות?
ימין או שמאל?
ואת מי בכלל אני יכולה לשאול?

בדרך החיים
יש הרבה מסלולים
חלקם ארוכים וחלקם קצרים
עומדת בפניה
ולבחור לא מצליחה
מחפשת את הדרך שלי הכי נכונה
ושוב עולה לי אותה המחשבה:

שאני מבולבלת
לא חושבת
ולא מבינה
מישהו יכול להסביר לי מה טוב ומה רע?
מה נכון לעשות
ומה טעות?
באיזו דרך עלי לפנות?
ימין או שמאל?
ואת מי בכלל אני יכולה לשאול?

ואז פתאום הופעתָ
ולכל השאלות השבתָ
למורה הדרך הפכתָ
בנתיב הנכון אותי הובלתָ
ולי הכל הסברתָ

אני לא מבולבלת
כבר חושבת
ומבינה
יודעת מה טוב ומה רע
מה נכון לשעות
ומה טעות
יודעת באיזו דרך עלי לפנות
ימין או שמאל
אותך אני יכולה לשאול

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים