תמיד טענתי שכדי לכתוב פנינה ספרותית, אין צורך ב-500 עמודים. הספר של אדיתה <mark>מוריס</mark> סיפק לי עוד הוכחה לטענתי זו. זהו ספר של פחות מ-200 עמודים, אך רגיש ונוגע.

עלילת הספר מתרחשת בהירושימה בשנת 1959. אנו 14 שנה לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, העיר אולי שוקמה מהריסותיה אך הניצולים עדין מלקקים את פצעיהם ומתמודדים מדי יום ביומו עם הצלקות שהותיר בגופם ובנפשם אותו בוקר נורא של 6 באוגוסט 1945.

א

כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.
מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום

הצונאמי הטיל על חופיה ההרוסים של יפן גם הזיכרון הכואב של הספר פרחי הירושימה. שנים רבות חלפו מאז קראתי אותו (או בו) כמה פעמים. אינני זוכרת את שמות הגיבורים, אבל את תוכנו אני זוכרת גם זוכרת.
אמריקאי צעיר בא לביקור ביפן שאחרי מלחמת העולם השנייה. יפן הזדרזה לעטות מסכה של נורמליות על פניה כדי להשתקם מתוצאותיהן ההרסניות של שתי פצצות האטום. לכאורה, משפחה רגילה, שמקבלת אותו על פי כל גינוני הנימוס. שהרי ב