יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לראות אף פעם בטלוויזיה וזה אונס של אישה, ילדה... זה קשה לי בצורה שאני לא יכולה להתחיל להסביר. ובתחילת הספר זה הדבר הראשון שאני פוגשת, אונס אכזרי ואלים, בלי שום הודעה מוקדמת טראח ישר לפנים! אבל כאן אין לי שלט שאני יכולה מיד להעביר, לעיניים רצון משלהן הן ממשיכות לקלוט את המילים ויחד עם העיניים גם הבטן קולטת והיא מתחילה להתהפך.
<mark>אליס סיבולד</mark> כותבת ישר ולעניין בלי חוכמות.
כל

הייתי שמחה לומר שממש אהבתי את הספר הזה. אולם אני מוכרחה
להתוודות שבתום 200 העמודים הראשונים בספר (בשפה האנגלית)
המחשבות שהתרוצצו במוחי היו בעיקר "אוקיי, נחמד, ו...?" העניין אינו
שלא יכולתי להתחבר לספר, אדרבא - מדובר בספר שקל במיוחד
להתחבר אליו. העניין הוא הכתיבה, שלא הייתה טובה מספיק בשביל
לזכות בכל התארים והפרסים, ובראשם היחשבה של <mark>אליס סיבולד</mark>
ל"אחת מהסופרות המבטיחות ביותר של השנים האחרונות"

"מבט מגן עדן". אני לא יודעת איך הגיעו בתרגום לשם הזה, אבל אין ספק שהוא הולם את הספר.
<mark>אליס סיבולד</mark>, דרך עיניה של סוזי סלמון, חושפת לקורא סיפור מופלא ומצמרר. מצד אחד - התמודדותו של כל אחד במשפחתה של סוזי, ומהצד השני - גן העדן הפרטי שלה. הסיפור גרם לי שוב לחשוב על אותו נושא שכבר הפכתי בדעתי פעמים אינספור - החיים אחרי המוות.
מעט מוזר, אבל הספר יצר אצלי תופעה, שנוצרה גם בקריאת הספר "הרוזן ממונטה כריסט

בסיום ספר זה הייתי מוכרחה לעצור לרגע, לעצום את העיניים ולקחת נשימה עמוקה.
ל<mark>אליס סיבולד</mark> יש נטייה שכזו, להכניס את הקורא למין חוסר אונים, הספר הזה היה בהחלט סטירה מצלצלת.
הסיפור אומנם מתואר בצורה פשוטה, אמיתית וכנה אבל הוא בהחלט לא קל לקריאה מבחינה רגשית.
אהבתי את נקודת המבט של הגיבורה, את הפרשנות שלה למצב הקיים, את יצירת הבועה מסביבה וכיצד היא צופה מרחוק במשפחתה שמנסה להתמודד ולפתור את תעלומת הרצ

"אני מאחלת לכולכם חיים ארוכים ומאושרים ". לא חשבתי שמשפט אחד יוכל לגעת לי כל כך עמוק בלב.

בניגוד לספרים אחרים, שכתיבת הביקורת עליהם זורמת יחסית בקלות, אני לא ממש מצליחה לכתוב על הספר הזה. יש לי תחושה שהוא שינה את חיי.

סיימתי אותו שלשום באחת עשרה בלילה, ולאחר מכן שכבתי חסרת אונים על המיטה במשך שעות. לא הצלחתי להירדם. במשך שלוש שעות רק ישבתי וחשבתי על הספר ,ויותר מזה - אינני יודעת למה - היי

אתם מכירים את זה שיש רעיון פנטסטי וביצוע בינוני מינוס? בטח שמכירים. בעיקר אם קראתם את ספריה של ג'ודי פיקו. אז הנה עוד דוגמה. סוזן סלמון נאנסת ונרצחת באכזריות, וגופתה לא נמצאת. היא יושבת במקומה המת, בגן העדן שהיא יצרה לה, כי כך זה פירושה המקורי של הכותבת למושג "גן העדן". משם היא צופה בבני משפחתה הדואגים ואז האבלים, בחבריה ומוריה מבית הספר, בחקירת המשטרה, ברוצח המתהלך ביניהם חופשי כאילו כלום. והיא מ

סיימתי לקרוא, אבל לא הבנתי אם אהבתי או לא אהבתי אותו. הרגשתי כמו הילד עם תסמונת אספרגר מספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה" שלא סבל כאשר סוגים שונים של אוכל נגעו אחד בשני כשהיו מונחים על צלחתו. הרגשתי שספר כתוב בכמה סגנונות שונים שהתערבבו אחד עם השני וזה משום מה הפריע לי. מצד שני התחברתי וחיבבתי את הדמויות.
בקיצור נשארה לי ממנו תחושה כמו אחרי אכילת גלידת פרווה - אכלתי משהו אבל לא היה לזה טעם.

כשלקחתי לידי את הספר הזה, לא חשבתי שהוא יהיה כל כך עצוב, וכל כך ישפיע עלי. אני זוכרת כמה פחדתי להמשיך ולקרוא את הספר, לאחר שקראתי את הפרק הראשון שבו תואר בפרטי פרטים מקרה איום ונורא של אונס. פחדתי להיתקל במשהו נוסף שיגרום לי לצמרמורת, ולתחושת גועל. כבר בפרק הראשון הבנתי שהספר הזה שונה מכל ספר אחר שקראתי, מפני שסוזי סלמון, הגיבורה הראשית של הספר, אשר נרצחה בגיל 14 בלבד, לא התכוונה לעזוב את העולם הז

יש לי קצת בעיות עם הרעיונות בספר.
קודם כל, הפיכת המושג "גן עדן" למקום... אהה... אפילו אין לי הגדרה מדויקת למקום שאליו הסופרת הפכה אותו, זה קצת לא אמין וצורם. תשמעו, אין לי בעיה שאנשים כותבים ספרים על העולם הבא ועל הניחושים שלהם מה יש בו אבל, לדעתי לפחות,אם זו לא קומדיה (וזו כל כך לא) אז זה עדיין חייב להיות טיפה מעורפל. לא הייתם שם, כן?
גן העדן המוצג בספר הזה לא שכנע אותי.
אישה שהתפקיד שלה ל