1. שיר חדש שלי

אני הרגתי את האור
אני פיצחתי קוד אלוהה
אני הוא הנחש, מוסיף לנבוע
מוסיף לנבוע דם קדושים על פצע הברוכה

בתפוחי אני חופן
את רעש היותכם
אני הוא הנושא, את פרי הדעת
בפרי הדעת אודם -ורד, נור קורן משלג אור-אחר

מה יפה הוא העולם
מה ענוג דמדום הליל
כה קלה היא הבריאה, בחפצה לנגוע
בחסדה לטעת עץ בשל בגן אשר אבד

גם אני טרפתי פרח
סוד דמי נגזר מחטא
אדמת עקשנותי, לאור אימת אלוהה
לאור אלוהה, תגנה אותי, חצוף פנים
שאת דמותו העיז לשאת

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

2. שירים פשוטים

אני רוצה לשיר פשוט. חד וחלק. שירים פשוטים. מלודיות ברורות. אני רוצה לצעוק משפט אחד שהעיק. אני רוצה למור מילה אחת. מילה אחת שתסביר לך מה קורה איתי.
אני רוצה לשיר פשוט. מלודיות פשוטות, נוגות, שלא אומרות הרבה אבל גם אומרות הרבה מאוד. אני רוצה לצעוק את הטירוף של הארץ הזאת, של החיים האלה. אז אני יושב על יד הפסנתר החום, המתקלף, הישן (זה שקיבלתי מסבא בגן), ומפזם לי מנגינה פשוטה. לפעמים זה משחרר.
אתהת צוחק. זה נראה לך מצחיק, החסד הזה שלא ממש עשית עמדי? אולי אתה עומד אי - שם. אולי. אני מזמן הפסקתי להאמין, על אף שתמיד ידעתע שאני צריך את זה, צריך אותך, צריך את האמונה בך. אתה המקום הזה להישען עליו כשקשה. המקום הזה שמוביל אותי.... שיכל להוביל אותי בחיים. לגרום לי למצוא לעצמי חיים טובים. חיים של טיפשות. אולי. אבל חיים. חיים ברורים. חיים פשוטים. מלודיה זכה של אושר ודמעות. חיים פשוטים, כמו... כמו השירים האלה שאני כל הזמן מחפש. אולי אני מוצא את הנחמה שלי, את מורה הדרך שלי, בפסנתר הזה. אולי אני מוצא אותך בפסנתר. אולי אתה פסנתר.
אולי אני פסנתר, קלידים שחורים ולבנים של עצב ושמחה, ימים רעים וימים טובים, סונטות בקצב המהיר של החיים ההאלה. מז'ורים ומינורים, בהתאם לאירועי היום. סטקטו קופצני. לגטו עמוק. דו רה מי פה סול לה סי, אני משנן לעצמי. כמה החיים היו קלים לו היינו קלידים. זורמים כמים בשטף המוזיקה שלא הם יוצרים . מוותרים, מונעים על ידי כוח עליון. כמוך. כמו להיות איתך. אני ורצה להיות איתך. אני רוצה להאמים. אני פשוט לא יכול. אני פשוט לא מסוגל לזה.
אז אני יושב על הכיסא מול הפנתר החום, המתקלף, הישן, ומנגן לי איזו מנגינה עריבה. מלודיה פשוטה. יום עובר. עובר גם הלילה בתרועת התרנגול. הימים עוברים. הלילות חולפים. ואני נשאר בחדרי הקטן והבודד, מנותץ ומנוער אהבה. אני יודע עד כמה אתה קרוב לתפוס אותי, לאחוז בי בחוזקה בזרועות הפלדה השמימיות שלך. אבל אני מתנגד, כמו טינאייג'ר סורר המתנגד לחיבוקי אמו. אני לא רוצה בך. אני לא רוצה היום. היום אני רק רוצה לשיר. רק לשיר. אני רוצה לשיר פשוט.

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

3. הסערה - סיפור קצר

הכפור הקפיא את גופי. על הר האוורסט השתוללה סופת-אימים, קורעת ורועמת, בזרועותיה העצומות , ענקית של יופי ושל חוסר רחמים, ישותה אחת: מוות. נופלת ומתגלגלת, מתרסקת ונחבטת, עולה השמימה, וחוזרת מלאת אנרגיה חדשה. מתנפצת לרסיסים, מתאדה באוויר הדליל לכפור הנורא. רעמים וברקים, ברקים ורעמים, רעמים וברקים. ואני מרותק על סלעי, סלע של הלם; בלתי אם רגש, הנוסק אל הגוף עליון. כך - התפללתי בליבי אל האלוהים, לו הושיעני.
רעם אדיר החריש את אוזני כאשר גושי קרח עצומים החלו מינתקים מן הצוקים סביבי. האימה שמילאה את ליבי בעודי רואה את גוש הקרח הגדול בא ומתקרב אלי, מתקרב ובא אליי לרסקני, לא תתואר בשפה של שגרה. לא צרחתי - כי אם שתקתי. שתיקה, הנוראה מכל צעקת אימים. שתיקה של פנימה. צרחתי בליבי אל הרוח שהסתתרה שם בליבי, צרחתי לה לקום, צרחתי לה שתעזור לי. צרחתי בדממה אל האל שבתוכי, אם כי כבר הבנתי שהאלוהים עזבני. בשארית כוחותי לא ניסיתי לקום, תקוותי אפסה. רגלי הקפואות מתקשות מחמת הקור, כשכל שנייה מקרבת אותי אל סופי. כל שנייה שבה אני נשאר חציי בשלג וחציי בחוץ, מרדימה אותי יותר ויותר, והנה אני שוקע בתוך תנומה נעימה. נעימה ביותר. אלב אני יודע מה יקרה אם אתן לה להמשיך להתקיים.ץ אני נאבק, פותח את עיניי הדואבות, והנה עוצם אותן. מנסה להזיז את אצבעותיי אך לא מצליח. אני אובד בתוך הריק, אני נופל אל תוך השחור. מאבד את ההרגשה ברגליים, בידיים, מאבד אחיזה בכל אחד מרמ"ח איברי. מאבד אחיזה בסיכוי הקלוש, אך הקיים. מאבד אחיזה בחיים...
ואז אני מתעורר.
אני מוצא את עצמי שוכב כמת אל מול השלג. אני פוקח את עיניי. בשארית כוחותיי אני זוחל, אל עבר המחנה.
אני עוצר.
אני צורח.
אני בוכה.
אבל אני ממשיך, אני ממשיך לזחול, להתגלגל, מתחבט בגושי הקרח, נאבק בקור, ובכוויות הקור הכואבות, נאבק בשינה המאיימת לתופסי. אני צורח כגוש קרח נחבט בגבי ושובר את עמוד השדרה שלי. העולם מחשיך.
אבל אני ממשיך. אני ממשיך. אני ממשיך, כל תנועה של גופי פוגעת בנפשי, בלבי, בנשמתי, במצפוני. אני נלחם בעצמי, אני כל כך קרוב - ואם זאת כל כך רחוק. אני רואה אותם. הם לא רואים אותי, חברי, אני צורח - אבל לא יוצא מפי כל קול, הנה אני מוותר, הנה אני שומט את עצמי, אני לא יכול יותר. אני מוותר. ואז אני ושמע צעקה. אני יודע-הם באים לקחת אותי.


אורות.

נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים

4. נינה (או "עבדות מודרנית")

נינה היום עוזבת, יודע הרובוט. עצבות, הוא אמור להרגיש עצבות, אבל הוא לא יכול. הוא פשוט לא מסוגל. רק נע ונד, אובד עצות. הוא יודע שעצבות היא דבר מסובך.
נינה עוזבת היום. נינה אתמול הייתה, מחר איננה עוד. עצב. מהו עצב? זהו רגש ,זה מה שרובוט ידע. לבד מזאת – אין. נאבה. אף אחד לא לימד אותו. היום נינה הולכת. מה הוא נשאר בלי נינה? נינה היא חייו. היא ימיו ולילותיו. זרע של אנושיות בים של פלדה. הוא זוכר את היום בו היא באה. יצור קטן, חלק ושברירי. תינוקת קטנה. מה רגע הראשון שראה אותה ידע שהוא צריך להיזהר שהיא לא תיפגע. הוא כבר ידע איך להחליף לה חיתול, איך ללמד אותה את ערכי המולדת כשתתחיל ללכת לבית ספר, ואיך לנצח בוויכוחים איתה כשתתבגר. את הכל הוא ידע. הכל היה מאוחסן בקופסא.

ונינה גדלה יופי-טופי, והפכה לבחורה צעירה ונאה. היא לומדת טכנות באוניברסיטה, עובדת במסעדת ה – fast food שמעבר לכביש וחולמת להיות מארק צוקרברג הבא, שהוא איזה זקן, שהוא נשיא אגודת התקשורת העולמית, או משהו כזה. רובוט אף פעם לא התעמק בדברים האלה. אלה היו העניינים של ההם.
ההם. ולפעמים הייתה נינה מביאה הם הבית, וזה היה קצת מפחיד. ההם היו מצביעים עליו ומדברים בשקט, אבל לא תמיד. פעם פנה אליו אחד ממהם ושאל אותו אם הוא מודע לעובדה שהוא מכונה, ורובוט לא ידע מה לענות. אף אחד לא לימד אותו. אחרי שההם הלכו, הייתה נינה מרגיעה אותו אומורת שהכל בסדר, שההם פשוט לא מבינים על מה הם מדברים. לפעמים הייתה בוכה.

רינה עכשיו עוזבת. הנה היא נפרדת ממנו לשלום, לוקחת את המזוודה ויוצאת מבעד לדלת. והנה באים אנשים במדים, והם גדולים וגסים וחזקים. הם מדברים בכוח, הם חודרים לו למוח, הם תופסים אותו בחוזקה, מוציאים ואתו מהבית וגוררים אותו עם האספלט הגס והמלוכלך. הם זורקים אותו אל מטען הרכב. הם צועקים. הם צוחקים. הם מקללים. הם סוגרים את הדלת ונוסעים, משאירים אותו באפילה.
הנה, הם שוב פותחים את הדלת. הם מוציאים אותו ומובילים אותו אל בניין גדול ומכוער. הם פותחים את הדלת וזורקים אותו אל ערימה גדולה במרכזו של החדר. הוא מסתכל סביבו וקולט את גודל הזוועה: תילי תילים של רובוטים כמוהו, זרוקים בערימות, מייללים וצועקים בקולם המתכתי. הנעליים זה לא מכבר בערימה בצד והנה הם מובלים בטור אל עבר הכבשן, אל המכונה הגדולה, אל אנשים גדולים עם מסיכות. והנה כבר מגיע תורו , והוא, אמנם הוא לא יודע מהי עצבות, אך נאמנות הוא מכיר גם מכיר. נינה צריכה אותו. הוא הגיע לעולם מוכן ומזומן אך ורק בכדי לשרת ולגדל אותה, תינוקת יתומה ועזובה. הוא היה הפתרון, הוא ועוד אלפי רובוטים כמוהו שמומנו על ידי המדינה, לבעיית היתומים וחסרי הבית. הוא כלי השרת, והנה בגמר עבודתו הם זורקים אותו אל האש. רובוט נאבק, אך האיש הקר כבר תופס אותו ומכניסו אל המכונה. ואז אש. אורות. הבזקים. חשמל. רעם.

שקט.

---------------------------------------------------------------------

רובוט חדש, וכל מטרתו בעולם היא לשרת את פנינה, הילדה היתומה. נינה? מי זאת נינה? רובוט עובר את המבחן. אהבה. רובוט אוהב את פנינה, ומהרגע הראשון שהוא רואה אותה הוא יודע שהוא צריך להיזהר שהיא לא תיפגע. הוא כבר יודע ש...

---------------------------------------------------------------------

הו הו הו הו, איך שגלגל מסתובב לו.

נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים

5. רצח (בהשראת רצח יצחק רבין).

פעם שנייה בלבד שאני מתנסה בשירה. אני לא למדתי לכתוב שירה, כך שאני מצטער אם השיר הזה יהיה גרוע במיוחד. אשמח מאוד לפידבקים, ואל תתביישו להגיד גם על דברים לא טובים - זה הכי עוזר.
----------------------------------------------------------------------------------------------------

רצח
תאווה מודחקת
לפגיעה
השנאה המתוקה
דם
אוספים את שנשאר
והולכים.
הלילה שוב יורד.

נצח
שוב נפרש על השדות
הלב
החזיונות
החלזונות
שוב קמים אחרי הגשם הראשון.

רצח
שיר שלנחמה
השנייה המתוקה
סיפוק?
ניתוק
כאב
בדידות.

--------

כשזה נגמר.
החלזונות שוב מתכנסים.
והאנשים יוצאים
אל הרחובות החמים.
אל השמש הגדולה,
של העוורות והשנאה
מסנוורת את ההיגיון.

זריחה, שקיעה, זריחה שקיעה,
הם שוב אוספים
שאריות של התקווה
והולכים.
לילה טוב כבשים.
בוקר טוב לשדים.

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

6. האיש על הגבעה - סיפור

סיפור חדש שכתבתי. אשמח לפידבקים!
-------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה קרה בדרכי לביקור אצל הוריי, אשר גרים בכפר. מזמן עברתי לעיר הגדולה, בה ההזדמנויות גדולות לבחור צעיר ונמרץ כמוני . אבל באותו היום החלטתי לבקר את הוריי שבכפר. השכם בבוקר קמתי ועשיתי את מה שכל מה שאדם עושה כשהוא קם בבוקר. לאחר מכן יצאתי את ביתי והלכתי לתחנת הרכבת. עליתי על הרכבת המתאימה, תפסתי לי מושב, קראתי עיתון ושתיתי קפה שהרובוט הכין לי עוד בבית, כמו שכולם עושים. הכל היה בסדר.
ירדתי מהרכבת כשהיא עצרה בתחנה. נשאתי את עיני והבטתי אל מה שהיה עד לפני כמה שנים ביתי. הנוף הפסטורלי של הכפר, על מדשאותיו, גבעותיו ובתיו , העלה בי זכרונות נעימים מהעבר. המשחקים, המריבות, האהבות ו.. מספיק. אני מניח שזה לא מה שחשוב, אז בואו נעבור לעניין. העניין הוא לא האווירה הפסטורלית, הזכרונות או העובדה ששכחתי בחפזוני להתגלח. לא, מה שחשוב הוא האדם שעמד על הגבעה, וככל הנראה נופף לי לשלום. הוא נראה די נלהב, האיש על הגבעה. הוא הצביע עליי וחייך, כמו הייתי קוף בגן חיות. נפניתי ללכת משם, ובאמת הייתי עושה את זה, אילולא זרק עלי האיש אבן. התעלמתי והמשכתי, כאילו לא קרה כלום, בתקווה כי האיש יוותר. והו, כמה טעיתי, ונוכחתי בטעותי כאבן נוספת פגעה בחוזקה בראשי. קפצתי אחורה בזעם, צועד אל עבר האיש המוזר, יהא אשר יהא. הממזר עמד בראש הגבעה, קורן, מחכה שאעלה למעלה. לבסוף אכן הגעתי למעלה, מחווה בידי אי אלה תנועות של עצבון, ובו בזמן מסביר לאיש למה לא לעשות את מה שעשה, ומה יקרה לו אם יעשה את זה עד פעם. אבל האיש רק המשיך לחייך, שליו בצורה משגעת, גם כשכבר נגמרו לי המילים. לבסוף, לאחר דקה של שתיקה, הוא פצה את פיו ואמר "שלום, ג'ון".
"שלום לך, איש-מוזר-שעומד-על גבעה-וזורק-אבנים. אני לא יודע איך אתה יודע את שמי, והאמת שלא ממש אכפת לי, כל עוד תפסיק לזרוק עלי אבנים, ותן לי ללכת להורים שלי, לעזאזל!
"איך הם, ג'ון? הם כבר חול-"
"אל תנסה להתערב לי בחיים! אתה שומע! מי אתה בכלל?"
"אתה חייב לשמור עליהם"
"אתה חייב להפסיק לזרוק עלי אבנים"
"אנחנו מכירים, ג'ון"
"אני לא מכיר אותך"
"איפה אנה? כבר פגשת אותה?"
שקט השתרר. לבסוף פלטתי: "מי אתה?"
האיש נאנח. לראשונה, עצב על פניו.
"צר לי שזה הגיע לידי כך", אמר.
"הו, ג'ון, אני רוצה, תאמין לי שאני רוצה. אבל אני לא יכול. אני לא מסוגל."
"אבל אתה חייב. קדימה, תגיד לי". אמרתי, עכשיו מעוצבן באמת.
האיש נשם נשימה עמוקה, עזר אומץ, ואמר את זה:
"אני אתה, ג'ון", אמר. "אני העתיד שלך, אתה העבר שלי. בבקשה ג'ון, אל תראה את זה ככה, היו גם זמנים טובים. היתה לי אהבה, או שמה עלי לומר, תהיה לך אהבה, וחברים, ועבודה ו.. משפחה, ג'ון, משפחה. שלושה ילדים יהיו לך, ג'ון. אתה תפגוש את אנה אצל ההורים שלך, ממש עוד מעט, ותתחתן איתה. יהיו לך זמנים טובים.
ואז הכל ישתבש. אני רואה אותך ורצה לחבק אותך, ילד שעובר לעיר הגדולה ומתכנן לעצמו חיים מאושרים, כי הכל הולך להשתבש. אתה ואנה תיפרדו, והיא תיקח את הילדים. אתה תתחיל לשתות ותפוטר מהעבודה. כולם הולכים לעזוב אותך, ג'ון, ואתה לא תוכל לשנות זאת. הסתכל עלי, ג'ון, הסתכל. מי אני? אני רק רוח רפאים. משוטטת בעולם ללא מטרה, בלי תקווה. אני מצטער, ג'ון, ניתנה לי הזדמנות מיוחדת לבוא הנה ולדבר איתך. באתי להגיד לך שלום, ולבקש סליחה, כי אני עוזב. כבר אין כל טעם לכל זה אני נוטש את העולם כי העולם נטש אותי, ג'ון.
"לא! אסור לך!! אתה הרסת את החיים שלי!!!" צעקתי.
"אבל ג'ון, זה אתה שהרסת לעצמך את החיים, או יותר נכון תהרוס".
"אסור לך, לא..."
"תבין, ג'ון, אנשים לא חיים בשביל העבר שלהם".

-------------------------------------------------------------------------

בין עבר ועתיד ניצב ההווה, מתגנב מתחבא הוא הגיע. "שינוי", החליט הווה.

------------------------------------------------------------------------

ג'ון יצא מהרכבת. הוא השקיף על הכפר, נזכר במאורעות ילדותו. המשחקים, המריבות, האהבות.... "הוריך הודיעו שאינם בבית היום", אמר הרובוט. ג'ון חזר לתוך הרכבת.

------------------------------------------------------------------------

"מה אתה?" שאל האיש על הגבעה. הוא כבר לא היה על הגבעה, הוא חזר להיות ישות חסרת גוף, חרישית, נעה במרחבי הבלתי נודע של היקום. הווה לא ענה. הוא נעלם.

נכתב לפני 14 שנים

7. בור - שיר

בור היית ובור תהיה
ובורים יהיו בניך
עייפו הכבשים הפועות במרעה
וספורים ימיך

ובינת אלהוים אז נחה עליך
ושקט אז ליבך
וידעת פתאום
מה פשרו של סבלך

כי בורה האדמה
ובורה השמש
ובורים השמיים

עבדי האדמה, צמיתי התשוקה
נהניתם לחשוב שיש קשר בין גורל לתקווה
בורים שכמותכם.

______________________________________________________________________________________

מה דעתכם?

נכתב לפני 14 שנים ו-2 חודשים

8. שיר שכתבתי - בהשראת "הכלב היהודי"

ראיתי אור בחלונכם, אולי אתם עדיין שם, מחכים? האם אתם זוכרים אותי,
כמו שאני זוכר אותכם?
רוצה להתרפק בחיקכם,
להשתחרר לליטופכם,
לאהבתכם.

כלב בודד הילכתי,
חורפים רבים,
ברעב תמידי,בכל החולי,
תמיד רציתי רציתי לחזור אל חברת
אדוניי היהודים.

מרחרח , נודד, מחפש,
הריח ישא אותי,
אל בית ילדותי.

מוצא, מגיע, מתרגש
הנה אדוני ממחבוא נגלה,
אני רץ אליו, בכשכוש זנב
מחכה לליטוף של חיבה.

כשמסרתם אותי, לפי צו החוק
בין בית לבית התגלגלתי.
את מאלפי הנאצי, מהמחנה
אליכם בתמימותי הובלתי.
צפיתי בכם נופלים שם
_______________
כלב לא יכול לבכות

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

9. אין שם - סיפור

זהו הסיפור הראשון שאני מפרסם באתר סימניה. אשמח לפידבקים...
מצאתם שם לסיפור? אשמח אם תכתבו לי אותו.
----------------------------------------------------------------------------------------------------

חם עכשיו.חם מאוד. השעה היא שבע בערב אך השמיים עדיין בהירים ומוארים, כיאה לערב בחודש אוגוסט הלוהט. ממרחק נשמעים צעקות של ילדים קטנים, אשר לפי טיב צעקותיהם משחקים במשחק כדור כלשהוא, אולי כדורגל. מלבדם הרחוב שקט.
האנשים מסתגרים עכשיו בבתיהם הממוזגים, מצטננים באוויר הקריר שמוציא המזגן, לאחר יום של עבודה קשה. לאחר יום של זיעה כה מרובה.

בשולי הרחוב נמצאים בנייני מגורים רבים, בחלקם הגדול מוזנחים להחריד. הקירות מתקלפים, החלונות שבורים ובכניסה ניילונים וקרעי עיתונים שעפים ברוח השרבית לכל עבר. ממבט ראשון, הרחוב נראה שומם לגמרי, אך ממבט שני אפשר לראות בקצה הרחוב איש בגיל העמידה, יושב על ספסל ציבורי ונראה בודד למדי. לא... בודד זו לא המילה המתאימה... מיואש, כן, מיואש. אני חוזר: מ-י-ו-א-ש. הוא מרעיד את רגלו בעצבנות. בעיניו נקווה מאגר מאגר דמעות המאיים לפרוץ בכל רגע. למה עשיתי את זה? הוא חושב לעצמו.
כל היום שלו בכלל התחיל רע. בישיבה של המחלקה שלו, עמיתו לעבודה הציע הצעה טפשית להפליא, דבר שהוביל אותו לזרוק על עמיתו עט כדורי במחווה טפשית לא פחות. העט, למרבה הצער, התפוצץ על חליפת עמיתו, וכל הדיו נשפך עליה.
אבל שום דבר לא הכין אותו למה שקרה בהמשך היום. המנהל קרא לו למשרדו, וברוב רושם פיטר אותו. הוא חזר לדירתו השכורה, ולאחר שיחת נזיפה מבעל הדירה, אותו בקשר בחדר המדרגות, על כך שכרגיל שכח לשלם את שכר הדירה, הוא החליט לצאת לטיול קצר ברחוב.

ולכן הוא כאן עכשיו, יושב על הספסל ונראה מיואש למדי, ולפתע הוא שפעם היה לו טוב. פעם...כן, פעם היה לו טוב. הוא היה גיטריסט צעיר חדור מוטיבציה בלהקת רוק צעירה עם עתיד מזהיר. באחת מהופעותיהם בפאב עירוני קטן, ניגש אליהם אדם מבוגר, מכובד למראה, לבוש בחליפה מהודרת. הוא הציע להם את ההזדמנות הטובה ביותר שקיבלו בחייהם: הוא רצה להיות האמרגן שלהם. לארגן להם מסע הופעות מסביב לעולם. הוא אמר שיש להם כישרון מולד, ושהוא מומחה בזיהוי כשרונות והנה, הנה, הוא גילה אותם. איך שהם התרגשו כששמעו זאת, ובמיוחד מושא סיפורנו. אך מבעד לחזות הרוקית והקשוחה שלו, הוא היה בעצם די פחדן. הוא נתקף חשש כבד כששמע ששאר חברי הלהקה החליטו להסכים להצעה. בעקבות זאת, ובעיקר גם בעקבות הדיבורים של בני משפחתו על "עבודה בטוחה" ו"עתיד יציב", הוא החליט לפרוש מהלהקה. ממש ככה. הלהקה התפרקה.
ועכשיו.. עכשיו הוא חושב לעצמו, אם רק היה מתגבר על פחדיו ועל דיבורי משפחתו, ולא מוותר על אהבתו האמיתי- המוזיקה - כל זה לא היה קורה, ואז הכל היה טוב. בטוח.

והנה, לפתע, יורד מהשמיים יצור מכונף , גדול, ראשו מכוסה הילה זוהרת. דמוי מלאך. והיצור המלאכי הזה צועד בצעדים בוטחים ומלאי משמעול אל האיש שיושב על הספסל ונראה מיואש למדי. היצור המכונף,המלאכי למראה, מביט באיש בעיניים נוגות. למשך כמה דקות אף אחד לא אומר מילה. האיש המום.
ואז היצור המלאכי פותח את פיו. "האדון צופה בך. נשלחתי להראות לך דבר אשר יוכל לעזור לך". האיש, שמתחיל להתעשת בינתיים, פולט: "סליחה, אדוני, אבל חוששני כי אינני מבין את כוונתך. אולי מוטב שתנסה לחזור לבית המשוגעים בו אתה ודאי מתגורר ותעזוב אותי בשקט", הוא אומר שמץ של ליגלוג מהול במרירות בדבריו.
"להקת רוק. מעניין. לעיתים רחוקות אני פוגש אנשים עם גורל כה מעניין." אומר המלאך, ומלמל לעצמו: "האם אוכל לעצור מקרה התאבדות נוסף?". הוא חזר לדבר אל האיש: "אתה רצית להיות רוקר גדול, לנסוע עם הלהקה להופעות בעולם. ממ.. מעניין".
האיש נראה כמו יצאה ממנו רוח החיים. "אבל..אבל... איך אתה.."
"החזק את ידי". אומר המלאך , כמתעלם משאלתו. האיש מחזיק את יד המלאך באין לו משהו טוב יותר לעשות. היד קרה כקרח. לפתע הכל מסביבו מתערבל והוא נשאב יחד עם המלאך לעולם בשחור לבן. באותו עולם הוא רואה מטוס, אליו עולים חמישה צעירים, ביניהם הוא רואה את עצמו מלפני 20 שנה. הבזק אור מסנוור, ולאחריו הוא כצעיר וחבריו יורדים מהמטוס. הוא הצעיר אומר לחבריו כי לכבוד העסקה החדשה של הלהקה הוא נוסע לקנות גיטרה חדשה.
הבזק אור.
הלוויה. כמה עשרות אנשים, ביניהם חבריו, אביו ואימו, עומדים מעל קבר, עליו חרוט שמו. והרבה פותח פיו ונושא הספד: "איש יקר זה, נפטר במהלך תאונת דרכים קשה, בדרכו אל חנות גיטרות".
עוד הבזק אור. האיש והמלאך חוזרים לרחוב התל - אביבי השומם.
"זה מה שהיה קורה אם היית ניאות להצעתו של האמרגן ולא היית פורש מהלהקה". אומר המלאך. "ועכשיו תפסיק כבר להתלונן". הבזק מהיר והמלאך נעלם.
הייתם מצפים שהאיש ישאר מ-י-ו-א-ש למדי, לאחר עט כדורי שהתפוצץ על חליפת עמיתו לעבודה, ופיטורים ו... אבל האיש שלנו קורן מאושר.

-----
קאט! אני צועק. "תתחילו את הסצנה מחדש. לא, זה לא מספיק טוב. ג'וני, תכניס קצת יותר רגש לדמות. התפאורה כבר מוכנה?!"

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים