ביקורת ספרותית על אורחים מאת איילת גונדר-גושן
ספר טוב

---

אני רוצה להתוודות – אני אוהב מאוד את הכתיבה של איילת גונדר-גושן. יש משהו באוזן הפנימית שלה, ביכולת שלה לשמוע את המוזיקה של השפה, שמעטים מצליחים לשחזר. כל משפט בספר נבנה בקפדנות של מי שמקשיבה למנגינה הזאת בעיניים עצומות. היא יודעת לעצור רגע לפני הדרמה, להניח שתיקה שתדבר במקומה. התוצאה היא פרוזה שנראית פשוטה – אבל היא מהסוג שמחזיק את הקורא בגרון, בלי לצעוק.

הדמויות ב“אורחים” נושמות. נעמי, האם הצעירה, מותשת ומוארת בו־זמנית, איננה גיבורה אלא מראה אנושית – עדינה, מבוהלת, נעה בין חמלה לאשמה. גם הדמויות המשניות כתובות היטב, וכל אחת מהן נדמית כרגע קטנטן של אמת. ובכל זאת, מעל כל היופי הזה מרחפת תחושת החמצה – לא של כישלון ספרותי אלא של ריבוי: דמויות רבות, כולן טעונות פוטנציאל, נוגעות בלב ואז נעלמות. לפעמים נדמה שהספר הזה מחזיק בתוכו שלושה רומנים שונים שלא נכתבו עד הסוף – כל אחד מהם היה יכול להתפרץ בכיוון אחר.

התחושה הזו מתחדדת משום שגונדר-גושן חוזרת כאן לאותן שאלות מוסריות והאשמה שמלוות אותה מראשית דרכה:

האם אנחנו רשאים לתת לחלש לשלם על מעשינו?

"האדם הלבן" כמנצל, גם כשהוא בטוח שהוא מהטובים.

והאם אפשר בכלל לחיות עם השקר שנועד “להגן” – על עצמנו, על ילד, על מדינה?

במובן הזה, “אורחים” הוא זיקוק של כתיבתה הקודמת – מעין תמצית מרוכזת של כל הספקות, האשמות והרחמים העצמיים שהצטברו בספריה הקודמים. אין כאן חידוש מוסרי מהפכני, אבל יש העמקה – לא עוד ניסוי חברתי, אלא צלילה פנימה אל הפחד הקטן, הביתי, המוכר כל כך.

גם אם הקורא יוצא בתחושת החמצה – זו החמצה יפהפייה. “אורחים” הוא רומן קצר, חד, אנושי ומכאיב, שמתקיים במקום שבו אימהוּת נוגעת באימה, ואהבה נוגעת בפחד ממה שהאהבה עצמה עלולה לעולל. זה אולי לא “רומן גדול” במובן הקלאסי, אבל זו כתיבה גדולה – כתיבה שממשיכה להדהד הרבה אחרי שסוגרים את הדף האחרון, כמו ריח קפה שמסרב להתפוגג מהמטבח.

» ביקורות נוספות של אדמה
» ביקורות נוספות על אורחים