“אמיר זיו כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ הסופי הוא פחות מסך חלקיו. וזו כבר בעיה רצינית. ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת. ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך”

“על קרנף ופלמינגו כמשל כשבר ממליצה עבורי, על ספר ממש טוב, אני כמובן קורא... אז בר אמרה... חלפו שנים והשגתי את הספר... אך הוא היה מונח באחת הפינות נשכח מהלב. מדוע לא קראתי? אין לכך הסבר רציונלי, אולי זה דווקא ציור כריכת הספר, של ילדה ספק נערה, העוטה על ראשה מסכה ענקית של קרנף, תמונה שמעוררת צרימה, במידת מה. אבל לאחר שקראתי את הספר, אני יכול לאמר בוודאות שזוהי תמונה נפלאה שהוציאה אותי”

“**** אמיר זיו יודע לכתוב. אני יודע את זה בעיקר מפני שקראתי את הספר ביום אחד, ולא התעכבתי על שום דבר באמצע, לא על שגיאות או תחביר, לא על מילים חריגות ולא על רמזים בולטים לתחקיר, לא על עלילה ולא על דמויות, כל הדברים האלה שאתה שם לב אליהם כשאתה כותב בעצמך ולא סתם קורא כי מתחשק לך לקרוא. אתה קורא עם מטרה, עם יעד. אם זה לא טוב, לחקור ולמצוא מה בדיוק גורם לזה להיות לא טוב. ואם זה טוב - זה”

“אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי. אין אהבה, אין אחווה, אין השלמה, וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים... ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח ! אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של אמיר זיו ? משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנו”

“אמיר זיו כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ הסופי הוא פחות מסך חלקיו. וזו כבר בעיה רצינית. ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת. ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך”

“על קרנף ופלמינגו כמשל כשבר ממליצה עבורי, על ספר ממש טוב, אני כמובן קורא... אז בר אמרה... חלפו שנים והשגתי את הספר... אך הוא היה מונח באחת הפינות נשכח מהלב. מדוע לא קראתי? אין לכך הסבר רציונלי, אולי זה דווקא ציור כריכת הספר, של ילדה ספק נערה, העוטה על ראשה מסכה ענקית של קרנף, תמונה שמעוררת צרימה, במידת מה. אבל לאחר שקראתי את הספר, אני יכול לאמר בוודאות שזוהי תמונה נפלאה שהוציאה אותי”

“**** אמיר זיו יודע לכתוב. אני יודע את זה בעיקר מפני שקראתי את הספר ביום אחד, ולא התעכבתי על שום דבר באמצע, לא על שגיאות או תחביר, לא על מילים חריגות ולא על רמזים בולטים לתחקיר, לא על עלילה ולא על דמויות, כל הדברים האלה שאתה שם לב אליהם כשאתה כותב בעצמך ולא סתם קורא כי מתחשק לך לקרוא. אתה קורא עם מטרה, עם יעד. אם זה לא טוב, לחקור ולמצוא מה בדיוק גורם לזה להיות לא טוב. ואם זה טוב - זה”

“אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי. אין אהבה, אין אחווה, אין השלמה, וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים... ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח ! אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של אמיר זיו ? משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנו”