קראתי את המשפט האחרון בספר ונשימתי נעתקה. מעט מאד ספרים מצליחים לעשות לי את זה, במיוחד במשפט האחרון. לו הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה הייתי כותבת אותו פה ללא מילה נוספת, כביקורת. אבל אני מכירה את הכללים ולא אעשה פשע כזה, רק אספר לכם שהמשפט הזה הוסיף לספר כוכב חמישי.

ג'וסלין ג'ונס המכונה "ג'וי" - כנוי אירוני למהדרין - חיה לה בגלמודיות לא מזהרת באחד הפרברים העשירים והאריסטוקרטיים של ניו יורק. בע

בילדותי לימדה אותנו אמי להימנע מלהשתמש בשירותים במקומות זרים. ולפני כל יציאה מהבית לדאוג להתרוקן על מנת שלא ניאלץ להשתמש בשירותים במקומות אחרים. ואם כבר אין ברירה אזי לא לשכוח את טקס האסלה(הסוד הכי גלוי של הנשים) – ניקוי הקרש והנחת חתיכות נייר על המושב אבל בשום פנים ואופן לא לשבת עליו! אז מה עושים? מוצאים את נקודת האיזון של העמידה בתנוחת הריחוף הראויה מעל מושב האסלה, ולא משנה כמה הרגליים כבר רועד

כשהייתי בת 36 וחצי התחלתי לעבוד במקום חדש. ביום הראשון שם ניגשה אלי מישהי, אחת משתי הנשים שעבדו בקבוצה שהצטרפתי אליה, ואמרה לי שאם אני רוצה היא תראה לי איפה השירותים. זה נראה קצת מוזר בעיקר מפני שבבניין החד קומתי שבו שהינו היה שלט מאיר עיניים שהורה על מיקומם, אבל הנהנתי והצטרפתי אליה. יצאנו לדרך. זה היה מסע בקנה המידה של הליכה לשירותים במקום העבודה. יצאנו מהבניין, חצינו רחבה, נכנסנו לבניין אחר, ני

ג'וסלין ג'ונס הניו יורקית בת הארבעים ושניים ידעה ימים טובים יותר.
כעת חייה דוהרים במורד לאחר שבעלה עזב לטובת פרֵחה צעירה (במקור) וילדיה מנוכרים. ברשותה נותר בית מידות עתיק שתחזוקתו יקרה וסכום נאה שהתנדף לאחר השקעות גרועות שהמליץ יועץ 'מומחה'. היא מחזיקה אקדח ואוגרת כדורי שינה. מי יודע. נאלצת לנטוש את ביתה, לעבור לדירה עלובה ולהתפרנס בדוחק ממלצרות.
משוטטת לעתים בעיר וגומאת מרחקים ברכבת.
ביום