“# שני הספרים האחרונים שקראתי הגיעו לרשימת ה"לא שווים ביקורת". האחד בגלל בנליות ממאירה, ספר שלא היה לי משהו לא לעוס להגיד עליו, השני הפיל עלי כזה שיעמום, שלא הצלחתי לקרוא ברצף יותר מחצי שעה. הגיע הזמן לספר אמיתי, כמו שתובע ידידי שכאן. ואיזה ספר יותר אמיתי מ"הלב" של דה אמיצ'יס? סיפור שיצא לאור ב 1904 באיטליה שחוברה-לה-יחדיו לא מזמן. הגיבור, אנריקו בן ה-13, שגר בטורינו שבצפון איטליה, כותב יומן על שנה בחייו. הספר מלא בכל טוב. רגשני למוּת, כמו שרק האיטלקים יודעים. עמוס בפטריוטיות ללא מרכאות, כמו שהעם שגידל והעריץ את מוסוליני אהב. מלא ביחס חומל לחסרי המזל החיים בעוני, בתנאי שאלה ידעו להעריך את מה שהם מקבלים מאלה שגורלם שפר עליהם, וינשקו בלי טינה את ידיהם של הנדיבים. איטליה הפכה "איטליה" רק באמצע המאה ה-19. לפני כן היא היתה אוסף של נסיכויות ורוזנויות (וותיקן אחד...) שעברו מיד ליד בזכות רעבונן של שכנותיה לעוד ועוד שטח והשפעה כמיטב האימפריאליזם האריסטוקרטי במאות הקודמות. ליבי עם הילדים האיטלקים, שצריכים ללמוד את הבלגן הזה בתור ההיסטוריה של עמם. האיטלקים לא הצטיינו במיוחד בקרבות, גם לא בבחירת צד להילחם איתו. אך אין כמוהם בבניית נראטיב של גבורה, בו דמויות מופת לאומיות כמו גריבלדי וויקטור אֶמָנוּאֶלֶה, משפיעות על חינוך הנוער. דה אמיצ'יס מרבה בסיפורי גבורה ופטריוטיזם, שגיבוריהם הם ילדים שמעדיפים את מולדתם על עצמם ומשפחתם. בין לבין הספר מקפיד על הטפות חינוכיות לערכים חיוביים. הספר כולל מה שכתב אנריקו בכל חודש, החל מ17 באוקטובר, היום הראשון ללימודים, וכלה ב10 ביולי, שהוא יום הלימודים האחרון. בכל חודש יש "סיפור החודש" שמספר המורה לתלמידיו, שבמרכזו ילד שעושה מעשים שלדעת הסופר ראויים לחיקוי. בין הסיפורים גם הסיפור הידוע לכל "מן האפנינים עד האנדים", בו מרקו בן ה-13 נוסע מאיטליה לארגנטינה לחפש את אמו שאבד איתה הקשר. על הדרך נפרשת איטליה של התקופה. המון עוני, המון אנשים (ונשים) שהפכו מהגרי עבודה בארצות עשירות יותר (כמו אימו של מרקו). ילדים צעירים שעובדים בעבודות מפרכות, כדי לסייע בפרנסת משפחתם. אנשים – בעיקר נשים – חולים ומתים בגיל צעיר יחסית והרמז שרומז הסופר לקוראיו הוא, שלבם הטוב והאוהב לא עמד להם וויתר בקרב על החיים. "הלב" מדגיש ערכים שאף אחד לא ירצה להתווכח איתם: יחס חיובי לחלשים, חברות אמיצה גם כשאתה בכתה ז', כבוד למורים (חשדתי, בטעות, שדה אמיצ'יס היה מורה. למעשה הוא היה תוצר של חינוך צבאי וחיל תקופה מסויימת) וגם כמה ערכים שנראים היום מוזרים: מי שנולד עני צריך להתייחס בכבוד אל הטובים ממנו, תחנונים יכולים להביא לך פרוסת-לחם אם תדע איך לגעת בליבו של הנדיב ודברים דומים. הספר חביב ואנכרוניסטי. מתאר תרבות שסיימה את דרכה, לטוב ולרע ממש מזמן. חלק מ"סיפורי החודש" שהופיעו בו מצאו את דרכם לסדרות טלוויזיה ונראה שהיפנים הצליחו לבטא הכי טוב את הרגשנות של דה אמיצ'יס. די מפתיע, כשחושבים על זה.”

“איזו יצירת מופת שהתרגשתי והתפעלתי ממנה לפני עשורים ועדיין זוכר. סיפור שנת לימודים באיטליה דרך עיניו של אנריקה המספר וברקע אירועים בארצו. הקשר המיוחד עם אחותו סילביה. עם דמויות בלתי נשכחות של חבריו לכיתה- גרונה שהתייתם מאמו במהלך שנת הלימודים ,חזק ומגן על החלשים אם מתעמרים בהם. הנער קטן הגוף העוזר לעבודת אביו בלילות, נרדם פעם בכיתה וזוכה לאהדת המורה. לצד פרחחים מציקים שאחד מהם זוכה ל'ניעור' בידי גרונה לאחר שנטפל שוב ושוב לתלמיד חלש ממנו פיזית. המורה המוערך והנערץ בתקופה בה כיבדו מורים והורים. הביקור שלו עם אביו אצל מי שהיה מורהו של האב,פגישה מרגשת אחרי שנות דור. וסיפורי החודש כשהבולט בהם הוא סיפורו הנוגע כל כך ללב של מרקו הצעיר ('מן האפנינים אל האנדים') היוצא לנדודים לדרום אמריקה בחיפוש אחר אימו הרחוקה והחולה ומוצא אותה בסיום מרגש. אחד מהספרים שנועדו לקריאה שוב ושוב.”

“בסופשבוע חורפי וסוער במיוחד ניגשתי אל מדף הספרים שלי בחיפוש אחר ספר להעביר איתו את אחר הצהריים. עדיף שיהיה קליל, קיטשי, רומנטי וללא מוסר השכל בכלל. אבל משום מה תפס את עיני הספר הקטן שהיה מונח בפינה, ספר שלא נגעתי בו כבר כמעט עשר שנים - "הלב". זכרתי שקיבלתי את הספר כמתנת יום הולדת כשהייתי כבת 10, אבל לא זכרתי ממנו כמעט כלום, אז החלטתי לחזור ולקרוא אותו. גיליתי מחדש ספר מקסים, אנושי ומרגש. הספר מלא בגאוות מולדת - ניתן לראות זאת ב"סיפורי החודש" המהממים, בתיאור המורה והאווירה של בית הספר של אנריקו ובמכתבים שקיבל מבני משפחתו, המשובצים גם הם בספר. בכל פעם מחדש הדהים אותי לראות את החינוך המעולה שמקבל גיבור הספר; בין אם זה בתחום הלימודים, בין את זה בתחום העזרה לאחר ובין אם זה כיבוד הורים. הספר העלה בי מחשבות: האם באמת חינכו כך בעבר? להקרבה ומסירות למען המולדת? האם החינוך בדור שלנו הוא יוצר הדופן, או החינוך במאה ה-19? בנוסף, האם ההווי המתואר בספר הוא באמת אותנטי ומקורי, או שהסופר ברא אותו כדי להעביר את המסר הרצוי? אז למרות הביקורת המבולבלת, אני ממש ממליצה. לכל הגילאים - בין אם קראתם אותו בעבר ובין אם לא. למרות שהוא מיועד כביכול לבני נוער, תאמינו לי שתיהנו ממנו גם בבגרותכם..”

“ספר מעולה, מיוחד במינו. הספר שקראתי בילדותי (נראה לי הוצאה אחרת ותרגום אחר) ולמרות ששנים לא קראתי בו הוא עדיין מהספרים שאני זוכר הכי טוב. הספר מתאר בצורה מושלמת את הווי החיים בבית הספר של אנריקו, אבל השיא של הספר זה הסיפור החודשי ובעיקר הסיפור על הילד שנוסע עד ארגנטינה ומציל את אמו והסיפור על החייל הקטן סיפור עצוב ויפהפה. זה הרבה יותר מספר מומלץ.”

“# שני הספרים האחרונים שקראתי הגיעו לרשימת ה"לא שווים ביקורת". האחד בגלל בנליות ממאירה, ספר שלא היה לי משהו לא לעוס להגיד עליו, השני הפיל עלי כזה שיעמום, שלא הצלחתי לקרוא ברצף יותר מחצי שעה. הגיע הזמן לספר אמיתי, כמו שתובע ידידי שכאן. ואיזה ספר יותר אמיתי מ"הלב" של דה אמיצ'יס? סיפור שיצא לאור ב 1904 באיטליה שחוברה-לה-יחדיו לא מזמן. הגיבור, אנריקו בן ה-13, שגר בטורינו שבצפון איטליה, כותב יומן על שנה בחייו. הספר מלא בכל טוב. רגשני למוּת, כמו שרק האיטלקים יודעים. עמוס בפטריוטיות ללא מרכאות, כמו שהעם שגידל והעריץ את מוסוליני אהב. מלא ביחס חומל לחסרי המזל החיים בעוני, בתנאי שאלה ידעו להעריך את מה שהם מקבלים מאלה שגורלם שפר עליהם, וינשקו בלי טינה את ידיהם של הנדיבים. איטליה הפכה "איטליה" רק באמצע המאה ה-19. לפני כן היא היתה אוסף של נסיכויות ורוזנויות (וותיקן אחד...) שעברו מיד ליד בזכות רעבונן של שכנותיה לעוד ועוד שטח והשפעה כמיטב האימפריאליזם האריסטוקרטי במאות הקודמות. ליבי עם הילדים האיטלקים, שצריכים ללמוד את הבלגן הזה בתור ההיסטוריה של עמם. האיטלקים לא הצטיינו במיוחד בקרבות, גם לא בבחירת צד להילחם איתו. אך אין כמוהם בבניית נראטיב של גבורה, בו דמויות מופת לאומיות כמו גריבלדי וויקטור אֶמָנוּאֶלֶה, משפיעות על חינוך הנוער. דה אמיצ'יס מרבה בסיפורי גבורה ופטריוטיזם, שגיבוריהם הם ילדים שמעדיפים את מולדתם על עצמם ומשפחתם. בין לבין הספר מקפיד על הטפות חינוכיות לערכים חיוביים. הספר כולל מה שכתב אנריקו בכל חודש, החל מ17 באוקטובר, היום הראשון ללימודים, וכלה ב10 ביולי, שהוא יום הלימודים האחרון. בכל חודש יש "סיפור החודש" שמספר המורה לתלמידיו, שבמרכזו ילד שעושה מעשים שלדעת הסופר ראויים לחיקוי. בין הסיפורים גם הסיפור הידוע לכל "מן האפנינים עד האנדים", בו מרקו בן ה-13 נוסע מאיטליה לארגנטינה לחפש את אמו שאבד איתה הקשר. על הדרך נפרשת איטליה של התקופה. המון עוני, המון אנשים (ונשים) שהפכו מהגרי עבודה בארצות עשירות יותר (כמו אימו של מרקו). ילדים צעירים שעובדים בעבודות מפרכות, כדי לסייע בפרנסת משפחתם. אנשים – בעיקר נשים – חולים ומתים בגיל צעיר יחסית והרמז שרומז הסופר לקוראיו הוא, שלבם הטוב והאוהב לא עמד להם וויתר בקרב על החיים. "הלב" מדגיש ערכים שאף אחד לא ירצה להתווכח איתם: יחס חיובי לחלשים, חברות אמיצה גם כשאתה בכתה ז', כבוד למורים (חשדתי, בטעות, שדה אמיצ'יס היה מורה. למעשה הוא היה תוצר של חינוך צבאי וחיל תקופה מסויימת) וגם כמה ערכים שנראים היום מוזרים: מי שנולד עני צריך להתייחס בכבוד אל הטובים ממנו, תחנונים יכולים להביא לך פרוסת-לחם אם תדע איך לגעת בליבו של הנדיב ודברים דומים. הספר חביב ואנכרוניסטי. מתאר תרבות שסיימה את דרכה, לטוב ולרע ממש מזמן. חלק מ"סיפורי החודש" שהופיעו בו מצאו את דרכם לסדרות טלוויזיה ונראה שהיפנים הצליחו לבטא הכי טוב את הרגשנות של דה אמיצ'יס. די מפתיע, כשחושבים על זה.”

“איזו יצירת מופת שהתרגשתי והתפעלתי ממנה לפני עשורים ועדיין זוכר. סיפור שנת לימודים באיטליה דרך עיניו של אנריקה המספר וברקע אירועים בארצו. הקשר המיוחד עם אחותו סילביה. עם דמויות בלתי נשכחות של חבריו לכיתה- גרונה שהתייתם מאמו במהלך שנת הלימודים ,חזק ומגן על החלשים אם מתעמרים בהם. הנער קטן הגוף העוזר לעבודת אביו בלילות, נרדם פעם בכיתה וזוכה לאהדת המורה. לצד פרחחים מציקים שאחד מהם זוכה ל'ניעור' בידי גרונה לאחר שנטפל שוב ושוב לתלמיד חלש ממנו פיזית. המורה המוערך והנערץ בתקופה בה כיבדו מורים והורים. הביקור שלו עם אביו אצל מי שהיה מורהו של האב,פגישה מרגשת אחרי שנות דור. וסיפורי החודש כשהבולט בהם הוא סיפורו הנוגע כל כך ללב של מרקו הצעיר ('מן האפנינים אל האנדים') היוצא לנדודים לדרום אמריקה בחיפוש אחר אימו הרחוקה והחולה ומוצא אותה בסיום מרגש. אחד מהספרים שנועדו לקריאה שוב ושוב.”

“בסופשבוע חורפי וסוער במיוחד ניגשתי אל מדף הספרים שלי בחיפוש אחר ספר להעביר איתו את אחר הצהריים. עדיף שיהיה קליל, קיטשי, רומנטי וללא מוסר השכל בכלל. אבל משום מה תפס את עיני הספר הקטן שהיה מונח בפינה, ספר שלא נגעתי בו כבר כמעט עשר שנים - "הלב". זכרתי שקיבלתי את הספר כמתנת יום הולדת כשהייתי כבת 10, אבל לא זכרתי ממנו כמעט כלום, אז החלטתי לחזור ולקרוא אותו. גיליתי מחדש ספר מקסים, אנושי ומרגש. הספר מלא בגאוות מולדת - ניתן לראות זאת ב"סיפורי החודש" המהממים, בתיאור המורה והאווירה של בית הספר של אנריקו ובמכתבים שקיבל מבני משפחתו, המשובצים גם הם בספר. בכל פעם מחדש הדהים אותי לראות את החינוך המעולה שמקבל גיבור הספר; בין אם זה בתחום הלימודים, בין את זה בתחום העזרה לאחר ובין אם זה כיבוד הורים. הספר העלה בי מחשבות: האם באמת חינכו כך בעבר? להקרבה ומסירות למען המולדת? האם החינוך בדור שלנו הוא יוצר הדופן, או החינוך במאה ה-19? בנוסף, האם ההווי המתואר בספר הוא באמת אותנטי ומקורי, או שהסופר ברא אותו כדי להעביר את המסר הרצוי? אז למרות הביקורת המבולבלת, אני ממש ממליצה. לכל הגילאים - בין אם קראתם אותו בעבר ובין אם לא. למרות שהוא מיועד כביכול לבני נוער, תאמינו לי שתיהנו ממנו גם בבגרותכם..”

“ספר מעולה, מיוחד במינו. הספר שקראתי בילדותי (נראה לי הוצאה אחרת ותרגום אחר) ולמרות ששנים לא קראתי בו הוא עדיין מהספרים שאני זוכר הכי טוב. הספר מתאר בצורה מושלמת את הווי החיים בבית הספר של אנריקו, אבל השיא של הספר זה הסיפור החודשי ובעיקר הסיפור על הילד שנוסע עד ארגנטינה ומציל את אמו והסיפור על החייל הקטן סיפור עצוב ויפהפה. זה הרבה יותר מספר מומלץ.”