“"החוסר הזה תמיד נוכח. בכל יום טוב, בכל רגע מאושר. משבצת ריקה של אין ששום דבר לעולם לא יצליח למלא." (עמ' 104) בסופו של יום, ועוד יותר- בסופו של ספר, כל שאני רוצה זה לא לשכוח את הטעם שהספר השאיר בי. את ההתרגשות שהוא עורר בי. את המסלול שעשה בי, אשר נע על כל מנעד הרגשות. כי דמויות מיטשטשות, פרטים מהסיפור מתפוגגים, אבל החותם שהותיר בי - זה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש. יש לי כמה כאלו בארסנל, והספר ה”

“ליאת לוינהר כותבת בספר זה על מותו של בעלה שי באסון התאומים ב2001 אחד עשר בספטמבר. בימים שלאחר התמוטטות המגדלים יוצאת ליאת כל לילה לחפש את בעלה שי שגופתו עדיין לא נמצאה. לאחר שנמצאו שרידים של שי ונקבע מותו היא מתמודדת עם האובדן ומתארת לילות לבנים וימים מעורפלים והרגשה גרועה. לליאת ושי יש תינוקת ספיר אשר בגיל שישה שבועות מאבדת את אביה. הספר הוא ממואר שובר לב המתאר את ייסוריה של אלמנה צעירה בת 28”

“רוצות לשמוע בדיחה שחורה? שאל הבחור במטוס, בדרך ארצה. הן לא רצו ממש אבל בכל זאת... מה שרו במגדלי התאומים? רד אלינו אווירון. מה שהוא לא ידע זה שהיושבות מולו הן ליאת שבעלה היה באותו יום בעבודתו במגדל הצפוני ואמא שלה. היום בו השתנה הכל. העולם לא יחזור להיות כשהיה עבורה ועבור אלפים. גם לא עבור העיר ניו יורק. האבדן הבלתי ניתן לעיכול, איך יום אחד הכל נגמר וצריך לאסוף את השברים ואיכשהו להתחיל מחדש עם”

“"החוסר הזה תמיד נוכח. בכל יום טוב, בכל רגע מאושר. משבצת ריקה של אין ששום דבר לעולם לא יצליח למלא." (עמ' 104) בסופו של יום, ועוד יותר- בסופו של ספר, כל שאני רוצה זה לא לשכוח את הטעם שהספר השאיר בי. את ההתרגשות שהוא עורר בי. את המסלול שעשה בי, אשר נע על כל מנעד הרגשות. כי דמויות מיטשטשות, פרטים מהסיפור מתפוגגים, אבל החותם שהותיר בי - זה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש. יש לי כמה כאלו בארסנל, והספר ה”

“ליאת לוינהר כותבת בספר זה על מותו של בעלה שי באסון התאומים ב2001 אחד עשר בספטמבר. בימים שלאחר התמוטטות המגדלים יוצאת ליאת כל לילה לחפש את בעלה שי שגופתו עדיין לא נמצאה. לאחר שנמצאו שרידים של שי ונקבע מותו היא מתמודדת עם האובדן ומתארת לילות לבנים וימים מעורפלים והרגשה גרועה. לליאת ושי יש תינוקת ספיר אשר בגיל שישה שבועות מאבדת את אביה. הספר הוא ממואר שובר לב המתאר את ייסוריה של אלמנה צעירה בת 28”

“רוצות לשמוע בדיחה שחורה? שאל הבחור במטוס, בדרך ארצה. הן לא רצו ממש אבל בכל זאת... מה שרו במגדלי התאומים? רד אלינו אווירון. מה שהוא לא ידע זה שהיושבות מולו הן ליאת שבעלה היה באותו יום בעבודתו במגדל הצפוני ואמא שלה. היום בו השתנה הכל. העולם לא יחזור להיות כשהיה עבורה ועבור אלפים. גם לא עבור העיר ניו יורק. האבדן הבלתי ניתן לעיכול, איך יום אחד הכל נגמר וצריך לאסוף את השברים ואיכשהו להתחיל מחדש עם”