שתיקה
ראשון בבוקר, כולם חוזרים לאוניברסיטה אחרי סוף שבוע בחיק המשפחה. האוטובוס היה מלא יותר מימי ראשון רבים אחרים. ישבתי באחד המושבים הקדמיים לידי החלון, לידי על המושב ישב הילקוט השחור שלי.
כשהאוטובוס נעצר בתחנה האחרונה של העיר, בתחנה שלו, לרגע חששתי שהוא לא יהיה שם, אבל הוא היה. ראיתי אותו בין כולם מתכונן לעלות. עיניי בחנו אותו מכף רגל ועד ראש, עליזות פשטה על כל גופי כאור בוקר חדש ולבי ריחף כפרפר בין שיחים. עוד רגע הכול יחזור לקדמותו.
מיום חמישי בבוקר לא שמעתי ממנו כלום. שום צלצול או הודעה. יומיים עברו עליי כאלף שנים, חיכיתי לשמוע ממנו משהו. אבל שום דבר לא קרה.
בתוך שתיקה חדורת מתח הרגשתי כאילו הייתי במבחן. כמה פעמים הוא פתח בשתיקה האיומה הזאת, התעלם, התרחק, גרם לי להרגיש אשמה, התייסרתי, נכנעתי, ביקשתי סליחה, התחננתי, התפייסנו, חזרנו... ושוב חזרה השתיקה?
הפעם, הבטחתי לעצמי לא להיכשל במבחן השתיקה. לא שלחתי לו שום הודעות, שום בירור, שאלה, פיוס, חנינה... כאילו לא אכפת לי בכלל.
והנה הוא עמד שם, ליד הנהג, הוציא את הארנק מהתיק, שילם, החזיר את הארנק ופסע פנימה. החשש חזר לקנן בי. הוא התקדם לעברי. נשאתי את עיניי אליו, מנסה לנחש מה הוא הולך לעשות. הוא יודע בדיוק איפה אני יושבת. הוא תמיד יודע.
לפתע, רגע לפני שהוא מגיע אליי, מישהו קורא בשמו. הוא מסתכל אל הצד השני, מחייך, ומתיישב ליד בחורה.
לבי נמחץ כאילו צער כל העולם הוצף בתוכו ודמעות נקוו בעיניי. מה הוא לא ראה אותי? לא רצה לראות אותי? שכח ממני? רוצה לשכוח ממני?
מה הוא רוצה עם השתיקה הזאת? למה הוא חותר?
נקלעתי לתהום של כעס. הפעם, אני לא הולכת להישבר ויהי מה. הפעם אני הולכת לנצח, לפחות בפני עצמי. אם אני לא מכבדת את עצמי אף אחד לא יכבד אותי. הוא רוצה שתיקה? הוא יקבל שתיקה.
כשהאוטובוס הגיע לאוניברסיטה ונעצר בתחנה, המשכתי לשבת ונתתי לכולם לרדת לפניי. לא רציתי לראות או לדבר עם אף אחד.
ירדתי בסוף ועשיתי את דרכי פנימה, אל תוך הבניין. לא ראיתי שום דבר לפניי. התעלמתי מכל הפנים שעברו מולי. ירדתי במדרגות בחופזה, ושם, בסוף המדרגות, נתקלתי במישהו.
נעצרתי בפתאומיות. הרמתי מבט אל דמותו שהתייצבה מעליי. ואז, ראיתי אותו עומד שמה, מולי, מביט בעיניי. פניו אומרים צער, ובידו החזיק פרח אדום.
"בשבילך." אמר והושיט לי את הפרח.
נתקעתי לבלי זוז. התבוננתי בפרח האדום והרגשתי שלחיי איבדו כל צבע. ואז, הישרתי מבט אל עיניו ולבי קפא כאבן. אחוזת לבטים חזרתי להסתכל בפרח האדום שעמד בינינו.
סביבנו אנשים המשיכו ללכת, הביטו, התפלאו, חייכו והתבוננו. הוא תקע בי מבט ממושך, ואני התבוננתי רגעים ארוכים בפרח האדום, ולפתע, הרגשתי שמשהו יותר חשוב מפרח חוצץ בינינו כחומת אבן עצומה... ואז, מבלי להביט שוב בעיניו, נאחזת בשתיקה, הסבתי את פניי ממנו.. והלכתי.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
לא שמתי לב מתי היא עלתה לבמה, התיישבה מול הפסנתר והתחילה את נגינתה. הייתי עסוק בשיחה עם ידידי קונרד, אותו פגשתי מחדש במקרה יומיים קודם לכן, אחרי חמש עשרה שנים שלא נפגשנו, הזמין אותי לפגישה במסעדה והוסיף בנימה אומרת סוד שיש לו הפתעה בשבילי. הקולות דעכו, שקט השתרר במקום וכל העיניים נמשכו לעבר הפסנתרנית.
צלילי "סונטת אור הירח" נישאו לאוזניי ברכות אינסופית, הרטיטו אל מיתרי הלב, ותוך שניות קצרות, ריחפו בי אל עולם אחר, רחוק, קסום. הייתי מרותק. אפילו קונרד חדל מפטפוטו ושקע בשלווה. הוא שלח לעברי מבטים מוזרים שלא הצלחתי לפענח.
האולם התמלא במחיאות כפיים סוערות עם תום המנגינה. ורק אז, כשהפסנתרנית קמה ממקומה להודות לקהל... זיהיתי אותה. זאת הייתה אלין.
קונרד ישב והביט בי, משועשע. "הפתעה יפה, לא?" הוא אמר.
התבוננתי בה בעודה עומדת שם ליד הפסנתר, בשמלה אדומה, צמודה, יפה. שיערה השחור היה עדיין ארוך ושופע, מכסה את כתפיה. עצבות נשקפה מעיניה הלוהטות, חייכה לקהל את חיוכה הביישני המלבב, ונעלמה מאחורי הקלעים.
"למה רצית שאפגוש אותה?" שאלתי את קונרד בפליאה.
"משום שאני יודע כמה רצית לעשות זאת בעבר."
"הרבה דברים השתנו מאז."
"דבר אחד לא השתנה. אתה."
"גם אני השתניתי."
"אתה עדיין לבד."
לא עניתי.
אחרי כמה שניות שאלתי אותו: "מתי פגשת אותה?"
"רק לפני חודש. במקרה באתי לפה וראיתי אותה."
"אם כך, היא חזרה." אמרתי.
"כן. חזרה."
מאז שעזבה את הכפר ונסעה לצרפת ללמוד מוזיקה לא ראיתי אותה. היא הייתה כל כך מוכשרת. שמעתי שהיא התחתנה שם ויותר מזה לא ידעתי.
היא הייתה כל כך יפה, עדינה, חכמה והרבה גברים חשקו בחיוך קטן ממנה. היו לה שאיפות גדולות, תכניות לעתיד... ואני... כל כך רציתי לדבר אתה, להזמין אותה לאיזה קפה... חלמתי עליה בלילות, חשבתי עליה בימים... אבל... לא היה לי להציע לה. הייתי סתם בחור ללא כישורים... ללא כסף.
מאז אותו יום, התחלתי לבוא למסעדה הזאת כל שבוע, מאזין לנגינתה, מתבונן בפניה העדינים, בחיוכה המקסים. תהיתי למה היא חזרה לארץ? רציתי מאד לשוחח אתה.
דיברתי עם אחד האחראים במסעדה לגבי זה והוא אמר לי שהיא לא יושבת עם לקוחות, אז הסברתי לו שאני רק רוצה להביע בפניה את הערצתי לנגינתה. אז אמר: "אם אתה רוצה אתה יכול לכתוב לה זאת במכתב ואני אעביר לה."
וכך עשיתי שבוע אחרי זה וצירפתי למכתב זר פרחים.
ישבתי ושתיתי כוס קפה לבדי, שקוע במחשבות, כשלפתע, שמעתי את קולה לידי.
"ליאונרד?"
נשאתי את עיניי אליה וראיתי את חיוכה קורן על שפתיה. "אני מקווה שאני לא מפריעה לך." היא אמרה.
"לא. בכלל לא." גמגמתי, לחצנו ידיים והזמנתי אותה לשבת.
היא התיישבה מולי, יפה ושובת לב כמו תמיד. הזמנתי לה כוס קפה.
"תודה לך על המכתב... ועל הפרחים." אמרה.
"תודה לך שבאת." אמרתי. "את מנגנת מאד יפה, כמו תמיד. אני זוכר עד כמה היית כישרונית ושאיפותייך גדולות."
היא נדה בראשה, וחייכה. "השאיפה גדולה." אמרה. "אבל האהבה יותר גדולה."
"באמת?" נדהמתי.
"כמובן." השיבה. "אתה לא מסכים?"
"אני לא יודע."
"הבנתי."
"מה הבנת?"
"שמעולם לא התאהבת."
צחקתי.
היא חייכה, ואני שאלתי אותה: "האם האהבה שווה את ההקרבה הזאת?"
היא נראתה מופתעת מהשאלה. ואחרי מחשבה קלה היא השיבה: "כן." והוסיפה: "אני בטוחה בכך."
לגמתי מהקפה שלי והתבוננתי בעיניה, מנסה לקרוא את מחשבותיה. לא אמרתי דבר. רציתי לתת לה זמן לחשוב עמוקות בדבריה.
כעבור שתי דקות, אמרתי לה: "אהבה היא אשליה."
"אבל אשליה יפה." ענתה.
היא סיפרה לי שהיא נישאה למישהו צרפתי שהתאהבה בו בזמן הלימודים. הוא היה סטודנט כמוה ומוזיקאי מוכשר מאד. השניים נישאו ונולדה להם בת. לפני שנה הוא נהרג בתאונה והיא החליטה לחזור לארץ, אבל לא לכפר. היא גרה בעיר, מנגנת, מלמדת במכללה ומגדלת לבד את בתה שהיום היא בת עשר.
"ומה אתך?" היא שאלה.
סיפרתי לה שאני עובד נהג מונית, עדיין גר בכפר... ועדיין לבד. לא אמרתי לה זאת, אבל יתכן שהיא הבינה זאת בעצמה.
"אני שמחה שנפגשנו שוב." היא אמרה. ואז, חיטטה בתיק שלה והוציאה כרטיס ביקור ונתנה לי.
מאז עבר יותר מחודש. אני מגלגל את השיחה שלנו בראש כל בוקר וכל ערב, מסתכל על כרטיס הביקור... ועדיין חושב.
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
