#
אני מתקשה לקרוא עכשיו ברצף. זה מוכר לכל מי שחי כאן בחודש וקצת האחרון. אני קוראת כמה עמודים ומפסיקה. במקום לקרוא אני בוהה סתם כך ופתאום חלפה שעה ואני לא זוכרת על מה חשבתי. נסיתי הכל – גירדתי את תחתית החבית עם ספרים שהבטיחו לי הנאה נטולת מחשבה, וגם אותם קראתי בחוסר חשק ובזמן ארוך, ממש כאילו היו ספרי פילוסופיה עתירי משמעות. כמעט שום ספר לא דיבר אלי ואם לדבר בכנות – יכול מאד להיות שעשיתי עוול לכמה

*
*
דיסטופייה.
חכו רגע, אל תלכו. לפעמים הגדרה של ספר היא מתעתעת. אז תראו מה אין בספר:

אין בו עתידנות.
אין בו תאורי מחלה ממנה מתו 99.75% מתושבי העולם.
אין בו ליהוג פילוסופי על חוליי האנושות המודרנית.
אין בו קונספירציה על "נשק יום הדין" שמפתחיו איפשרו לו להרוג את רוב אוכלוסיית העולם, כי הסופרת היא קנדית, לא אמריקאית.
אין בו זומבים, מתים מהלכים, אנשי זאב, ערפדים או אימה.
זה לא מדע בדיוני!

הספר הזה נקרא כאילו היה רצף של ציורי אקוורל בצבעי אפור ואדמה. הספר הזה נראה כמו בד שיפון שקוף, נשמע כמו קונצ'רטו חרישי לצ'לו או לנבל.

אי אפשר להפריז ביופיו. לכאורה הוא מתאר את התהוותו של פיצוץ גדול, אבל הוא בוחן רק את תוצאותיו, את הנשורת, את הרסיסים שכל אחד מהם כואב והרסני.

והפיצוץ הגדול היא הונאת פונזי ענקית שביצע נוכל חלקלק אחד, ג'ונתן אלקייטיס, בן דמותו של ברני מיידוף. הסיפור עוסק באוסף

חלק מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') מתרחש בתוך מלון עם קירות זכוכית, המספק כל מה שאדם צריך מבית מלון טוב, רק שהמלון ממוקם הרחק מהציוויליזציה האנושית והמערבית, בלב אזור פראי בתוך אי מוקף ים מכל צדדיו. באופן אירוני, חלק אחר מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') עוסק בפרשת שחיתות כלפי משקיעים שהשקיעו את כספם וגילו כי כל כספם נלקח ובוזבז על ידי האדם שאצלו השקיעו את כספם -

אלה ימים מורכבים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, לעיתים האזעקות דואגות להעיר אותי ולעיתים אני פשוט מתעורר ונשכב על הספה. אין לי רצון רב לכתוב, הספר האחרון שלי שאב ממני לא מעט האנרגיה אז אני פשוט מתמלא בקריאה. כתיבה היא עולם שלם שנרקם בתוכך ולפעמים הדרך הנכונה ביותר היא להיות חלק מעולמות של אחרים, פשוט לקרוא ולהתמלא.
בהמשך הבוקר אני נוסע לעבודה, הכבישים פתוחים ובחוץ יש ריח של אביב מתעורר. בגלל המצב אין כ

רוצה לחקור באג במציאות, ולנסות להבין איך הוא מקריס מאות שנים לנקודה אחת בזמן?

ים השלווה – <mark>אמילי סנט ג'ון מנדל</mark>

אם יש הנאה בפעולה, יש שלווה בדומייה

עלילה:
בחור בקנדה הקולוניאלית ב-1912, סופרת מהמאה ה-23 מבקרת בכדור הארץ מביתה בירח, וחוקר זמן מהמאה ה-25 קשורים יחדיו דרך אנומליה שמופיעה באותו רגע בלתי-אפשרי על פני שש מאות שנה.

משקל: קל

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי על

כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות.

כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי א

אם הקורונה הייתה השביעי באוקטובר





מצחיק להיזכר בתקופת הקורונה. איך כל המדינה השתגעה ונכנסה ללחץ מאיזה וירוס שהגיע מסין. התלונות של הישראלים על הסגרים שנכפו עליהם והרסו את שגרת חייהם, המאבקים הרועמים בעד ונגד החיסונים אשר יצרו פילוג בעם, העצבים על הקנסות של אי עטיית מסיכה והוויכוחים שהתלקחו במהרה בין אזרחים שקיבלו קנס לבין אנשי החוק והמשטרה, המעקב הצמוד לחדשות אחר ההנחיות שהשתנו כל הזמן

ברק אובמה המליץ על הספר. יש בוודאי אלפי סיבות שבגללן אובמה עולה עלי בכל מובן ועניין, אבל אני בטוחה שאני קוראת הרבה יותר ספרות ממנו. <mark>סנט ג'ון מנדל</mark> סופרת מצויינת, אבל את הספר הזה אני אוהבת פחות. תחנה אחת עשרה היה מצויין, מלון הזכוכית גם, הענקתי לים השלווה 4 כוכבים בגלל כישרון הכתיבה ולא בגלל הסיפור.

בספר הזה מככבים גם כמה מהגיבורים של מלון הזכוכית, אני חושבת שמי שלא קרא אותו יאהב את ים השלווה עו