“זה הספר השני של איילת גונדר-גושן שאני קורא, אחרי ספר הביכורים הנפלא שלה "לילה אחד, מרקוביץ". הפעם מסופר על משפחת שוסטר, משפחה ישראלית שביצעה רילוקיישן לארה"ב בשל עבודתו של אב המשפחה כבכיר בחברה טכנולוגית סודית שקשורה למוצרים ביטחוניים. הסיפור מסופר בגוף ראשון, מבעד לעיניה של לילך אשתו של מיכאל, יוצא סיירת מטכ"ל, ובנה אדם בן ה- 16. עלילת הספר נסובה על מותו של ג'מאל בעיצומה של מסיבת כיתה. ג'מא”

“במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות. שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב. ועל כך אכן קשה לחלוק. ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב. ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת),”

“אהבה מאוחרת מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא הי”

“* איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה. לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה. למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי. קודם כל, הם”

“זה הספר השני של איילת גונדר-גושן שאני קורא, אחרי ספר הביכורים הנפלא שלה "לילה אחד, מרקוביץ". הפעם מסופר על משפחת שוסטר, משפחה ישראלית שביצעה רילוקיישן לארה"ב בשל עבודתו של אב המשפחה כבכיר בחברה טכנולוגית סודית שקשורה למוצרים ביטחוניים. הסיפור מסופר בגוף ראשון, מבעד לעיניה של לילך אשתו של מיכאל, יוצא סיירת מטכ"ל, ובנה אדם בן ה- 16. עלילת הספר נסובה על מותו של ג'מאל בעיצומה של מסיבת כיתה. ג'מא”

“במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות. שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב. ועל כך אכן קשה לחלוק. ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב. ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת),”

“אהבה מאוחרת מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא הי”

“* איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה. לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה. למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי. קודם כל, הם”