פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 290 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים מכתבה של ישראלית בחו"ל לחברת ילדות בארץ-התחבטויות ראובן
" למה עשיתי את זה"
כך נפתח מכתבה של יעל .
"מצד אחד, נהדר כאן. זמן קצר לאחר הגעתי סומנתי ככוכבת הישראלית, ילדת הפלא החיפאית, מטאור. בית מדהים וענק במושגינו קרוב לעבודה-המילגה מממנת- טיפוסי לאזור מבוסס כזה בארה"ב. תנאים מעולים, המענק מאפשר לי חיי רווחה שבישראל לא יכולתי לחלום עליהם.
המחיה זולה, בעלי מקצוע לא מנסים לעבוד עליך, המוכרת בחנות תמיד תאחל בחיוך have a nice day
נהגים לא צופרים בעצבים אם את לא זזה ברמזור שנייה אחרי שהאור התחלף.
הרחובות נקיים, אין דבר כזה להשאיר את שקית האשפה ליד הפח.
תחילה הייתי מסוחררת, באופוריה. הילדה החיפאית בלב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מכל בחינה אני צריכה להיות בעננים. עוד שנה אוכל להישאר כאן בעמדה בכירה, משכורת ואופציות, תנאים מפליגים ולא יהיה לי קשה למצוא עבודה בארץ אם אשוב. בינתיים יכולה לחסוך הרבה.
אבל יקירתי...
הייתי צריכה להתרגל לאוכל התפל שונה כל כך משלנו. לקפה הדלוח.
חסרה לי הסחבקיות הישראלית. ה"אהלן, מה הענייניים".
האמריקאים קורקטיים, מנומסים, אדיבים. יחזיקו את הדלת פתוחה עבורך, ישאלו אם הם יכולים לעזור, מה אני יכול לעשות למענך, כשנכנסתי לבית באה אלי שכנה לברך אותי בתור the new kid in town....
ראיית העולם שלהם נאיבית-טובים ורעים, בוקרים ואינדיאנים. הם לא מסוגלים להבין את הסכסוך המקומי שלנו ו"פשוט תדברו". יש איזו אווירה אנטי ישראלית בקמפוס. אנחנו הכובש הרע ומכונת המלחמה והם האומללים המדוכאים. זה הציק לי,עכשיו מתעלמת, תנו לכלבים לנבוח...ממילא לא אשכנע אז לשם מה?
מדהים אותי כמה מקובל כאן ללכת ל"שרינק" כאילו שכל כך רע להם, במקום להתמודד. כולם באיזה משבר, רוצה לדבר על זה? ואולי באמת רע להם?
שומעים בחדשות הרבה על אלימות. לכל סוג אלימות יש שם, road rage למשל ומנסים להצדיק בילדות הקשה, גזענות, חוסר הזדמנויות. לפעמים נדמה שלעבריין יש יותר זכויות והבנה אליו מאשר לקורבן. כל כך קל להשיג נשק ומדי פעם מזעזע טבח המוני את האומה אבל שינוי לא קורה. ככה זה כשהתיקון השני לחוקה- זכות לשאת נשק- קדוש. בארץ זה לא קורה.
לא יזרקו רמזים "בקרוב אצלך" ו"מתי יהיו לי נכדים ממך"? לא נכנסים לך לעצמות.
כאן שנתיים ועדיין חשה זרות.
הנחמה האמיתית היא ג'פרי, שכן אלמן ללא ילדים מבוגר ממני במעט. ראש פתוח, גבר מושך, חביב, משכיל, הומור בריא. ראה עולם, לא משחק את האמריקאי התקין פוליטית-צרה בפני עצמה- אומר את מה שיש לו ישר ולעניין, בכמה מובנים מזכיר לי את עמי. אנו יוצאים מדי פעם, מבלים שעות וממש טוב לנו. קורא לי "הישראלית היפה שלי" בחיוך... מקסים.
אבל... הוא לא עמי, אין מה לעשות.
אני מתגעגעת אליו כל כך. עם ההבדלים בינינו הוא הגבר שאני עדיין אוהבת.
מתגעגעת לצבריות ולשורשיות שלו, לחיבוק החם והמעניק, להומור, אהבתו למשק למרות שאינני בטוחה כלל שזה אורח החיים שיתאים לי. מתגעגעת למהות שלו. למי שהוא. מרגישה שהוא משלים אותי, החצי השני שיוצר מאיתנו שלם. ממש עמי ותמי...מתגעגעת לשבתות במושב, לאוכל, לחום שלו, לדברים קטנים כמו ללכת יחפה בבוקר ללול לאסוף ביצים.
אמא שלו... נו...יאכנע מעצבנת וקרציה אבל אני מאמינה שאם היינו יחד הייתי מעמידה אותה במקום בסופו של דבר.
מדברת הרבה עם ההורים והאחים בסקייפ אבל זה לא כמו להיכנס לאמא הביתה, להכין לנו קפה, לפרוס עוגה ולשבת במטבח וסתם לקשקש, לרכל, אמא ובת.
לפעמים אני תמהה מה היה לולא קיבלתי את ההזדמנות הזו. התמחות באוניברסיטה אחרת, אולי חברה פרטית. יש לי מה להציע. אולי אירופה, משם הביתה זה כמה שעות טיסה.
אולי לימודים ועבודה בתל אביב.
אני חוששת. חוששת שהוא לא יחכה.
השנה תסתיים, אני יודעת ותמיד אוכל לשוב.
בינתיים הגעגועים מכרסמים. ושב ושוב אני שואלת את עצמי האם עשיתי נכון, מהרבה בחינות ברור לי שכן.
אבל יש לי חוסר ענק.
טוב לי כאן, אבל יש גם מועקה.
מקווה בקרוב להגיע לחופשת מולדת ולראות אותך, יקירתי."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
