“#
סופר כושל, שמנסה ללא הצלחה לשווק את ספרו, התגרש. קורה. נישואים שהתחילו עם הרבה פוצי מוצי והסתיימו בתרועת מריבות בלתי פוסקת, בקולי-קולות. הבחור התגרש גם מדירתו. הוא ממלא שתי מזוודות בכל רכושו עלי אדמות, לוקח מונית ועובר לדירה ברחוב ארבע ארצות, שהדייר שהתגורר בה מת ערירי, וכל מה שהיה בדירה נשאר בה. הגרוש המרושש משתמש בשמחה בכלי הבית, המזון ואף בגדי הנפטר, שמתאימים לו כאילו נתפרו למידתו. סופר אידיש שנפטר בורשה ב1905 ועכשיו הוא שד, מתנחל בדירתו השכורה. שכנתו של השוכר, קשישה שהיתה יפהפייה בשעתה וממשיכה לחיות על אדי תהילתה מלפנים מתנחלת בעקבותיו. אחרון מגיע איזה בצלאל מחדרה, צעיר קטן קומה שגם הוא סופר, לדעתו. זהו. אלה הדמויות, הדירה הופכת לזוּלה, החבורה הופכת ליותר ויותר הזוייה והעלילה? חסרונה מורגש.

הספר הזה קצר – כ- 240 עמודים בסך הכל. מה שסיפרתי לכם עכשיו הוא פחות או יותר הסיפור. לרוב אני משתדלת לא לספר עלילות של ספרים שאני קוראת, אבל במקרה הזה הנחתי שלא ייגרם נזק כי העלילה(?) לא חשובה ונשכחת מיד. הסיפור טבול באווירה של אידיש וזוקן, חרמוני מתאר סיפור המתרחש בצפון תל-אביב של המאה ה 21, בסיגנון המדמה את סיגנונו של שלום עליכם. סיפורים שמתפתלים האחד בתוך האחר, שפה מיושנת, המון "כן" בתחילה, באמצע ובסוף משפטים. הסיפור הוא הזדמנות לחרמוני לפרוש את דמויותיו בפני הקורא. אם מארק שאגל היה כותב סיפור, זה היה סיפור כזה, כנראה.

מה בולט בסיפורים? השמות. חרמוני ממציא לדמויותיו שמות כמו צובלפלאץ, ברונהילדה, לקריכפלצל וכדומה, כיד הדמיון הטובה עליו. לחרמוני לא חסר דמיון. היה נחמד לקרוא ספר שאני יודעת איך נראים הרחובות שהוא מזכיר, אבל גם הקטע הזה מפסיק לעניין לפני שמסתיים הספר.
בכריכה האחורית של הספר כתוב שהוא "סקסי". מסתבר שיגאל שוורץ - מחבר תמצית המכירה של הספר – ואני, חלוקים בדבר הגדרת ה"סקסי". הספר אמנם כולל כמה תיאורים של צלילי סקס, אבל תיאורים אלה לוקים במה שלוקה בו הספר – עודף דמיון וחוסר בחיבור סיפורי, והצליחו רק לשעמם אותי ולנכֵּר אותי מהסיפור. בתחילת הקריאה חיבבתי את הספר יותר מאשר בסופה. הוא אמנם לא ארוך, אבל ארוך מדי על הסיפור חסר העלילה שהוא מספר. חרמוני, גם לדעתי, הוא שנון, כותב טוב, עתיר דמיון. אבל התעייפתי ממאמציו הניכרים להצחיק, לבדר, להרשים.
הדירוג, אם תהיתם, זוכר לספר את רגעיו הטובים, אך לא שוכח לו את המאמץ של הסופר שהתיש את הקוראת.”

“"ארבע ארצות" הינו רחוב תל אביבי שבו מתגוררת בבניין אחד ולבסוף באותה דירה חבורה יוצאת דופן.
יהושע רדלר הינו סופר כושל, גרוש שנאלץ לעזוב את ביתו שנשאר ברשות רעייתו לשעבר ליאורה ומנסה לפרסם ספר ללא הצלחה יתרה. בעלי הדירה ששכר הם אח ואחות בשם טישביין שהצליחו לרשת את הדירה מקשיש ללא משפחה שהלך לעולמו והכיר את אביהם ובקיצור- צמד נוכלים, על פי עורך הדין בעל השם התמוה לקריכפלצל,המעסיק את ויקטוריה יפת התואר.
עורך הדין טוען שהוא אחד ממניפי דגל הדיו המיתולוגי באילת, הבל ורעות רוח.
ברונהילדה, שחקנית עבר מהוללת ששמה נודע ברבים, ימי תהילתה מאחוריה ועדיין זכורה גם בשל הרומנים הרבים שנקשרו בשמה וכעת על פי הגדרת הסופר- מטורללת ומשובשת שהתגוררה בדירה מעליו והתנחלה אצלו, פחות או יותר.
בצלאל נמוך הקומה והצעיר שהיה שכנו של יהושע לפני שנים רבות, ואחרון חביב- השד. ולא סתם שד אלא רוחו של נחום צובלפלאץ שהתגורר ומת בוורשה ב-1905. אבל גם שד צריך לאכול מדי פעם.
והחבורה הססגונית, מה לעשות, צריכה ממון על מנת לשלם את שכר הדירה, לאכול וכמובן חשבונות שחלקם מגיעים עבור יוחנן שהתגורר לפניהם בדירה והלך לעולמו, אבל חובותיו נותרו כמו גם מכתבים שאהובתו החיה ממשיכה לשלוח לו. למזלם נותר בדירה רכושו כולל בגדיו, רהיטיו ומטבח מצוייד כהלכה.
הספר החביב מתאר בהומור, שנינות ולשון עשירה את הרפתקאות החבורה ההזויה. הם מצליחים להתקיים הודות לנדבות ושנור, דרכיהם מצטלבות עם דמויות ידועות כאיסר הראל ואת שמות רובם (אמיתיים או לא, מה זה משנה) לא ראוי לפרסם מחמת צנעת הפרט. נסיונותיו של יהושע לפרסם את ספרו ולקבל תשלום המגיע לו על כתב היד. עימותים עם בעלי הדירה שאינם רק נוכלים אלא קמצנים להחריד למרות שברשותם כמה דירות. בצלאל לוקח על עצמו את תפקיד הלבלר (במקור),לרשום הכנסות והוצאות וגם זאת ללא הצלחה יתרה. בקיצור, שישו ושמחו.
משפטים משובצי פנינים כמו "לדודה אחת קראו חיה ולשנייה מֶהְטָה כמו מהטה הארי. קרה שדודה חיה מתה בדמי ימיה בעוד דודה מהטה חיה שנים רבות וחצתה את גיל מאה".”

“סעודת מלווה מלכא של זיידע ע"ה, הייתה שעה של קורת רוח. הרבה לאכול לא היה שם. קצת חלה וכוס תה שאדיה היו הופכים לדוק ערפילי על משקפיו, מוסיפים הילה קמאית לאישוניו ולנימי הדם שסביב להם. לא אכלנו, רק כזית לכבודו של דוד מלכא משיחא. אבל הנפש הייתה שבעה.
כי סבא היה מספר. ולא שהיה בו כישרון לספר, אלא מתוך שהיה רוצה לספר, היה הסיפור יוצא מפיו בכישרון נדיר. וזה לא אותו דבר, אלא ההפך. כי הסיפור של הזיידע, היה בסגנון מיוחד. ידיו היו אחוזות בכוס המהבילה. עיניו נעוצות בעבר הרחוק, ועפעפיו שכמעט ולא נסגרו, איפשרו לדמעות לזלוג באין מפריע. מוליך היה את רגלינו לערבות אוקראינה, למחוזות של פריצים ורוזנים, לפונדקים של מושקה'ים ולבית מדרשם של אדמו"רי קדם.
סבא, איך לומר, לא היה מתנסח. פה ושם מעדה לשונו. לא פעם, ממש בעיצומו של המתח, היה נחרד לגלות את הסוף, שלא להבעית אותנו. ולמה היו ההפסקות משמשות? אותנו לשתוק ולהפנים, ואותו לקנח את אפו בממחטה המטובקת. לא פעם הייתה זו פיסת לחה שחדרה לוושט, וסבא נילחם בה לסלקה באמצעות כחכוחים ונענועים. ולפעמים הייתה זו סבתא, שהייתה נכנסת וקוטעת את מהלך הדברים בשאלות של בריאות. אם כבר שתה את מדיצינען שהורה לו הדוקטור, וכך על זו הדרך. ומיד לאחר מכן היה זיידע שואל "ווי האט מען גיעהלטן", כתמה "איפה החזקנו", ואנו היינו מזכירים אותו. בפריץ, ברבי זושא, או אפילו ברבנית מלודמיר. והיה חוזר לראש. ותמיד נוהג היה לפתוח את חזרתו בתיבה זו: "הכלל". - "הכלל", היה אומר, "חזר לו הפריץ אצל אחוזתו, או הרבי זושא אל תורתו והרבנית מלודמיר לסורה. כל אחד כפי עניינו.

אצל פעטער מוטל, בנו של זידע ע"ה הכול נראה אחרת. מיום שפרחה בו נשמתו של זיידע לגנזי מרומים, לפגוש בצדיקים ובחסידים היושבים ראשונה בגן עדן ונהנים מזיו השכינה, עברה מסורת סעודתא דמלכא לדוד-מוטל שיחיה. דוד מוטל, אף שבנו בכורו הוא, שונה הוא מזיידע ע"ה בכמה וכמה דברים.
הראשון, שפלוניתו של דוד מוטל, שרה שתחיה, אשת חיל היא. שלא כחמותה, סבתא ע"ה, שהייתה מגישה מעט חלה פחות מכזית וכוס תה לוהטת, היא מעמידה שולחן ערוך ועמוס במגדניות שבת. כוסות התה שלה, אמנם רותחות פחות, אך גם מתוקות פחות. מתוך שהיא נוהגת להקשות לכל שותה: תשתה עם סוכר, או סכרין.
אבל גם בסיפור, יש הבדל גדול. שלא כסבא, שאצלו היה הסיפור עיקר והכישרון טפל. אצל דוד מוטל ההפך הוא הנכון. מתוך שרוצה להוכיח כישרון הוא מספר. ולא ההפך. מעולם, אין הוא מפסיק במקום שאסור. אינו משתעל, ואינו מגלה את רזי הקץ כדי לשמר את המתח וההקשבה.
ובכל זאת, עדיין מגעגע אני לסיפוריו של זיידע ע"ה. איני יודע למה.

נזכרתי בכל הדברים שאני מכביר כאן, כשקראתי את ארבע ארצות של פרופ' חרמוני שיחיה. אודה על האמת. לא התחלתי לקרוא את ד' ארצות, עד שלא סיימתי את 'היברו פאבלשינג קומפני' שלו. לאחר מעשה, שמח אני על כך. משום שבפרק האחרון של ד' ארצות, נודעתי שאלמלי קראתי את היברו הראשון, לא זוכה הייתי לעמוד על דעתו של פרופ' חרמוני. אבל לא על כך אני בא בדברים.

שלא כפרופ' חרמוני, אני איני אוחז בתוארים. בקושי יודע אני להקשיב לקריאה. ובכל זאת, כאשר פרופ' כותב ספר, אני מקשיב אחרת. מנסה לבקש את שבין השורות. זהו דין אחר לגמרי.

במובן מסוים, פרופ' חרמוני בשני ספריו למעשה מביא כישרון רב ומנסה לחקות באמצעותו סגנון שלכאורה תם זמנו ואבד סברו. זה לא רק סגנון, אלא גם קצב ומוזיקה שונים בתכלית. וחקיינים, כפי שכבר הוראנו לדעת, מתמקדים בעיקר בצורה, יותר משהם בונים את התוכן. כי העיקר הוא הכישרון.
ההתרשמות האישית שלי, שבניגוד לספר הראשון 'היברו' שבא בעיקר לספר, ד' ארצות יותר מתרכז בכישרון. הסיפור, העלילה כאן, הם משניים למרות שהם מצוינים. אם לא העונג שבספרות היידיש, קשה לכנות את התיאור הדי פשטני הזה כמשהו עלילתי. למרות ההפתעה הגדולה שממתינה בדף האחרון.

אם בחקר ספרות היידיש שאותה מייצג המחבר, נהוג לכנות את מנדלי מוכר ספרים ה'זיידע', לעומת הנכדים שלום עליכם וסייעתו, הרי שגם אני הייתי מחלק ואומר, שבעוד ש'היברו' הוא חיקוי לזיידעס, ד' ארצות כבר מחקה גם את דור הצאצאים, את המיסטיקה המודרניסטית של בשביס זינגר על הגילגולים והרוחין ונשמתין שלו. החיקוי הראשוני, היה הרבה יותר כישרוני. השני, מפתיע.

כך או כך, אני מבטיח לכל מי שיודע להקשיב לסיפור, שגם בד' ארצות הוא ימצא עונג ואור גדול. אני כבר יושב ומצפה בכיליון עיניים מתי יבוא ויראה החלק השלישי, כי אל הטוב הזה מתאווה נפשי.”

“לא מצאתי שום דבר מיוחד בספר.
סתם.”