ספר אנושי מרתק העוסק בבריחה ממקסיקו לארצות-הברית ובעיית הפליטים והמהגרים בעולם.

מקסיקו ידועה כמדינה ששיעור הרציחות בה גבוה. היא רוויה בקרטלים של סמים, כנופיות פשע וחסות. המלחמה בין הכנופיות השונות גובה חיי אדם. לאותן כנופיות אין לב. הם עורפים ראשים, רוצחים משפחות שלמות, ומי שלא משלם דמי חסות סופו ידוע מראש. גלי האלימות והפשע המאורגן של כנופיות עבריינים וקרטל הסמים, אינו חדש ולצערנו מניין ההרוגי

לידיה וסבסטיאן. היא בעלת חנות ספרים, הוא עיתונאי הכותב על קרטלי הסמים במקסיקו. הם הורים ללוקה בן השמונה, ילד סקרן וצמא דעת היכול לדקלם ערי בירה וגבולות גיאוגרפיים תוך כדי שינה. המשפחה חולקת את אהבתה למילה הכתובה, ובסופו של דבר המילים הן אלו שהסיטו את חייהם ממסלולם. הם חיים באקפולקו, לא רחוק ממשפחתם המורחבת והחמה.

בטקס ההקינסאניירה -מסיבת יום הולדת שש עשרה, שכל המשפחה חגגה לאחיינית של לידיה, וכ

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפ

מאז "מסך הטורטייה" של ת.ק בויל לא קראתי ספר הגירה כה משובח.

זהו סיפור בריחתם של לידיה, ספרנית מקסיקנית מאקפולקו ושל בנה בן ה- 8 לוקה, מפני קרטל מקסיקני רצחני שטבח בשישה עשר מבני משפחתה כנקמה לאחר כתבת תחקיר שפרסם בעלה סבסטיאן אודות הקרטל והעומד בראשו.
לידיה ובנה הם הניצולים היחידים מאותו טבח ודרך סיפורם הקורא מתוודע, בעיקר בתחילת הספר, אל המבנה החברתי והפשיעה היוצאת דופן במקסיקו שנשלטת על ידי

"קשה לי להאמין שמי שיקרא את שבעת העמודים הראשונים לא ירצה לסיים את הרומן"
(סטיבן קינג, על הספר 'אדמה אמריקאית')



אז זהו, שגם אני, כמו סטיבן קינג ידידינו, קראתי את שבעת העמודים הראשונים של הספר.
ולהגיד לכם את האמת? כלל וכלל לא רציתי לסיים את הרומן.
יתרה מזאת - רציתי רק שימשיך וימשיך, עוד ועוד, המסע הזה. מי צריך בכלל להתקדם לספר הבא? רק תנו לי עוד ועוד מזה. מצידי, שיקח להם 40 שנה להגיע לאד

הגעתי לאקפולקו בסתיו של 1997. נחתתי מארצות הברית ופגשתי ידידה שהגיע לטייל איתי במקסיקו ל3 שבועות. אקפולוקו נראתה לי עיר תיירים על חוף ים שיהיה כיף להתחיל בה. טיילנו על חוף הים בערב והתיישבנו על החול. הרגשנו בטוחים כמו בתל אביב. שתי צלליות עטו עלינו מאחור. זו שלי הפכה להיות בחור מחזיק מאצטה שמילמל לי משהו בספרדית וקיבע אותי לחול עם יד על הכתף. נתתי לו 150 דולר שהיו לי בארנק אבל על המצלמה שהייתה כרו

לה בַּסטִיה היא 'החיה'. לא חיה במובן המוכר אלא רכבת משא שעל גגה עולים מהגרים שנואשו מחייהם במרכז אמריקה- מכסיקו, הונדורס, גווטמאלה ואל סלוודור. חיים אלימים, עוני, חוסר תקווה. והרבה רוצים להגיע לארץ המובטחת, ארצות הברית. אֶסטדוס אוּנידוס.
יש מי שנופלים מהרכבת בשל הצפיפות, המהירות, עיקולים במסילה, בנסיונם לטפס לגג או לקפוץ אליו מגשר. צריך לדעת מתי ואיך. מאלה שנופלים, בעלי המזל מוצאים את מותם. אחרים

ספר טוב, מעורר מחשבה ורגש. יחד עם זאת הוא טובע במלל. לפעמים הדבר מוסיף ולרוב גורע. אפשר היה לקצרו מבלי לפגוע בעוצמת הסיפור ובהשפעתו על הקורא.

זהו ספר מסע של בריחה מפני חיים בלתי אפשריים. סיפורה של אם הנחושה להציל את חיי בנה בן ה-8, זה גם סיפורו של הבן, שיש בו תערובות של צדדים ילדיים וצדדים בוגרים ואילולא השילוב של שניהם ספק אם היה עומד בתלאות המסע. זהו גם סיפורים של פליטים ופליטות אחרים ממקסיק

הספר הזה כל כך מורט עצבים, נקרא בנשימה עצורה, וכל כך טוב! באמת ממליצה!

אני רוצה לכתוב עליו כל כך הרבה, יש לי המון מה להגיד, באמת שאנסה לקצר אבל בכל מקרה נראה לי שזה יהיה קצת קשה בלי ספויילרים.

אתחיל בשם הספר: "אדמה אמריקאית", אני מבינה כמובן את התרגום, אבל באנגלית משחק המילים הרבה יותר מוצלח "American Dirt" מעין פראפרזה על ה- "American Dream" המפורסם. האדמה שהמהגרים מוכנים לאכול בשביל לגעת