****




את <mark>ירמי פינקוס</mark> הכרתי בשנתי הראשונה בבצלאל, כשזכיתי שיהיה אחד המרצים שלי לשיעור שנקרא "חשיבה יצירתית". מכל המרצים שהיו לי לפניו ואחריו, אני חייב להודות שהאיש הזה הוא אחד האנשים המקסימים, הצבעוניים, החכמים והמוכשרים שהכרתי בחיי, וממנו למדתי דברים אמיתיים על המקצוע שבו אני עוסק ועל החיים בכלל, שאני זוכר ומיישם עד עצם היום הזה.

עוד אז, לפני חילופי המילניום, היתה לו חיבה מיוחדת לשוליים

"משפחות- משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה- אידאה, תשוקה או כישרון- שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו."

הסיפור עוקב אחר שתי משפחות החיות ברחוב יהודה מכבי בתל אביב בשנת 1989. לאחת פרפומריה ולשנייה צרכנייה. בני המשפחה חיים להם זה מול זה, מתכננים את הטיול הגדול שיעשו בסוף הקיץ לזייפלד שבאוסטריה ובינתיים חוסכים כסף, צופים בשקופיות על המקום, ומפנט

ספר מעולה, מבדר ומשעשע. מומלץ מאוד הן בזכות איכויותיו והן כמסיח דעת וכאסקפיזם (בורחנות בשפתנו) מהמציאות האיומה.

לבנימין בובק, צייר המתקרב לשנתו השבעים יש דירה ברחוב טשרניחובסקי שהורישו לו הוריו, חשבון עובר ושב נחמד ועוד כהנה וכהנה טובין ונכסים. מלבד זאת הוא בליין, זולל וסובא, סורר ומורה, ובעיקר - שותה. בריאותו הרופפת, אוצרותיו המרובים והעובדה המשמחת (את חבריו ודורשי טובתו) שהוא רווק ללא משפחה ק

ארבע נובלות שנכתבו בזמנים שונים קיבץ <mark>ירמי פינקוס</mark> ועשה מהן ספר. שלוש הראשונות מתרחשות בתל אביב והרביעית בערים השוויצריות לוצרן וציריך. פינקוס הולך בעקבות קודמיו הגדולים והמנוחים, יהושע קנז ואהרן מגד, בתיאור מפורט ומדוקדק של מירוץ העכברים העירוני, על שלל דמויותיו הקטנוניות, המופרעות, האנוכיות והחמדניות.

הנובלה הראשונה מספרת על מעצב גרפי צעיר שבזכות יופיו משלים הכנסה כדוגמן הלבשה תחתונה, אשר אחרי

פעם, כשהייתי בתיכון, למדנו את עגנון. למדנו את "תהילה" בכיתה ט', את "סיפור פשוט" בכיתה י"א, ואת "והיה העקוב למישור" בכיתה י"ב. זה יהיה מוזר לומר, אבל <mark>ירמי פינקוס</mark> הזכיר לי את עגנון. לא, זו לא שפת הכתיבה. פינקוס כותב שפה מודרנית לחלוטין, אם כי עשירה מהממוצע ומהמקובל. אבל העיר שהוא מתאר בתור תל אביב, אינה תל אביב שאני מכירה. גם לא זו שהייתי מבקרת בה כשהייתי בכיתה י', בשנת 1989, היא שנת התרחשות הסיפור.

אני זוכרת כשהורי באו לבקרני בהולנד, תיכננתי להם ביקור מרהיב ברחבי הממלכה ואפילו הרחבתי את גבולותיה על אף שכבר מזמן הפסיקה למלוך על בלגיה.
שכרנו רכב ונסענו לכיוון אנטוורפן, גנט ובריסל: עצרנו ליד מבנים עתיקים ותקתקנו במצלמות הרבה לפני שהומצאו הטלפונים החכמים.
הנוף היה מרהיב, הקתדרלות גבוהות ומרשימות והאוכל במסעדות, שלא כמו בהולנד, נראה טוב והריח נפלא: גורמה ולא במובן הפלצני של המילה.
הם נהנו והתפ

בשנת 1989 דברים היו כל־כך שונים בעולם. שמיר היה ראש ממשלה, קניונים היו תופעה שולית בערים, וטלפון חכם עוד לא היה לאף אחד. בשנה זו מתרחשת העלילה של הספר "בזעיר אנפין" מאת <mark>ירמי פינקוס</mark>. הסופר, על ידי כתיבה קולחת ומעולה, כפי שנכתב בביקורות אחרות; עברית תקנית של פעם אך לא ארכאית, עם כל מיני "קונצים" לשוניים כגון 'מייסעס' 'שמאטעס' ושאר ירקות, מצליח לגרום לכל אחד ואחד מקוראי הספר, גם אם לא חיו ב-1989 (כמ

המפגש שלי עם "בזעיר אנפין" משול רק למפגש שלי עם "רומן רוסי" ו"עשו" לפני עשרים שנה. הייתי אז לקראת סופה של שנה בחו"ל ואת אותה שנה מטלטלת קינחתי בחודשיים וחצי בעיר לוזאן שבשווייץ. הרי האלפים מסביב, מרפסת עם נוף לאגם, אמא בעבודה והתכנים בטלויזיה מדובבים. במילים אחרות - שיעמום מחץ. ואז הגיעו שני הספרים הללו לידי. אינני זוכרת איזה מהם (או שמא שניהם?) פתח בעץ משפחתי, לבל יאבד הקורא בסבך הדמויות וההקשרים

קניתי את הספר לפני שנה או יותר, והספר היה מונח לו. איך שהו לא הגיע זמנו להיקרא וכימעט נמסר הלאה.בשבוע שעבר שוב מייניתי את הספרים בסיפריה שלי והחלטתי לקרא אותו לפני שאחליט מה יעשה בו. מרגע לשקחתי את הספר לידי לא יכלתי להניח אותו. כתיבה קולחת ומדוייקת סחבה אותי לאירופה ערב מלחמת העולם השניה, לחברתן של שחקניות קברט יידישאי אווירה של בוהימה יהודית שוחרת תיאטרון וחיים טובים. חברה יהודית שלמדה לחיות עם