“כששמעתי שיצא לאורלי סיגל ספר חדש חשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות, הרי שרה מהמושב בבקעת הירדן, בעלת חממות הפלפלים, ועומר השף ( מספרה הקודם "בואי") עדיין כל כך נוכחים בי, והזמן שעבר לא טשטש אותם בכלום." אז כן, זה כוחו של ספר טוב. הדמויות שנצרבות בך, וממשיכות ללוות אותך הרבה אחרי שסיימת את הספר. כי כזו הכתיבה של אורלי. הדמויות שלה לא פלקטיות, הן מלאות באופי, הן עגולות ומתפקעות מרוב חיות. כמו בשני”

“כהורים תמיד מרגישים אשמים בגלל משהו, משהו שהחמצנו, שלא ראינו, שלא מספיק התאמצנו בשבילו. אני חושבת שכאמא אני נעה באופן קבוע בין קשת רגשות אחת לשנייה, תמיד על טורים גבוהים כמו מוכנה להיות שם תמיד בתפקיד. הרצון לתת הכל ממני הוא מובנה באוטומט, משהו שינקתי מההורים. מנעד הרגשות קורה גם באהבה, בזוגיות, כרעייה והספר הביא לי הצצה נדירה על מה קורה בחצר של השכן. אדם בדרך כלל חי את חייו שלו והם מספקים מלא אתג”

“לכל אורך הקריאה בספר בערה בי קנאת סופרים. עזבו רגע את הסיור, תקשיבו לכתיבה - היא מענגת. תיאורים מדויקים ולא מתפלפלים בעומס מטאפורות. משפטים שמפסלים רגש ובכמה מילים מדייקים תחושה. של קרבה או בדידות, של חמלה או גועל. אורלי סיגל עוסקת במשפחה, בתא הזה שהוא כאילו אחיד אך כל כך מורכב ומשתנה. בקרבה ובריחוק שיוצרים התפקידים במשפחתיים - אב, אם, ילד, אח. בין אם קיים ובין אם נעדרים. בסיפור הזה יש חיבור בי”

“תמיד קינאתי באנשים שעשו פוס באמצע החיים, והלכו אחרי החלומות שלהם. כלומר חיו את החלומות.יותר מכל צריך לזה בעיקר אומץ. לקטוע את מהלך חייך, לעצור את כל המוכר והידוע, לשנות כיוון ולהתחיל מהתחלה. נשמע כיף, כן. קל? אני לא בטוחה.כנראה שכולנו נולדנו עם שק של חלומות. אבל יש כאן טריק. ברגע שנגשים חלום, והשק יתרוקן- מיד הוא יתמלא בחלום אחר שצריך להגשים. מה שגורם לנו להיות במירוץ תמידי. ואחרי מה? ואולי הכל הו”

“כששמעתי שיצא לאורלי סיגל ספר חדש חשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות, הרי שרה מהמושב בבקעת הירדן, בעלת חממות הפלפלים, ועומר השף ( מספרה הקודם "בואי") עדיין כל כך נוכחים בי, והזמן שעבר לא טשטש אותם בכלום." אז כן, זה כוחו של ספר טוב. הדמויות שנצרבות בך, וממשיכות ללוות אותך הרבה אחרי שסיימת את הספר. כי כזו הכתיבה של אורלי. הדמויות שלה לא פלקטיות, הן מלאות באופי, הן עגולות ומתפקעות מרוב חיות. כמו בשני”

“כהורים תמיד מרגישים אשמים בגלל משהו, משהו שהחמצנו, שלא ראינו, שלא מספיק התאמצנו בשבילו. אני חושבת שכאמא אני נעה באופן קבוע בין קשת רגשות אחת לשנייה, תמיד על טורים גבוהים כמו מוכנה להיות שם תמיד בתפקיד. הרצון לתת הכל ממני הוא מובנה באוטומט, משהו שינקתי מההורים. מנעד הרגשות קורה גם באהבה, בזוגיות, כרעייה והספר הביא לי הצצה נדירה על מה קורה בחצר של השכן. אדם בדרך כלל חי את חייו שלו והם מספקים מלא אתג”

“לכל אורך הקריאה בספר בערה בי קנאת סופרים. עזבו רגע את הסיור, תקשיבו לכתיבה - היא מענגת. תיאורים מדויקים ולא מתפלפלים בעומס מטאפורות. משפטים שמפסלים רגש ובכמה מילים מדייקים תחושה. של קרבה או בדידות, של חמלה או גועל. אורלי סיגל עוסקת במשפחה, בתא הזה שהוא כאילו אחיד אך כל כך מורכב ומשתנה. בקרבה ובריחוק שיוצרים התפקידים במשפחתיים - אב, אם, ילד, אח. בין אם קיים ובין אם נעדרים. בסיפור הזה יש חיבור בי”

“תמיד קינאתי באנשים שעשו פוס באמצע החיים, והלכו אחרי החלומות שלהם. כלומר חיו את החלומות.יותר מכל צריך לזה בעיקר אומץ. לקטוע את מהלך חייך, לעצור את כל המוכר והידוע, לשנות כיוון ולהתחיל מהתחלה. נשמע כיף, כן. קל? אני לא בטוחה.כנראה שכולנו נולדנו עם שק של חלומות. אבל יש כאן טריק. ברגע שנגשים חלום, והשק יתרוקן- מיד הוא יתמלא בחלום אחר שצריך להגשים. מה שגורם לנו להיות במירוץ תמידי. ואחרי מה? ואולי הכל הו”