“חברת ילדים היא לפעמים מיקרוקוסמוס של החברה האנושית. כל מי שמכיר ילדים מקרוב יודע, שילד יכול לאהוב לא פחות ממבוגר; לשנוא באותה עוצמה ובאותה העקשנות; לכאוב באותה מידה, לבכות באותו כאב. הוויתורים הקטנים שלהם קשים לא פחות משלנו, ונשיכת השפתיים שלהם דורשת אותם מאמצים נפשיים, אם לא יותר. הם נלחמים באותו הלהט למען מה שהם מאמינים בו או רוצים בו. והתבוסה מרה לא פחות מתבוסתו של מבוגר. כל מי שמכיר”

“זהו ספר על שייכות. הביקורת הזו היא על זרות. שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס. קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי. באנגלית. וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר. כי כולם קראו בעברית. באו זרים ב”

“בחזרה לשורשים. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הזדמן לידי אוצר כזה. ספר שחושף עצב עדין שהתכסה מזמן בעשבים שוטים של ניסיון חיים, שכבה המאובנת של ציניות ומחשבות מיותרות. ספר שהזכיר לי מדוע אני קורא היום וכיצד זה שהספרים עודם מהווים חלק משמעותי בחיי, על אף שגרת החיים העמוסה והתובענית. ב'נערים מרחוב פאל' מצויה אותה תמצית האהבה לקריאה שהתעוררה בי אי שם בהיותי ילד ונער. את הספר הזה הביאה לי אמי ב”

“ילדים משחקים במלחמה הסיפור מחנים, הוא סיפור נעורים, למרות שנכתב לפני כמאה שנה, הוא עדיין נפלא ומרגש, ככזה שגורם להזיל דמעה מול הדרמה הגדולה של קרב בין קבוצות נערים על מגרש משחקים. לספר מחנים הגעתי בעקבות ראיון שנערך עם ניר ברעם לרגל צאת סיפרו, צל עולם. באותו ראיון הוא נשאל על התודעה החברתית שהקנו לו אביו, וסבו, ממנהגי מפלגת העבודה. הוא הזכיר ספר אחד, מרגש, מחנים אותו רכשו לו הוריו כספר מופ”

“חברת ילדים היא לפעמים מיקרוקוסמוס של החברה האנושית. כל מי שמכיר ילדים מקרוב יודע, שילד יכול לאהוב לא פחות ממבוגר; לשנוא באותה עוצמה ובאותה העקשנות; לכאוב באותה מידה, לבכות באותו כאב. הוויתורים הקטנים שלהם קשים לא פחות משלנו, ונשיכת השפתיים שלהם דורשת אותם מאמצים נפשיים, אם לא יותר. הם נלחמים באותו הלהט למען מה שהם מאמינים בו או רוצים בו. והתבוסה מרה לא פחות מתבוסתו של מבוגר. כל מי שמכיר”

“זהו ספר על שייכות. הביקורת הזו היא על זרות. שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס. קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי. באנגלית. וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר. כי כולם קראו בעברית. באו זרים ב”

“בחזרה לשורשים. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הזדמן לידי אוצר כזה. ספר שחושף עצב עדין שהתכסה מזמן בעשבים שוטים של ניסיון חיים, שכבה המאובנת של ציניות ומחשבות מיותרות. ספר שהזכיר לי מדוע אני קורא היום וכיצד זה שהספרים עודם מהווים חלק משמעותי בחיי, על אף שגרת החיים העמוסה והתובענית. ב'נערים מרחוב פאל' מצויה אותה תמצית האהבה לקריאה שהתעוררה בי אי שם בהיותי ילד ונער. את הספר הזה הביאה לי אמי ב”

“ילדים משחקים במלחמה הסיפור מחנים, הוא סיפור נעורים, למרות שנכתב לפני כמאה שנה, הוא עדיין נפלא ומרגש, ככזה שגורם להזיל דמעה מול הדרמה הגדולה של קרב בין קבוצות נערים על מגרש משחקים. לספר מחנים הגעתי בעקבות ראיון שנערך עם ניר ברעם לרגל צאת סיפרו, צל עולם. באותו ראיון הוא נשאל על התודעה החברתית שהקנו לו אביו, וסבו, ממנהגי מפלגת העבודה. הוא הזכיר ספר אחד, מרגש, מחנים אותו רכשו לו הוריו כספר מופ”