זהו ספר על שייכות.
הביקורת הזו היא על זרות.
שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס.

קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי.
באנגלית.
וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר.
כי כולם קראו בעברית.
באו זרים ב

חברת ילדים היא לפעמים מיקרוקוסמוס של החברה האנושית.
כל מי שמכיר ילדים מקרוב יודע, שילד יכול לאהוב לא פחות ממבוגר;
לשנוא באותה עוצמה ובאותה העקשנות;
לכאוב באותה מידה, לבכות באותו כאב.
הוויתורים הקטנים שלהם קשים לא פחות משלנו, ונשיכת השפתיים שלהם דורשת אותם מאמצים נפשיים, אם לא יותר.
הם נלחמים באותו הלהט למען מה שהם מאמינים בו או רוצים בו.
והתבוסה מרה לא פחות מתבוסתו של מבוגר.

כל מי שמכיר

בחזרה לשורשים.

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הזדמן לידי אוצר כזה. ספר שחושף עצב עדין שהתכסה מזמן בעשבים שוטים של ניסיון חיים, שכבה המאובנת של ציניות ומחשבות מיותרות. ספר שהזכיר לי מדוע אני קורא היום וכיצד זה שהספרים עודם מהווים חלק משמעותי בחיי, על אף שגרת החיים העמוסה והתובענית. ב'נערים מרחוב פאל' מצויה אותה תמצית האהבה לקריאה שהתעוררה בי אי שם בהיותי ילד ונער.


את הספר הזה הביאה לי אמי ב

ילדים משחקים במלחמה

הסיפור מחנים, הוא סיפור נעורים, למרות שנכתב לפני כמאה שנה, הוא עדיין נפלא ומרגש, ככזה שגורם להזיל דמעה מול הדרמה הגדולה של קרב בין קבוצות נערים על מגרש משחקים.

לספר מחנים הגעתי בעקבות ראיון שנערך עם ניר ברעם לרגל צאת סיפרו, צל עולם. באותו ראיון הוא נשאל על התודעה החברתית שהקנו לו אביו, וסבו, ממנהגי מפלגת העבודה. הוא הזכיר ספר אחד, מרגש, מחנים אותו רכשו לו הוריו כספר מופ

היו לי 38 מעלות חום.
מחר בשעה 10 בבוקר עמד להיערך המשחק הגורלי של חצי הגמר של אליפות ביה"ס בכדורגל ואנחנו (כתה ה') עמדנו לפגוש את הנפילים מכתה ז'. הייתי בורג חשוב בהרכב, סליחה על הצניעות.
ואני עם חום במיטה. היה לי ברור שאני משחק או מת או שניהם, כמו שלאמא שלי היה ברור שאני לא זז מהמיטה.
כמה חודשים לפני כן קראתי את הספר הזה, וכמובן שהתאהבתי בנמצ'ק, הילד שהיה ויהיה לעולמים גיבור עבורי, שהגיח ממיטת

מסתבר שאפשר לזכור ספר נוגע ללב שנקרא לפני עשורים.
נזכרתי בשמו כשמצאתי אותו תוך נבירה בערימת ספרים שהזדמנה לי וקראתי שוב.זכרתי סיטואציה אחת ואת הסוף.
זהו סיפור מאבקם של שתי קבוצות נערים בהונגריה-"הנערים מרחוב פאול" ו"החולצות האדומות" על מגרש משחקים שעבורם הוא הכל ('אותו מישור קטנטן המשתרע בין שני בתי חומה שלנפשם הילדותית היה סמל למרחביה ודרור,שלפני הצהריים היה ערבות אמריקה'...). שעבורם גולות וחפצ

יום מחלה טיפוסי, שוכבים במיטה משועממים, מגלים שאין מה לקרוא ומתחילים לחפור בכל הבית.
אבא תמיד חפר לי על הספר הזה וכבר בגיל קטן ניסיתי לקרוא את ההתחלה ומיד נטשתי, אז אתמול ניסיתי שוב. ההתחלה קצת משעממת ואז ניכנסים לסיפור.
הספר מספר על חבורה של ילדים שמשחקים במגרש (לא כזה של כדורגל! פשוט שטח אדמה) בשם הגרונד. חבורה אחרת של ילדים (שיש להם גם שטח משחק, רק פחות טוב) מאימת לפלוש לגרונד.
לפי דעתי ז

ניכרת חיבתם העזה של כותבי הסקירות לפניי לספר "מחנים"(או בשמו המקורי : "הנערים מרחוב פאול") . זכורני, כי בתקופת נעוריי - במהלך שנות ה-60' של המאה הקודמת - שבו שני ספרים במיוחד את לבי . "הלב" של ד'אמיצ'יס ו-"מחניים" (בהוצאת "יזרעאל תל אביב") . אין פלא, כי מאבקיהם של הנערים מרחוב פאול, שהתנהלו במשובת נעורים על מה שהתנהלו, לא יכולים גם כיום שלא לכבוש את לבו של כל קורא - נער כזקן - בתנאי שאינו סוציומטי

"יום המלחמה היה יום אביב נהדר." (עמוד 112)

את הספר "הנערים מרחוב פאל" מאת <mark>פרנץ</mark> מולנר (הוא "מחניים") קראתי בעת שהייתי בבית הספר היסודי. כמה מתאים שספר זה יהפוך לקנוני באזורינו, כיוון שעלילתו נסובה סביב מאבק על שטח. בפינת הרחובות פאל ומריה שבעיר בודפשט הצפופה והסואנת משמש מגרש ריק שמאחורי גדר הקרשים – המכונה "הגרונד" – לבוקא, נמצ`ק, צ`לה, ברבש, קולנאי ושאר הנערים מ"אגודת השפכטל" מקום כמעט יחיד